בּוּלָה אפיפיורית, או בקיצור בולה, היא אחד מסוגי המכתבים הפומביים ששולח האפיפיור. בעבר נחתמו מכתבים אלה בחותם (אשר, משום צורתו, מכונה בלטיניתבולה (bulla) – "בועה", ומכאן השם). החותם יוצר בדרך כלל מעופרת, אך באירועים יוצאי דופן נעשה שימוש גם בזהב. הבולות הראשונות נשלחו עוד במאה ה-6, ושימשו לצרכים רבים; ברם, החל במאה ה-15 צומצם השימוש בהן למקרים חגיגיים ורשמיים יותר, ולעניינים יום-יומיים הוותיקן משתמש באנציקליקות.
סוג שונה של מכתב הוא הדקרטל, שלא היה חתום בחותם האפיפיור.
מבנה
הבולות, כמו האנציקליקות, קרויות על שם מילותיהן הראשונות, שמכונות ה"אינקיפיט" (incipit, "מתחיל"), ואשר נכתבות פעמיים – פעם בכותרת המסמך (באותיות גדולות) ופעם בגופו. כן מכילה הכותרת את שם האפיפיור המוציא ואת התואר episcopus servus servorum Dei, שפירושו "בישוף, משרת משרתי האלוהים".
החותם, אשר בעבר היה עשוי עופרת או זהב, חובר לגוף המגילה בשני חוטים, האחד אדום והשני צהוב. על החותם עצמו נחקקו ראשי התיבות SPSP (פטרוס הקדוש ופאולוס הקדוש), ומצדו השני שמו של האפיפיור השולח. מהמאה ה-18 הוחלף חותם המתכת בחותמת אדומה פשוטה המופיעה בסוף המגילה, אך במקרים מיוחדים עדיין נעשה שימוש בחותם המתכתי.
בסוף הבולה מצוינים התאריך, מקום החתימה, חתימת ידו של האפיפיור או של המזכיר שלו, והחותמת עצמה.
במקור נכתבו הבולות על גבי פפירוס, אשר הוחלף החל במאה ה-11 בקלף, שהוא עמיד יותר.
הבולה העתיקה ביותר שנמצאה בשלמותה פורסמה בשנת 819.
תוכן הבולה
הבולה שימשה ומשמשת לצרכים שונים ומגוונים – צווים, מינויים, הודעה על הענקת מעמד של קדוש לאדם זה או אחר וכיוצא באלה. הבולה הייתה הצורה היחידה של הודעה מהאפיפיור עד להופעת האנציקליקות במאה ה-14. אלה החליפו בהדרגה את הבולה ומשמשות כיום כצורת המסמך הנפוצה ביותר למכתבים אפיפיוריים.