מחנות הפליטים הפלסטינים הם יישובים ושכונות שבהם מתגוררים פליטים פלסטינים, שרובם נמלטו או שגורשו מבתיהם במלחמת העצמאות או במלחמת ששת הימים, וצאצאיהם. מחנות הפליטים הוקמו תחילה, בדומה למחנות פליטים אחרים, לשיכון זמני של פליטים, ועם השנים, משלא נמצא פתרון לבעיית הפליטים הפלסטינים, הפכו ליישובי קבע. מחנות הפליטים מתאפיינים בעוני ובצפיפות אוכלוסין גבוהה.
פליטים פלסטינים מטופלים על ידי אונר"א – סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים (UNRWA).
בירדן יש עשרה מחנות לפליטים פלסטינים. ירדן היא המדינה הערבית היחידה אשר העניקה אזרחות לפליטים הפלסטיניים. הפליטים עצמם חושדים בכל תוכניות לשיפוץ או מעבר ממחנות הפליטים כניסיון לגרום להם לוותר על תביעתם לזכות השיבה.
מחנות שהוקמו לאחר מלחמת העצמאות:
מחנות שהוקמו לאחר מלחמת ששת הימים:
על פי נתוני האו"ם משנת 2019, בלבנון חיים 476,033 פליטים פלסטינים, ונוספו להם 27,248 פליטים פלסטינים שחיו בסוריה וברחו ללבנון עקב מלחמת האזרחים בסוריה[2]. כרבע מהפליטים קיבלו אזרחות לבנונית באמצעות נישואים ולחצים של עדות שונות בלבנון. בשנת 1994 הוענקה אזרחות לבנונית למתואלים משבעת הכפרים ומעט לאחר מכן הוענקה אזרחות לבנונית לקבוצה של פליטים סונים ולפליטים נוצרים.[3] על פי נתוני מפקד האוכלוסין הלבנוני שנערך ביולי 2017, מספר הפליטים בלבנון עומד על 174,422 נפש המתגוררים ב-12 מחנות פליטים ו-156 יישובים. המספר הצטצמם בכמחצית לאחר שרבים היגרו למדינות המערב בגין מדיניות האפליה רבת השנים שנוקטת כלפיהם ממשלת לבנון.[4] בלבנון קיימת התנגדות רבה להימצאות הפליטים בשטחה, בשל החשש מערעור שיווי המשקל העדין בין העדות השונות. רוב הפליטים בשטח לבנון יושבים במחנות, ללא זכויות אזרחיות, ללא שירותי בריאות וחינוך ממשלתיים, מוטלות עליהם הגבלות רבות בנושאים כגון חופש התנועה ונאסרת עליהם העבודה במקצועות רבים. הגבלות רבות נוספות מוטלות על שיפוצים ובנייה במחנות הפליטים.
בסוריה מתגוררים כ-300,000 פליטים פלסטינים. רובם נהנים מזכויות תעסוקה וחינוך ומצבם דומה למצב יתר האוכלוסייה, אך הם נעדרים אזרחות וזכויות פוליטיות. סוריה מצהירה כי היא תומכת בזכות השיבה.
מחנה הפליטים היחיד בתחומה המוניציפלי של העיר ירושלים הוא מחנה פליטים שועפאט, הממוקם בצפון-מזרח ירושלים. המחנה הוקם בשנים 1965–1966, עת שלטה ירדן על מזרח ירושלים והגדה המערבית, במטרה לפנות אליו את תושבי מחנה הפליטים אל-מועסכר ששכן בעיר העתיקה של ירושלים, בתחומי הרובע היהודי הנטוש. המחנה הוקם על קרקע שהוקצתה לארגון אונר"א על ידי שלטונות ירדן והיה המחנה האחרון שהוקם עבור הפליטים ממלחמת העצמאות. זמן קצר לאחר הקמתו פרצה מלחמת ששת הימים, שבעקבותיה אוכלס המחנה בפליטים נוספים ממלחמה זו. שינוי גבולותיה המוניציפליים של ירושלים לאחר המלחמה כלל את מחנה הפליטים בשטחה המוניציפלי של העיר, והקנה זכות תושבות ישראלית לאוכלוסייתו.
הערכות שונות קיימות על מספר תושביו, החל מ-8,000 (לפי עיריית ירושלים[7]), ועד 20,000 (לפי עמותת עיר עמים[8]).
מבחינת הרשות הפלסטינית מעמדם של הפליטים הפלסטינים, כלומר הפלסטינים אשר גרו בשטחי 48 ובחלק משטחי 67 שלא הועברו לשליטת הרשות, ארעי בדיוק כמו מעמדם בשאר המדינות. מעמדם של הללו כ"פליטים" נשמר בקפדנות על ידי הרשות, כדי לאשש את התביעה לזכות השיבה. אף כי הרשות מנסה לשפר את מצב הפליטים, היא עושה זו בהסתייגות רבה, ועל כן השיפורים עצמם נעשים בצורה ארעית במכוון.
רצועת עזה נמצאת במוקד בעיית הפליטים. נכון לשנת 2010, גרים ברצועה כ-1.1 מיליון איש[9] מתוכם 700,000 מוגדרים כפליטים, ומתוכם 400,000 יושבים במחנות הפליטים. ברצועה גרה חמישית מאוכלוסיית הפליטים הפלסטינים והם מהווים את מרבית האוכלוסייה בחבל כולו.
באזור יהודה ושומרון גרים, לפי הערכות מסוימות, כ-2.6 מיליון פלסטינים,[10] מהם מוגדרים 778,000 כפליטים וכ-198,000 מתוכם מתגוררים במחנות הפליטים. לפי הערכות אחרות, הפלסטינים ביהודה ושומרון מונים כמיליון וחצי איש בלבד.[11][12][13]
מחנות פליטים ברצועת עזה:
מחנות פליטים ביהודה ושומרון:
כבר עם תחילת ועידת לוזאן (אפריל עד ספטמבר 1949) שזומנה על ידי מועצת הביטחון של האו"ם בעקבות המלצת ועדת הפיוס לארץ ישראל (שהורכבה מנציגי שלוש מדינות: ארצות הברית, צרפת וטורקיה) במטרה לגבש הסכם שלום כולל וקבוע בין מדינת ישראל למדינות ערב, נכללה סוגיית שיקום הפליטים בראש סדר היום. מדינת ישראל הסכימה להחזרת כ-100,000 פליטים ושיקום השאר (כ-600,000) במקום מושבם,[14] תמורת פיצויים שחלקם יגיעו מישראל והשאר מהקהילה הבין-לאומית[15] והקרן הקיימת אף הודיעה שהיא מוכנה לשלם פיצויים עבר הקרקעות שננטשו כדי ליישב בהן יהודים במקום הפליטים.[16] הוועידה שלחה לאזור "משלחת סקר כלכלית" כדי לבדוק את הפוטנציאל הכלכלי הגלום בכל מדינה לקלוט פליטים. בראש הסקר עמד הדיפלומט גורדון קלאפ שהחל בקידום תוכניות לשיקום וגיוס כספים.[17][18] בפועל רק ירדן שיתפה פעולה עם תוכניות השיקום, מתוך מחשבה שהכספים שיופנו לשיקום יעזרו בביסוס המדינה שהייתה בעלת משאבים מוגבלים.[19] כל הפליטים שהיו בשטחה קיבלו אזרחות ירדנית, אך צעד דומה לא קרה בלבנון, בסוריה ובמצרים. בשנת 1953 הציעה ארצות הברית לתרום 800 מיליון דולר לתוכנית שיקום הפליטים.[20]
לאחר מלחמת ששת הימים הקימה ממשלת ישראל את הנאמנות לפיתוח כלכלי ולשיקום פליטים.
בשנת 1971 החליטה ממשלת ישראל לפעול לשיקום מחנות הפליטים שברצועת עזה, מתוך מחשבה שמהלך זה יעזור להרגעת המתיחות הביטחונית ושינוי דעת הקהל לטובת ישראל, לאחר שתחת השלטון המצרי לא נעשה מאמץ לשקם את הרצועה. כחלק מהתוכנית הוקמה שכונות חדשות לפליטים בעזה, כשמע"ץ מבצעת את עבודת התשתית, בין השאר הוקמה בדרך זו שכונת קנדה ברפיח.[21]
שאכר ח'זעל שנולד במחנה הפליטים בלבנון הקדיש לתיאור חיים במחנה מספר ספרים. הוא גם פועל למציאת מקורות פרנסה לתושבי המחנות ולפליטים אחרים.
כאמור, מחנות הפליטים הוקמו בעקבות מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים. מחנות הפליטים שהוקמו ברצועת עזה, שבשליטת מצרים, ובגדה המערבית, שבשליטת ירדן, עברו במלחמת ששת הימים לשליטת ישראל. בספטמבר 2005 יצאה ישראל מרצועת עזה, במסגרת תוכנית ההתנתקות, והחל מיוני 2007 הטילו ישראל ומצרים סגר על רצועת עזה.
מלחמות ומעשי איבה נוספים במזרח התיכון הביאו לפגיעות במחנות הפליטים ובתושביהם, שלעיתים הפכו לפליטים פעם נוספת. אירועים בולטים: