"מאיס עלי" (מארמית: [הוא, בעלי] מאוס עלי) היא עילת גירושין מרכזית, מאז המשנה ועד לימינו. במרכזה השאלה האם כופים על בעל לגרש את אשתו הטוענת שאיננה מעוניינת עוד להמשיך בקשר האישות עמו משום שהוא "מאוס עליה". עילה זו היא מהנושאים המורכבים והטעונים בדיני הגירושין בהלכה היהודית (גם לבעל עומדת עילת גירושין של "מאוסה עלי" כלפי אשתו, ונעשה בכך שימוש לעיתים, אולם השימוש בטיעון זה על ידי האישה משמעותי יותר מסיבות שונות, ובעיקר לאור בעיית מסורבות הגט).[1] כבר מראשית דרכה – במשנה ובתלמוד (כתובות סג ע"א – סד ע"א) – התאפיינה הלכה זו בדינאמיות ניכרת כלשונו של רבנו ירוחם: "הרבה תקנות נתקנו בה".[2] אך לא פחות משמעותית מהדינאמיות ההלכתית היא הקוטביות הרבה בין הדעות השונות באשר לכוחה של טענת מאיס עלי: מן הצד האחד, אלו המעניקים לאישה את הזכות לקבל את גיטה בעל כורחו של בעלה, ולעיתים אף משאירים בידה מגוון זכויות כלכליות. מן הצד השני, אלו השוללים מכל וכל כפיית גט, ובד בבד פוגעים בזכויותיה הכלכליות של האישה.[3]
מרידה בספרות התלמודית
ערך מורחב – מורדת על בעלה
חכמי המשנה הטילו סנקציות כלכליות על אישה המורדת על בעלה (כפי שהוטלו סנקציות על איש המורד באשתו, אם כי במקרה האחרון הסנקציות נצברות לאט יותר).[4] סנקציות אלו גובשו (ולעיתים שונו) במספר שלבים, מהמשנה ועד לשלהי התקופה התלמודית ותקופת הסבוראים, ואלו הוסיפו להתעצב גם בימי הגאונים שלאחר חתימת התלמוד. כך מתאר רב שרירא גאון תהליך זה :[5]
כך ראינו: ששורת הדין הייתה מעיקרא שאין מחייבין את הבעל לגרש את אשתו אם בקשה גירושין... ואחר כך התקינו תקנה אחרת שיהו מכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו... ואף על פי כן, לא היו מחייבין את הבעל לכתוב לה גט... והתקינו שמשהין אותה כשתובעת גירושין שנים עשר חדש שמא יתפייסו ואם לא יתפייסו לאחר שנים עשר חדש כופין את הבעל וכותב לה גט. ואחרי רבנן סבוראי... תקינו... וכופין אותו וכותב לה גט לאלתר ויש לה מנה מאתים. ובזאת אנו מתנהגין היום כשלש מאות שנה ויותר. אף אתם עשו כן.
טיבה של ה"מרידה" נתון בתלמוד לפרשנויות שונות. הפרשנות שהתקבלה על ידי הראשונים והאחרונים היא כי מרידה משמעה סירוב מתמשך לקיים יחסי אישות עם בן הזוג. התלמוד בוחן גם את המוטיבציה למרידה, ומבחין בין שתי אפשרויות: אישה הטוענת שבעלה מאוס עליה ("מאיס עלי"), וזו הטוענת כי היא מעוניינת בבעלה, אך מבקשת לצער אותו ("בעינא ליה ומצערנא ליה"). האחרונה נחשבת כמורדת, וחלות עליה כלל המגבלות והסנקציות המפורטות בסוגיה. הראשונה, מאיס עלי, לפי דעת אמימר (עמדה שנפסקה להלכה), איננה נחשבת כמורדת,[6] ולא חלות עליה מכלול הסנקציות המפורטות במשנה ובתלמוד.[7] ברם, מבחינה סמנטית, גם אישה הטוענת מאיס עלי מכונה בספרות כ"מורדת", ולמעשה מרבית הדיון ההלכתי בסוגיית מורדת, בוודאי בימינו, הוא ביחס לאישה הטוענת מאיס עלי. אומנם, לא חלות עליה הלכות המורדת כפרטיהן במשנה, ולפיכך אין היא מורדת במשמעות ההלכתית הצרה שבסוגיה, אולם היא חלק מהמכלול הנדון בסוגיה, והלכותיה עולות ומתגבשות (ושנויות במחלוקת) מתוך הסוגיה.
שני היבטים כלכליים עיקריים נוגעים להלכת המורדת, ובנסיבות מסוימות הם חלים גם על אישה הטוענת מאיס עלי:[8] הפסד הכתובה והפסד מזונות. מטבעו של ההיבט הכלכלי ("ממונא") שהוא איננו נושא טעון והמחלוקות המתעוררות בגינו אינן חריפות, כך ששינוי לגביו אפשרי בקלות יחסית – כפי שאכן קרה לאורך ההיסטוריה של ההלכה (החל מתקנת הגאונים, להלן, ועד ימינו). שאלה אחרת, כבדת משקל וטעונה יותר, היא האם מורדת, ובפרט זו הטוענת "מאיס עלי", זכאית להתגרש גם בניגוד לרצון בעלה (ככל הנראה בכפיית הבעל מדין "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני"). שאלה זו היא לב ליבו של המתח ההלכתי בסוגיה.
שני צמתים בסוגיה התלמודית פותחים פתח לכפיית גירושין. האחד, דעת אמימר (שנזכרה לעיל), לפיה על אישה הטוענת "מאיס עלי" לא חלים דיני המורדת, אלא: "לא כייפינן לה", דהיינו: לא כופים אותה. פרשנות מצמצמת של גישה זו היא כי לא מטילים על האישה סנקציות כלכליות (למשל: הפסד הכתובה ושלילת הזכות למזונות). אלא שפרשנות זו מותירה את מערך היחסים בין בני הזוג בעימות וללא פתרון. פרשנות חלופית היא כי לא כופים על האישה להישאר בקשר הנישואין, ובפשטות: מחייבים את הבעל לגרשה, כפי שמשתמע מפירושו של רש"י למשפט זה.[9] השני, סיומה של הסוגיה, בה נקבע (בתקנה מאוחרת, ככל הנראה תקנה מתקופת הסבוראים) כי יש להמתין שנים עשר חודשים, ובהם האישה איננה זכאית למזונות: "ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא, ובהנך תריסר ירחי שתא לית לה מזוני מבעל" (כתובות סד ע"א). תקופה זו היא המתנה "אגיטא" (=על הגט), ובמשתמע: לאחריה זכאית האישה לקבל את גיטה. כך אכן הבינו הגאונים, שראו בכפיית גט תקנה תלמודית, השייכת לרובד מאוחר, סבוראי.[10]
מורדת בספרות הבתר-תלמודית
הגאונים וראשונים רבים, בהם רש"י (ככל הנראה), רי"ף, רבנו גרשום מאור הגולה ורשב"ם, תמכו בכפיית גט למורדת, וראו בכך את דין התלמוד לרבדיו השונים. כך סבר גם הרמב"ם, בדבריו הנוקבים:
האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה.[11]
ברם, ראשונים אחרים (בעיקר מרבנו תם ואילך), התנגדו לכך ושללו את הכפייה. הנחרץ שבהם, וייתכן שגם הכוח המניע מאחורי המגמה השוללת, הוא רבנו תם, שהתנגד מכל וכל לכפיית גט. לטענתו, גט הניתן בכפייה במצב שכזה פסול, ועל הילדים (מנישואיה השניים של האישה) רובץ חשש ממזרות.[12] עמדת רבנו תם הלכה והשתרשה, גם בקרב קהילות המקבלות דרך כלל את עמדת הרמב"ם והרי"ף,[13] כדבריו של, ר' וידאל די טולוזא (ה"מגיד משנה"), אשר, שלא כדרכו, שולל את עמדת הרמב"ם המאפשרת כפיית גט: "וכבר פשטה הוראה הזאת בכל ארצותינו שלא כדברי רבינו בזה".[14] מגמה זו הובילה לכך, שאף ר' יוסף קארו פסק בניגוד לרמב"ם ולרי"ף, ושלל כפיית גט, כדבריו: "אם אמרה: מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל".[15]
אלא שרבנו תם פתח צוהר – ואולי אף מעבר לכך – לאכיפת גירושין שלא בדרך כפייה, פתח משמעותי ורלוונטי במיוחד בתקופה המודרנית, תחת משטר דמוקרטי, השולל ממילא כפייה פיזית. כותב רבנו תם:
אך אם כל רבותינו שוין בדבר, תגזרו באלה חמורה על כל איש ואשה מזרע בית ישראל הנלוים אליכם, שלא יהו רשאין לדבר עמו לישא וליתן עמו להאריחו [=לארחו] ולהאכילו ולהשקותו וללוותו ולבקרו בחלותו. ועוד יוסיפו חומר ברצונם על כל אדם, אם לא יגרש ויתיר אותו האיש את הילדה הזאת, שבזה אין כפייה עליו, שאם ירצה מקיים, והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי זה, אך אני [צ"ל: אנו] נתפרד מעליו...[16]
רבנו תם תומך בסנקציות חברתיות, סנקציות המכונות "הרחקות דרבנו תם". שני היבטים מבדילים בין ההרחקות לבין כפייה רגילה. האחד, העדר המימד הפיזי ("והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי זה"), דבר המוביל כנראה לכך שלפי תפיסת רבנו תם, רצונו החופשי של הבעל איננו נשלל ממנו ("שבזה אין כפייה עליו, שאם ירצה מקיים"). השני, טיבה של ההרחקה: פעולה שמושאה הוא הקהילה ולא האדם, וזה האחרון נפגע ממנה באופן עקיף בלבד ("אך אנו נתפרד מעליו").[17]
לאורך השנים היו שהסתייגו מתפיסת רבנו תם או צמצמו אותה,[18] אולם המגמה הרווחת בבתי הדין הרבניים בימינו היא לראות את ההרחקות כסנקציה לגיטימית על הבעל, שאין בה כפיית גט.
אפיק הלכתי נוסף לאכיפת גירושין מכוח דין מאיס עלי, על אף הסתייגותו של רבנו תם, הוא ביסוס תביעת האישה על "אמתלא מבוררת", כלומר: כאשר ברור שאכן קיים קרע ממשי בין בני הזוג. הרא"ש, המאמץ את דעת רבנו תם, מצדיק את עמדתו השוללת כפייה בקיומו של אינטרס למנוע מהאישה לפרק את הנישואין מחשש שמא "נתנה עיניה באחר". ברם, הרא"ש מביא בשם מהר"ם מרוטנברג, שדן לפי "דינא דמתיבתא" (דין הישיבה, היינו: דין הגאונים) אם האישה נתנה הצדקה משכנעת לדבריה: "ולא היה דן כלל דין דמאיס עלי (=דין "מאיס עלי") אם לא שתתן אמתלא לדבריה למה אינו מקובל עליה, או שרואין בו שהוא מכלה הממון."[19] לא ברור אומנם האם כוונת מהר"ם היא רק לביטול הסנקציות הכלכליות כנגד האישה, או גם להצדקת כפיית גט.[20] אולם בפועל עמדתו "ריככה" גם את ההסתייגות מאכיפת גט – תוך שילוב האפיק הראשון שנזכר לעיל (הרחקות דרבנו תם): פעמים רבות, כשהאישה נותנת "אמתלא" לדבריה, פוסקי ההלכה נכונים יותר להשתמש בהרחקות דרבנו תם באמצעות פסיקת צווי הגבלה כנגד הבעל.
עיקרם של דברים, על אף הוויכוח העקרוני והקוטבי בשאלה האם ניתן לכפות גט בטענת "מאיס עלי", הספרות ההלכתית מאפשרת דרכי אמצע לאכיפת גירושין: אם באמצעות הרחקות דרבנו תם, ובביטויים העכשווי: צווי הגבלה, ואם – או בד בבד – מכח ההכרה בכך שטענת "מאיס עלי" לגיטימית כאשר האישה נותנת אמתלא לדבריה. יש להניח, שמבחינת הדינמיקה ההלכתית, הנכונות לקבל את דרכי האמצע הללו נובעת מהכרה במשקל ובערך ההלכתי של העמדה המאפשרת כפיית גט, ובפרט של עמדת הרמב"ם. הדברים אמורים הן בשימוש בהן כסניף או כ"גיבוי" הלכתי המתאפשר לעיתים גם על בסיס דעות דחויות,[21] אך לא פחות מכך – מתוך ההזדהות המהותית עם עמדה זו (אף אם נדחתה מההלכה). כך, למשל, כותב הרב אברהם יצחק הכהן קוק:
שאף על פי שאין אנו רשאין לצאת מגדרן של רוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם ורש"י ורשב"ם, דסבירא להו כותיה (=הסבורים כמוהו) דכופין לגרש במאיס עלי, ודבריהם מובנים מאוד היכי דאיתנהו (=היכן שיש) טענות חשובות ומכריעות מצד האשה כנדון דידן, מכל מקום, מפני חומר אשת איש אין אנו נהוגין לכוף לגרש. אבל מכל מקום מאחר שמצד הדין חייב הוא להוציאה מתחת ידו, כסברת הרמב"ם שלא תהיינה בנות ישראל כשבויות, כיוון שהיא אומרת מאיס עלי בטענות מבוררות, והוא מעכב אותה שלא תוכל להנשא לאחר שיפרנס ויזון אותה, ודאי דסברא אלימתא (=סברה חזקה) היא שצריכין לחייבו במזונות, כדעת כת"ר, וכמו שכתבתי בתשובתי הנ"ל.[22]
דהיינו: מחד, הרב קוק מכיר בערכה של הדעה התומכת בכפיית גט, ומזדהה עמה, הן מבחינה ערכית ("ודבריהם מובנים מאד") והן מבחינת משקלה ההלכתי ("מצד הדין חייב הוא להוציאה"). מאידך, הרב קוק מכיר במשקל ההלכתי של ההתנגדות לכפייה, בפרט לאור "חומרת אשת איש", דהיינו: מכיוון שמדובר בתחום הלכתי רגיש, יש להחמיר, ולפיכך אין לכפות גט, אלא לנהוג כדעות השוללות את הכפייה. מתח זה מאפשר דרך ביניים: שלילת הכפייה אך הסכמה לאכיפת גירושין בדרכים עקיפות, במקרה הנדון: באמצעות חיוב מזונות.
פסיקת בתי הדין בישראל
הסתייגות מן השימוש בעילה זאת
פסיקתם הברורה של השולחן ערוך והרמ"א, מלמדים על שלילת הכפייה בעילת 'מאיס עלי', ובמידה ברורה גם חיוב גט בעטיה. בדרך זו הלכו אכן רבים מן הפוסקים והדיינים.[23] ההסתייגות מכפיית גט בטענת מאיס עלי ניכרה בפסיקה הרבנית לאורך השנים שלא נטתה להצדיק חיוב גירושין בעילה זו. טענת מורדת לגווניה שימשה בעיקר כאמצעי בידי הבעל להפסיד את האישה מנכסיה, ובפרט – מחובתו לשלם את מזונותיה וכתובתה.[24] אכן, אחת הביקורות הנפוצות שהושמעו לאורך השנים כנגד טיפולם של בתי הדין במסורבות גט עסקה בחוסר רצונם של הדיינים לעשות שימוש אפקטיבי בעילת מאיס עלי.[[25]
קולות של הסתייגות מחיוב גט בעילת 'מאיס עלי' נשמעים גם במאה ה-21. כך, למשל, שני דיינים ותיקים ביקרו את המגמה ההולכת ומתרחבת של חיובי גט בעילה זו, כמנוגדת להלכה הפסוקה.[26]
עליית השימוש בעילה והרחבתה
בניגוד לקולות אלו, בבית הדין הולך ומתרחב השימוש במאיס עלי לצורך חיוב גט והטלת סנקציות על הבעל הסרבן.[27] במקרים שונים אף מציינים הדיינים כי כיום 'מנהג בתי הדין' הוא לחייב בגט בעילה זו, ודאי כשיש לאשה אמתלא ברורה.[28] ניתן לשער כי גורם מרכזי לעליית השימוש בעילה הוא השפעת המציאות החברתית שאינה סובלנית כלפי החזקת נשים במסגרת נישואים בניגוד לרצונן. הבסיס ההלכתי עליו מסתמכים רבים מן הדיינים הוא מאמר שכתב הדיין הרב חגי איזירר בשנת תשנ"ד.[29] במאמר זה מנתח הרב איזירר את תשובת הרב קוק שנזכרה לעיל, מסיק ממנה שיש חיוב בגט לטוענת מאיס עלי באמתלא ברורה וטוען, שאילו היו הדיינים מכירים אותה בעבר, עמדת רבים מהם הייתה משתנה לטובת חיוב בגט.
כיוון שני בבתי הדין, אותו הוביל הרב אוריאל לביא, מאמץ את העמדה השוללת חיוב גט בטענת מאיס עלי.[30] עם זאת, עמדה זו מצדדת בהטלת סנקציות ('הרחקות') על הבעל הסרבן, בהתאם לדבריו של רבינו תם שנידונו לעיל. היו שציינו אם כך, שאין משמעות מעשית להבחנה בין שני הכיוונים.[31]
מהלך משמעותי נוסף בבתי הדין הוא מתן פרשנות מרחיבה לעילת 'מאיס עלי' (שצועד יד ביד עם אפשרות השימוש בעילה זו להטלת סנקציות על הבעל). בעוד הגישה השמרנית סוברת שיש לפרשה כפשוטה: חוסר יכולתה של האשה לקיום יחסי אישות מחמת סלידתה מהבעל, הרי שרבים מן הדיינים סבורים שיש לפרשה בצורה מרחיבה וסובייקטיבית. לדידם המאיסות אינה צריכה להיות מיחסי האישות דווקא, אלא משמעה כל טענה המשקפת קרע וריחוק בין בני הזוג.[32] עמדה זו מאמצת למעשה את גישתו החדשנית של הדיין הרב שמואל ברוך ורנר שכתב בשנות הששים של המאה הקודמת כי יש לחלק בין העילה המביאה למאיסות ובין המאיסות עצמה, כאשר המאיסות עצמה היא הגורם המצדיק חיוב בגט, גם אם העילה המביאה למאיסות איננה מספיקה, מהבחינה ההלכתית, כדי לחייב בגט.[33]
המשמעות היא כי טענת מאיס עלי הפכה בשנים האחרונות ל'עילת סל' המשמשת את בתי הדין גם כאשר האשה כלל לא טוענת לקיומה של מאיסות כזו. הסובייקטיביות של העילה מאפשרת לבתי הדין לחייב בגט ולהטיל סנקציות על בעלים סרבנים במקרים בהם העילה הישירה שיש כלפיהם אינה מספיקה לכך, בהיעדר הוכחות או מסיבות אחרות. למשל: כאשר האשה טוענת שהבעל בוגד בה[34] או כאשר היא מעלה טענות לאלימות מסוגים שונים המופעלת כלפיה,[35] ומתקשה להוכיח את טענותיה. גם טענות אחרות של האשה, שאינן קיימות במצאי העילות הקלאסי של ההלכה, מתורגמות לעיתים לעילת 'מאיס עלי'.[36]
לקריאה נוספת
- יעקב וינרוט, דין המורדת (עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל אביב תשמ"א)
- אברהם בארי, חיוב הבעל במזונות אשתו בדיני ישראל: המורדת ומזונותיה (עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן – הפקולטה למשפטים, תשמ"ב)
- ירחמיאל ברודי "כלום היו הגאונים מחוקקים", שנתון המשפט העברי יא-יב 279, 300-298 (התשמ״ו)
- אלימלך וסטרייך, "עלייתה ושחיקתה של עילת המורדת", שנתון המשפט העברי כא 123 (תשנ"ח-תש"ס)
- אבישלום וסטרייך, "'ומעולם לא עלתה על דעת חכמי התלמוד כפייה זו לעולם' (חידושי הרמב"ן, כתובות, סג ע"ב) על כפיית גט בהלכת המורדת במשנה ובתלמוד", מחקרי משפט כה 563 (2009)
- יהודה יאיר בן מנחם "'ותנהג את בנותי כשבויות חרב'?! על פסיקת בתי הדין הרבניים בטענת 'מאיס עלי' באמתלה מבוררת" משפחה במשפט ו-ז 217 (2014-2013)
- אבישלום וסטרייך, ועמיחי רדזינר, "מהפכנות ושמרנות בפסיקת בית הדין הרבני: על אכיפת גירושין בטענת 'מאיס עלי'", עתיד להתפרסם בעיוני משפט מב (2020)
הערות שוליים
- ^ על שימוש בטענת מאוסה עלי על ידי הבעל ראו בנציון שרשבסקי ומיכאל קורינאלדי דיני משפחה כרך ב עמ' 656 – 658 (מהדורה חדשה, מעודכנת ומורחבת, מיכאל קורינאלדי עורך,2016).
- ^ רבנו ירוחם, תולדות אדם וחוה, נתיב כב חלק ב.
- ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ע"ז, סעיף ב'
- ^ משנה, מסכת כתובות, פרק ה', משנה ז'
- ^ תשובת רב שרירא גאון (תשובות הגאונים, שערי צדק, חלק ד, שער ד, טו). שלוש התקנות הראשונות הנזכרות בדבריו הן תקנות תלמודיות או סבוראיות, בהתבסס על סוגיית מורדת בתלמוד. התקנה הרביעית היא תקנת הגאונים.
על תקנות הגאונים בעניין מורדת ראו: Mordechai Akiva Friedman, Jewish Marriage In Palestine: A Cairo Geniza Study 324-325 (1980) ; ירחמיאל ברודי ״כלום היו הגאונים מחוקקים״ שנתון המשפט העברי יא-יב 279, 300-298 (התשמ״ו).
- ^ כלשון התלמוד הבבלי, כתובות סג ע"ב: "לא כייפינן לה", היינו: לא כופים אותה לסיים את המרידה.
- ^ כמה מגבלות כלכליות חלות גם על הטוענת מאיס עלי, ואף כאן רבו השיטות והדעות. ראה בית יוסף, אבן העזר, סימן עז, ד"ה ובדין האומרת מאיס עלי לעניין ממונא (והלאה).
- ^ בצורה שונה מאישה הטוענת "בעינא ליה ומצערנא ליה", ולא בכל מקרה. כך, למשל, כשטענת מאיס עליי מבוססת על מה שמכונה בפסיקה "אמתלה מבוררת", היא לא תכלול בהכרח הפסד כלכלי. ראו להלן.
- ^ בלשונו: "לא כייפינן לה: להשהותה, אלא נותן לה גט ויוצאה בלא כתובתה" (רש"י, כתובות, סג ע"ב). למעשה, רש"י בונה בניין פרשני המשלב את אכיפת הגירושין גם בשלבים אחרים בסוגיה. ראו אבישלום וסטרייך, "'ומעולם לא עלתה על דעת חכמי התלמוד כפייה זו לעולם' (חידושי הרמב"ן, כתובות, סג ע"ב) על כפיית גט בהלכת המורדת במשנה ובתלמוד" מחקרי משפט כה 563 (2009).
- ^ כדברי רב שרירא גאון המצוטטים לעיל.
- ^ משנה תורה, אישות יד, ח.
- ^ ראו ספר הישר לרבנו תם, חלק התשובות, סימן כד, ובלשונו: "חלילה לרבנו להרבות ממזרים בישראל". לניתוח עמדתו של רבנו תם והצעת רקע היסטורי ומשפטי לה ראו אברהם (רמי) ריינר "תקנה, הלכה ומה שביניהן: הלכות גטין לרבנו תם כמראה חברתית" תרביץ פב 139, 162-155 (תשע"ד).
- ^ לתהליך אימוץ עמדתו של רבנו תם בקהילות ישראל ראו אלימלך וסטרייך "עלייתה ושחיקתה של עילת המורדת" שנתון המשפט העברי כא 123 (תשנ"ח-תש"ס).
- ^ מגיד משנה, אישות יד, ח, וראו וסטרייך "עלייתה ושחיקתה", בעמ' 138–139. לדיונים בנוגע למידת המחויבות של קהילות המקבלות את שיטת הרמב"ם לאמץ את עמדתו גם בדין מורדת ראו בית יוסף, אבן העזר סימן עז, ד"ה 'ומ"ש וכן היא מסקנת'.
- ^ שולחן ערוך, אבן העזר סימן עז, סעיף ב.
- ^ ספר הישר לרבנו תם, חלק התשובות, סימן כד.
- ^ לשימוש שעשה לאחרונה ביה"ד בהבחנות אלה ראו תיק (אזורי חיפה) 1078402/11 פלונית נ' פלוני (9.5.2018).
- ^ ראו: אברהם בארי "הרחקות רבנו תם - גישות חדשניות בדרכי אילוץ בעל לגרש אשתו" שנתון המשפט העברי יח-יט 65 (תשנ"ב-תשנ"ד).
- ^ שו"ת הרא"ש, כלל מג סעיף ח.
- ^ ראו הרב אליעזר ולדינברג, שו"ת ציץ אליעזר חלק ד סימן כא; תיק (אזורי חיפה) 1083672/1 פלוני נ' פלונית (25.1.18).
- ^ ראו למשל המקורות המובאים בידי הרב יועזר אריאל בתיק (אזורי, צפת) 1120087/1 פלונית נ' פלוני (7.8.2017).
- ^ עזרת כהן, סימן נו (מהדורת מוסד הרב קוק עמוד רב).
- ^ ראו למשל הרב יוסף גולדברג, אלו שכופין להוציא, עמ' קמד–קע (ירושלים תשע"ג).
- ^ ראו בנציון שרשבסקי ומיכאל קורינאלדי דיני משפחה כרך ב עמ' 656 – 658 (מהדורה חדשה, מעודכנת ומורחבת, מיכאל קורינאלדי עורך,2016), בעמ' 670–680, ושם, הפניות רבות לפסקי דין רלוונטיים
- ^ ראו למשל: הרב רצון ערוסי "הגורם העדתי בפסיקת ההלכה", דיני ישראל י-יא קכה (תשמ"א-תשמ"ג); אריאל רוזן צבי, דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול, 257 (1990); יוסף אחיטוב "לחידוש כפיית גט בטענת 'מאיס עלי'" להיות אשה יהודייה ג 25 (תשס"ה).
- ^ הרב נחום פרובר, כנס הדיינים התשע"ה 226 (תשע"ו); הרב אברהם בארי, כנס הדיינים התשע"ה 234 (תשע"ו).
- ^ לדיון רחב ראו אבישלום וסטרייך ועמיחי רדזינר, "מהפכנות ושמרנות בפסיקת בית הדין הרבני: על אכיפת גירושין בטענת 'מאיס עלי'", עתיד להתפרסם בעיוני משפט מב (2020).
- ^ ראו למשל: תיק (אזורי חיפה) 1083672/1 פלוני נ' פלונית (25.1.18); ערעור (גדול) 1013673/2 פלונית נ' פלוני (22.11.2016).
- ^ הרב חגי איזירר "חיוב גט ומזונות למורדת ד'מאיס עלי'" שורת הדין ב סד (תשנ"ד). ראו גם פסק דינו: ערעור (גדול) 819158/3 פלוני נ' פלונית (5.10.2011).
- ^ הרב אוריאל לביא עטרת דבורה חלק ב, סימנים פ-פב (תשס"ט); תיק (טבריה) 942965/1 פלונית נ' פלוני (19.2.2015).
- ^ ראו למשל דברי הרב יגודה בפסה"ד תיק (טבריה) 942965/1 פלונית נ' פלוני (19.2.2015).
- ^ ראו למשל הוויכוח בין הרבנים פרובר ואלגרבלי בכנס הדיינים התשע"ה עמ' 231–235 (תשע"ו).
- ^ תיק מס' 8490/כ"ו פד"ר כא 223-224.
- ^ ראו למשל: תיק (אזורי ב"ש) 113995/3 פלונית נ' פלוני (4.1.2018).
- ^ ראו למשל: תיק (אזורי חיפה) 980712/1 פלונית נ' פלוני (27.10.2014).
- ^ למשל, אשה שטענה ל'נתק רגשי' מבעלה: תיק (אזורי ת"א) 946145/1 פלונית נ' פלוני (23.7.2015).
