לבירינת

פסיפס המראה את תסאוס והמינוטאורוס בלבירינת

מבוך בסגנון כרתים שבו 2500 נורות, במרכז למדיטציה נוצרית ורוחניות של בישופות לימבורג, בכנסיית הצלב הקדוש בפרנקפורט

לבירינת מימי הביניים

הלבירינת המפורסם במרכז קתדרלת שארטר. אחד-עשר מעגלים באורך כולל של 262 מטר הקיפו את מרכז המבוך האלגורי הטקסי

לַבִּירִינְת הוא שביל מתפתל, סוג מסוים של מבוך, בו אין חידת בחירה בתוך המסלול. זאת גאומטריה חד מסלולית בה השביל היחיד שמוביל למרכז מחליף תכופות את כיוון ההליכה, בשונה מספירלה בה נשמר הכיוון.

לבירינת הוא ארכיטיפ עתיק שראשיתו 4,000 שנים או יותר. הלבירינתים שימשו בעת העתיקה כאתרי טקסים ופולחן. בימי הביניים שימשו לעלייה לרגל רוחנית. בתקופה המודרנית הם משמשים לטרנספורמציה אישית פסיכולוגית ורוחנית, אמנות סביבתית ובניית קהילה.

במיתולוגיה היוונית, הלַבִּירִינְת היה מבוך נרחב שנבנה עבור המלך מינוס בקנוסוס שבאי כרתים ותוכנן על ידי הממציא דדלוס, כדי לכלוא את המינוטאורוס, יצור שחלקו אדם וחלקו שור, אשר בסופו של דבר נהרג בידי תסאוס.

ביהדות משויך הלבירינת לשלמה המלך, ומתואר בספר מסילת ישרים של הרמח"ל.

מיתוס הלבירינת

סיפורו של תסאוס, המינוטאורוס ומבוך כרתים הוא למעשה הסיפור המכונן של המבוך במערב. הסיפור החל במלך מינוס, ואשתו, פסיפאה, שנאפה בו עם שור לבן יפה, מה שהביא להולדת המינוטאורוס המכוער, מפלצת אוכלת אדם, בעלת גוף אדם וראש שור. כדי להסתיר את הניאוף המכוער של המלכה, מינוס הורה לדדלוס לבנות מבוך, מבנה של בלבול ורמאות, שממנו אף אחד, כולל המפלצת, לא יוכל לברוח. מינוס האכיל את המינוטאורוס בקורבנות אדם מקרב צעירי אתונה, שכן האתונאים היו חייבים במחווה של מס למינוס. מדי תשע שנים, שבעה עלמים ושבע עלמות הוכנסו למבוך. איש לא הצליח להימלט מן המבוך, כי רבים ומפותלים היו השבילים בתוכו. גורלם של בני אתונה הצעירים היה לתעות ללא תקווה בשבילים אלה עד שנתקלו במינוטאורוס, שהיה טורפם. גורל זה השתנה כאשר טבח תזאוס במינוטאור בעזרת אריאדנה, בתו של מינוס, שציידה אותו בחוט מוזהב שבעזרתו הוא ידע למצוא את דרכו החוצה מהמבוך^[1].

אחרי סכסוך עם המלך, הוכנס דדלוס (ממציא הלבירינת) יחד עם בנו איקרוס לתוך הלבירינת. כיוון שדדלוס תכננו, הוא ידע כיצד לצאת, ועלה, יחד עם בנו על גג הלבירינת. שם הוא מצא המוני נוצות של ציפורים, והכין כנפיים לעצמו ולאיקרוס. לבסוף, כאשר הכנפיים היו מוכנות, הם עפו מהלבירינת. כיוון שאיקרוס אהב את אור השמש, וניסה לעוף גבוה ככל האפשר, הדבק שחיבר את הנוצות נמס מהחום, והוא נפל.

היסטוריה

השושלת המינואית של המלך מינוס נקראה בית הגרזן הכפול. מקור המילה לבירינת בשפה הטרום-יוונית (פלסגיאנית), אשר נטמעה ביוונית, והיא כנראה קשורה במילה labrys, שמשמעותה גרזן או גרזן כפול. אף כי לא נמצא אף אתר בכרתים המזוהה בוודאות עם לבירינת המינוטאורוס, נמצאו בקנוסוס שבכרתים מטבעות מן המאה השלישית לפנה"ס המוטבעים בסימן הלבירינת. צורת הלבירינת השלטת התקופה זו היא הצורה בת שבעת המעגלים, הידועה בכינוי הצורה הקלאסית. היו שהציעו שמקור המיתוס הוא בהולדתו של ילד מעוות, שנדמה למינואים כמינוטאורוס והוקרבו לו קרבנות אדם^[2].

לרוב הלבירינת מופיע כריבוע ופעמים כאליפסה; הוא מכיל סדרת מרכזים לאורך שבעה מסלולים, אך לא מציע שום אפשרות לטעות לגבי זיהויו. הדוגמאות העתיקות ביותר הידועות כיום לעיצובי לבירינתים פטרוגליפים (גילופי אבן) קטנים ופשוטים שגילם כנראה 3000 שנה. פטרוגליפים אלו נמצאו במספר מקומות ברחבי העולם, מסוריה ועד אירלנד, לצד תכשיטים וכלי חרס. למעשה צורת הלבירינת בכל התרבויות עד למאה ה-15 היה חד-מסלולי, והוא לא כלל את בחירת הכיוון כמו במבוכים בני ימינו, אלא רק התמדה. אופי זה הפך אותו למבלבל, ואולי אף מפחיד, שכן החוויה בו הייתה הליכה לאורך קירות סוגרים בכיוון אחד – ללא אפשרות בחירה. צורת הלבירינת התפתלה תוך שהיא מסתובבת בנחרצות לכיוון המרכז. הייתה רק כניסה אחת מהמבוך, ששימשה גם כנקודת היציאה היחידה^[3].

כרתים וטרויה היו מקומות שבהם צמחו האגדות היווניות. אולם מבוכים נמצאו גם בערים רומאיות, כפי שעולה משרידי רצפות מבוכים ששרדו כמעט בכל מקום שבו הגיעה אליו האימפריה הרומית: בצפון אפריקה, באוסטריה, בשווייץ, בצרפת, בספרד ובאיים הבריטיים, רובם בצורת פסיפסים. רצפת המבוך הרומאית לרוב מוקמה בכניסה לווילות של פטריקים, והיא שימשה כאזור בטיחות. צורת המבוכים הרומאים גם הייתה לפעמים אליפטית, אולם לרוב ריבועית, והריבוע בתורו חולק בחלוקת משנה לרבעים. בפסיפסים רומיים הופך הלבירינת הקלאסי הפשוט לעיטור שוליים מתפתל. לרוב אפשר לראות את המינוטאורוס במרכז, ואולי את תזאוס והמינוטאורוס בקרב מגע. דמויות רומיות מפותלות התפתחו בהדרגה בסיבוכיותן עד שהפכו לתכנון הימי-ביינימי בעל סימטריית ארבע הידוע כיום.

ארכאולוגים של התקופה ההלניסטית והרומית חפרו לבירינתים במגוון מקומות. אולם לכל הלבירינתים בבתי התקופה יש דבר אחד במשותף: הם מוקמו בתוך מבנים חילונים, של מגורים או אזרחיים, אך לא בתוך מקדשים דתיים. בניגוד לכך, כל הלבירינתים מהעת העתיקה המאוחרת וימי הביניים מוקמו בתוך כנסיות נוצריות. אם לשפוט מהממצא הארכאולוגי הנרחב, הלבירינת של ימי הביניים לא התקיים מחוץ לבית הפולחן. רק במאה ה-16, עם רוחות הרנסאנס שהחיו מסורות מהעת הקלאסית, נבנה שוב הלבירינת במבנים אזרחיים ובבתי מגורים פרטיים.

הלבירינת הנוצרי הקדום ביותר הידוע מתוארך ל-324 בכנסיית סנט רפרטוס באלג'יר. הלבירינת שם היה ריבועי, והוא שואב את צורתו מהמסורת הרומית. נראה בו החוט של אריאדנה, המוביל לחלק הדרום-מערבי, הראשון בארבעת הריבועים הזהים, שמהם עוברים אחד לשני בכיוון השעון. במרכז הלבירינת מסודרים בפלינדרום מתמשך המילים "הכנסייה הקדושה" (Sancta Ecclesia) בלטינית. שתי המילים "הכנסייה הקדושה" כתובות קדימה ואחורה ימינה ושמאלה, ויוצרות צלב בעל ארבע זרועות. במנזר בטיגזירט שבצפון אפריקה, מזרחית לאלג'יריה, שנבנה במאה החמישית, עמד לבירינת נוסף. שני הלבירינתים עמדו כסמלי הדת הנוצרית החדשה המתפשטת באימפריה הרומית הישנה והמתפרקת. פער של כמעט שבע מאות שנים, מהמאה החמישית ועד תחילת המאה ה-12, מפריד בין שני הלבירינתים של כנסיות אלו ללבירינתים של המאות ה-12 וה-13.

חרף הפער בשימוש בלבירינתים בכנסיות בתקופה זאת, המבוך המשיך להתקיים על הנייר באמצעות כתבי יד מנזרים; המוקדם בהם מהמאה ה-9 ואלו שאבו מצרפת וגרמניה הקרולינגיות.

ניצור הלבירינת בתפוצה רחבה במערב החל בתחילת המאה ה-9 בחלק המזרחי של האימפריה הקרולינגית, באזור המנזרים החשובים של סנט גאלן ורייכנאו בצפון-מזרח שווייץ ובדרום גרמניה (בהתאמה). ידועים 24 איורי לבירינתים בכ-60 כתבי יד מימי הביניים, והשפעתם על צורת הלבירינת בכנסיות מעיד על קשר הדוק בין הנזירים למתכנני הכנסיות בעלות הלבירינתים. הצורה האליפטית של הלבירינת הכריתי הפכה עגולה וסימטרית לחלוטין, מעין תהליך של הרחבה ועידון. שמונה עיגולים קונצנטריים קטנים יותר החלו להגדיר את שבעת המסלולים המתחברים למרכז. גם המרכז הופך לעיגול שלם והוא גדול יותר מקודמו הכריתי. מבוכים עגולים כאלו צוירו באמצעות מחוגה. כך, בתוך חמישים שנה, הלבירינת בעל שבעה המסלולים גדל לאחד-עשר מסלולים.

עיצוב לבירינת חדש זה היה כאמור תוצר של התרבות המנזרית, ובאופן יותר ספציפי הם היו התוצר של הסקריפטוריום המנזרי, חדר הכתיבה והמרכז האינטלקטואלי של הקהילות הבנדיקטיניות שאחזו במונופול על הלמידה האירופית בימי הביניים. הנזירים עשו שימוש בלבירינת למטרות איוריות, ויצרו כל מיני דוגמאות של לבירינתים בסוגים שונים של ספרים: לוחות שנה והיסטוריות עולמיות. באופן מפתיע, היה זה הלבירינת הכריתי העתיק, בניגוד למבוך הרומאי הריבועי, שהפך לאב הקדמון הישיר של העיצובים הקרולינגים החדשים.

בלבירינתים שהתפתחו בכתבי היד הקרולינגים הלבירינת היה סמל שיכול היה להסביר כל מיני טקסטים, במיוחד אלו המשרטטים את מעבר הזמן. לבסוף, הם הפכו כל כך מוכרים ובעלי תפוצה כה רחבה בצורה שבכתבי היד, שדוגמאות אלו יצאו מהסקריפטוריום לכנסייה. כך הצורות הפורמליות שנוצרו בכתבי היד, הועברו בהמשך ללבירינתים גדולים יותר ברצפות הכנסיות באיטליה, בצרפת, ובמקרים מעטים יותר גם בגרמניה - רק בתחילת המאה ה-12. ואכן פריחת התכנון הימי-ביניימי הגיעה לשיאה במאה ה-12 וה-13 בלבירינתים המרוצפים הגדולים בקתדרלות הגותיות, שהידועות שבהן הן שארטר, ריימס ואמיין שבצפון צרפת.

כאמור סביב שנת 900, נזיר חכם יצר את מה שהוכיח עצמו כעיצוב האולטימטיבי עבור הלבירינת הנוצרי בכנסייה. הוא עבד ככל הנראה בארכידיוקסה של סן בצרפת, שאז השתרעה מהדיוקסות של פריז ושארטר בצפון ומזרחה ודרומה לאלו של אוסר ונוור (Nevers) בדרום. התוכנית מכונה "הטיפוס השארטרי" של הלבירינת, כיוון שהוא מופיע על רצפת קתדרלת שארטר, שבה לבירינת הכנסייה הגדול ביותר - ויש שאומרים היפה ביותר - שאי פעם נוצר. אולם למעשה, טיפוס הלבירינת בעל אחד-עשר המסלולים של שארטר מופיע בכתבי יד מנזריים שלוש מאות שנה קודם לפני שהדוגמה הופיעה ברצפת קתדרלת שרטר סביב 1215. המקור לטיפוס לבירינת זה ככל הנראה לא היה שארטר, אלא דרומה משם, במנזרי אוסר, שהיו המרכז ללמידה בנדיקטינית במהלך המחצית השנייה של המאה התשיעית.

ההבדל המהותי בין לבירינת מטיפוס נוצרי ולקודמיו המנזריים הוא החפיפה בצורת הצלב. הצלב שולב על ידי מעצורים שהוכנסו לאורך הצירים מזרח, צפון והדרום, בנוסף לאלו שקיימים בקצה המערבי. כל המעגלים השלמים חולקו לחצאי מעגלים ורבעי מעגלים, וזה בתורו הצריך חזרות נוספות של המסלול לאור העובדה שהעלייה הרוחנית לרגל נעצרה בארבעה צירים של הנקודות המרכזיות של המצפן. דבר זה יצר צורת צלב, ולמעשה סייע ב"ניצור" הצורה הפגאנית. מה שנוצר הוא עיצוב הרבה יותר מורכב מקודמו המנזרי. עם זאת, הוא עדיין מניח את הדעת מבחינה אסתטית, ייתכן מפני שהקווים המלבניים של הצלב יוצרים נקודת נגד לסימטריה של מעגלים קונצנטריים.

חושבים כי לבירינתים נוצרים אלו הם שהיוו את ההשראה ללבירינתי העשב החילוניים הרבים שבבריטניה.

במשך אותה תקופה, מעל חמש מאות לבירינתים נבנו בסקנדינביה שלא על ידי הכנסייה. לבירינתים אלו, הנמצאים בדרך כלל באזורי החוף, מסומנים באבנים ומתוכננים בדרך כלל בתכנון הקלאסי. סוברים כי קהילות דייגים קדומות בנו אותם כדי ללכוד טרולים או רוחות רעות בפיתוליהם, ולוודא בכך מסע דיג מוצלח. גם באיי סילי, שליד החוף הקורני בבריטניה יש לבירינתי אבן, אך הם אינם עתיקים כמו הלבירינתים הסקנדינביים.

קיימות דוגמאות יפות ללבירינתים ממגוון תרבויות עתיקות ובלתי קשורות זו לזו. הלבירינתים הופיעו במגוון עיצובים ובמגוון חומרים בג'אווה, באמריקה הצפונית ובדרומית (בקרב הילידים), באוסטרליה, בהודו ובנפאל.

בניית לבירינתים מודרניים

לבירינת "יד ביד", בסמוך לבית העם ברחובות

כיום מתאר המונח "לבירינת" כל מבוך בעל דרך אחת וצורה מעגלית טיפוסית. שני התכנונים העיקריים הם הקלאסי והימי-ביניימי. אף כי יש ללבירינתים מגוון גרסאות, ניתן לזהות בקלות את הצורה הבסיסית. לעיתים קרובות משתמשים במונח לבירינת כאילו חד הוא עם "מבוך", אך "מבוך" מתאר חידה ובה מבחר אפשרויות לבחירת כיוון, בעוד שבלבירינת יש דרך אחת בלבד אל המרכז.

עניין מחודש בסמל הלבירינת, יצר השראה לתחייה של בניית לבירינתים. הידועים שבהם הם פארק ו'ילן (מילטון קינס, בריטניה), קתדרלת גרייס (סן פרנסיסקו) ופארק טפטון (צ'סטרפילד, דרבישייר, בריטניה).

הלבירינת הציבורי הבנוי הראשון בישראל הוקם בשנת 2003 ברחבת בית העם ברחובות, בניין היסטורי המשמש כיום את 'בימת הנוער העירונית'. הלבירינת תוכנן ונבנה על ידי רחלי רוגל, חברת אגודת הלבירינתים הבינלאומית. זהו תכנון בו שני אנשים, אחד שנכנס ללבירינת מבחוץ ושני שיוצא ממרכזו (הולכים בכיוונים הפוכים), נפגשים והולכים יד ביד את כל המסלול.

פירושים מודרניים ללבירינת היווני

מיתוס הלבירינת עובד למחזה מודרני מאת אילינקה קרבנקובסקה, אשר דן ביכולתו של האדם לקבוע את גורלו. במחזה, תסאוס נהרג בידי המינוטאורוס בצעד התאבדותי. המינוטאורוס עצמו נהרג בידי אנשי העיירה אחוזי האימה.

המיתוס התפתח גם ללבירינת של מג'ה היל: סיפור מורכב אשר עושה שימוש בגרפיקת מחשב תלת־ממדית.

עבודתו של חורחה לואיס בורחס, הסופר הארגנטינאי אשר הושפע רבות מן הלבירינת, היוותה בעצמה השראה לסופרים אחרים, כדוגמת אומברטו אקו בשם הוורד ומרק ז' דניאלו'סקי בבית העלים.

בסרט Inception תפקידה של אחת הדמויות הוא לתכנן מבוכים, ושמה אריאדנה.

משמעויות תרבותיות

לבירינתים פרהיסטוריים שימשו כמלכודות לרוחות רעות או כמסלולים מוגדרים לצורך פולחן. בימי הביניים סימל הלבירינת את הדרך הקשה אל אלוהים, שמרכזה אחד (אלוהים) ותחילתה אחת (לידה). החל בתקופת הרנסאנס, לבירינתים איבדו את מרכזם: האדם ההולך בהם הוא המרכז, דבר המשקף את שינוי החשיבה ההומניסטי.

לבירינתים נודעים

ערך מורחב – הלבירינת של סטרה

הלבירינת של סטרה (Il labirinto di Strà) נמצא בווילה פיזני (Villa Pisani) בתעלת ברנטה המובילה מהעיר פדובה ללגונה של ונציה. הלבירינת נחשב לאחד המפורסמים באיטליה. הוא מצוי בווילה, אשר התקיימו בה מפגשים היסטוריים. משנת 1822, הווילה והפארק הם מוזיאון ציבורי. קרוב לוודאי שהלבירינת של סטרה שימש השראה לרמח"ל, יליד פדובה, בבואו לתאר את הזהירות הנדרשת מהאדם במבוך החיים בספרו "מסילת ישרים".

בסדרת פרסי ג'קסון והאולימפיים

בספר פרסי ג'קסון והאולימפיים מסופר על הלבירינת כ"המבוך". ה"מבוך" נמצא מתחת לאדמה לאורך כל כדור הארץ והוא בונה את עצמו. לפי דיידלוס בספר יש מס' כניסות למבוך ומס' היציאות מאוד קטן.

לוק בן הרמס מנהיג צבא הרשע אשר רוצה להחזיר את קרונוס לחיים מנסה למצוא את דיידלוס כדי שייתן לו את החוט של אריאדנה, המתואר כמעין GPS אשר ניתן לנווט בעזרתו ב"מבוך".

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: לבירינת
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: לבירינת

• אגודת הלבירינתים
• הלבירינת במסילת ישרים
• נוגה יער, "גינה קטנה, גן הלבירינת", מגזין גן ונוף - נובמבר 2004, עמ' 44-50

הערות שוליים

1. Wright, Craig, The Maze and the Warrior: Symbols in Architecture, Theology and Music, Harvard University Press: London, 2001, pp. 7-8.
2. לייבל רזניק, התנ"ך מן השטח, ירושלים: ראובן מס
3. Doob, Penelope Reed, The Idea of the Labyrinth: from Classical Antiquity through the Middle Ages. Ithaca: Cornell University Press, 1992, pp. 17-1