הידרו-קולואידים הפכו לגידול מסחרי, בעיקר בשוק תוספי-המזון.[4]תעשיית המזון מנצלת התכונות הפיזיות כגון ג'ליות, שימור-מים, תחליביות המאפיינים הידרו-קולואידים.[5]
מרבית האצות האכילות גדלות בים (מים מלוחים), בעוד רוב אצות המים המתוקים הן רעילות. כמה אצות ימיות מכילות חומצות אשר מגרות את מערכת העיכול, בעוד אחרות עלולות לגרום לתגובה משלשלת, או להשפיע לרעה על האיזון-האלקטרוליטי.[6] מרבית ירקות הים אינם רעילים בצריכת כמות סבירה, אבל ירק ימי מסוג לינגביה (Lyngbya) עלול להיות רעיל ואף קטלני.[7] הרעלות אדם נפוצות יחסית בעת אכילת דג שאכל לינגביה או שאכל דג אחר שניזון ממנה. הרעלה כזו נקראת הרעלת סיגואטרה (או CFP, ראשי תיבות של: Ciguatera fish poisoning). אף טיפול ידני ב-Lyngbya majuscula יכול גם לגרום לדרמטיטיס אצות.[8] כמה מינים של דסמרסטיה הם חומציים ביותר, עם חלוליות של חומצה גופרתית העלולות לגרום בעיות חמורות במערכת העיכול.
המנה הפופולרית המוגשת לרוב במסעדות סיניות במערב כ"אצות ים פריכות (Crispy Seaweed)" למעשה אינה מכילה אצות כלל, אלא עשויה מכרוב שעבר ייבוש וטיגון.[9]
ירק ימי מכיל רמות גבוהות של יוד ביחס למזונות אחרים.[13] בטיווי, אלבאי, הפיליפינים, תושבים מקומיים יצרו סוג חדש של פנקיט או אטריות העשויים מאצות, אשר יכולים להיות מבושלים לתוך פנקיט קנטון, פנקיט לוגלוג, ספגטי או קרבונרה, ונטען שיש לו יתרונות בריאותיים[14] כגון להיות עשירות בסידן, מגנזיום ויוד.[15]
מחקר ב-2014 הצביע על מינים מסוימים של אצות כמקור אפשרי טבעוני לוויטמין B12 ביו-פעיל. המחקר ציין, כי B-12 נמצא גם בירק ימי חי או קלוי, כאשר קלוי מכיל כמחצית מהכמות של ירק חי, אך עדיין כמות מספקת. רק 4 גרמים מיובשים של "purle laver" בלבד נחשבים כמספיקים כדי לענות על התצרוכת היומית המומלצת (RDA) של B-12.[16]
אנזימים של חיידקי מעיים אצל בני אדם עשויים לעשות מטבוליזם לרב-סוכרים שבירק ימי. אנזימים כאלו לעיתים קרובות מיוצרים באוכלוסייה היפנית עקב צריכת אצות מוגברת.[17]
בחלקים של אסיה, נורי 海苔 (ביפן), זצאי 紫菜 (סין), וגים (או קים) 김 (בקוריאה), יריעות של אצה אדומה יבשה משמשת במרקים או כעטיפה לסושי או אוניגירי.
במטבח היפני, יש שבעה סוגים של ירק ימי מזוהים בשם, ולכן המונח ירק ימי או אצות ביפנית משמש בעיקר ליישומים מדעיים, ולא בהתייחסות למזון.
"ענבי ים" (Caulerpa lentillifera) מיוצרות בבריכות גידול בפיליפינים
^Garcia-Vaquero, M; Hayes, M (2016). "Red and green macroalgae for fish and animal feed and human functional food development". Food Reviews International. 32: 15–45. doi:10.1080/87559129.2015.1041184.
^K.H. Wong, Peter C.K. Cheung (2000). "Nutritional evaluation of some subtropical red and green seaweeds: Part I — proximate composition, amino acid profiles and some physico-chemical properties". Food Chemistry. 71 (4): 475–482. doi:10.1016/S0308-8146(00)00175-8.
^Garcia-Vaquero, M; Rajauria, G; O'Doherty, J.V; Sweeney, T (2017-09-01). "Polysaccharides from macroalgae: Recent advances, innovative technologies and challenges in extraction and purification". Food Research International (באנגלית). 99 (Pt 3): 1011–1020. doi:10.1016/j.foodres.2016.11.016. ISSN0963-9969. PMID28865611.
^Round F.E. 1962 The Biology of the Algae. Edward Arnold Ltd.
^Garcia-Vaquero, M; Lopez-Alonso, M; Hayes, M (2017-09-01). "Assessment of the functional properties of protein extracted from the brown seaweed Himanthalia elongata (Linnaeus) S. F. Gray". Food Research International (באנגלית). 99 (Pt 3): 971–978. doi:10.1016/j.foodres.2016.06.023. ISSN0963-9969. PMID28865623.
^Turner, Nancy J.; von Aderkas, Patrick (2009). "3: Poisonous Plants of Wild Areas". The North American Guide to Common Poisonous Plants and Mushrooms (באנגלית). Portland, OR: Timber Press. pp. 115–6. ISBN9780881929294. OCLC747112294.
^James, William D.; Berger, Timothy G.; et al. (2006). Andrews' Diseases of the Skin: clinical Dermatology. Saunders Elsevier. ISBN978-0-7216-2921-6.
^Hom, Ken (2012). "Crisp Seeweed". Good Food Channel. UK TV.CO.UK. נבדק ב-16 באוקטובר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
^Scott D. Doughman, Srirama Krupanidhi, Carani B. Sanjeevi (2007). "Omega-3 Fatty Acids for Nutrition and Medicine: Considering Microalgae Oil as a Vegetarian Source of EPA and DHA". Current Diabetes Reviews. 3 (3): 198–203. doi:10.2174/157339907781368968. PMID18220672.{{cite journal}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
.jpg)
