באזור הולנד ובלגיה של היום, חיו לפני כאלפיים שנה שבטים קלטים וגאלים. בשנת 57 לפנה"ס הרחיב יוליוס קיסר את כיבושי האימפריה הרומית והגדיל את שטחה עד לאזור "גאליה-בלגיקה", אזור החופף לשטחי בלגיה והולנד של היום, אך במאה הרביעית מסר הקיסר יוליאנוס את גאליה-בלגיקה לפרנקים. במאה השביעית הומרה דתם של תושבי המקום לנצרות, ובמהלך ימי הביניים נשלטה בלגיה יחד עם שאר ארצות השפלה בידי ממלכות סמוכות שונות.
ארצות השפלה
במאה ה-14 הגיע תור הזהב של המדינות באזור, תחת שליטתו של הדוכס לבית בורגון הצרפתי. בתקופה זו פרחו הכלכלה, התעשייה והאומנות. הערים הפלמיות איפר, ברוז' וחנט שגשגו בזכות ייצור האריגים והבגדים, ובזכות הסחר בהם. בהמשך הפכה אנטוורפן לעיר נמל חשובה שאפשרה העברת סחורות לכל אירופה מהאיים הבריטיים ואליהם. באמצע המאה ה-15 הגיעה השקיעה. ארצות השפלה עברו לידי ספרדההבסבורגית, ותושביהן פתחו במאבק ארוך נגד שלטונם של הספרדים הקתולים.
בשנת 1867 הציעה הממשלה הצרפתית לווילם השלישי, מלך הולנד סכום של חמישה מיליון גילדן הולנדי בתמורה ללוקסמבורג, בהנחה שביסמרק יכבד את חלקו בהסכם שסוכם קודם מלחמת אוסטריה–פרוסיה. כיוון שהיה מצוי בבעיות כלכליות, וילם קיבל את ההצעה ב-23 במרץ1867, אך הצרפתים הופתעו כאשר התברר להם כי ביסמרק לא מתכוון לכבד את ההסכם. ביסמרק איחד את רוב גרמניה הצפונית תחת הכתר הפרוסי, ואף הגיע בחשאי להסכמים עם המדינות הדרומיות ב-10 באוקטובר. ביסמרק חזר בו מההסכמה שנתן לנפוליאון השלישי בביאריץ ואיים לפתוח במלחמה, לאחר שנדחף לכך על ידי עיתונים לאומניים בצפון גרמניה[1].
מספר שרים ממדינות אחרות מיהרו להציע הצעות פשרה על מנת למנוע את פתיחת המלחמה, שהייתה עשויה לגרור לתוכה את ארצותיהם. שר החוץ של אוסטריה, הרוזן בויסט, הציע להעביר את לוקסמבורג לבלגיה הנייטרלית, ובתמורה לכך צרפת תתפשר עם בלגיה מבחינה טריטוריאלית. אולם, המלך לאופולד השני, מלך הבלגים סירב לוותר על אדמותיו, ובכך דחה את הצעתו של בויסט[1].
נפוליאון שאף לסגת מתוכניותיו לאור הכעס שהתעורר בקרב הציבור הגרמני ולאור המבוי הסתום שאליו הגיעו הצדדים; כמו כן, הוא לא רצה להיראות בפני המעצמות כאחד שדוגל במדיניות של התפשטות טריטוריאלית. מסיבה זו דרישתו היחידה של נפוליאון הייתה שפרוסיה תסיג את חייליה מלוקסמבורג, ואיים לפתוח במלחמה אם היא לא תעשה זאת. על מנת להימנע ממצב זה הצאר הרוסי אלכסנדר השני קרא לעריכתה של ועידה בינלאומית בלונדון[1]. לבסוף נחתם הסכם לונדון, ובו נקבע כי לוקסמבורג תהיה נייטרלית, ותישאר באוניה פרסונלית עם הולנד.
לאחר המלחמה הצטרפו לוקסמבורג והולנד לנאט"ו, ובשנת 1958 הקימו יחד עם בלגיה את בנלוקס, שהיוותה את הבסיס שעליו קם מאוחר יותר האיחוד האירופי. כיום היחסים בין שתי המדינות מוגדרים "מצוינים", ונהנים מקשרים פוליטיים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים.
-NL.svg)
