יחסי גרמניה המזרחית וגרמניה המערבית (בגרמנית: Innerdeutsche Beziehungen, "היחסים הפנים-גרמניים") התנהלו על רקע המלחמה הקרה, והעוינות בין מזרח למערב, אך גם על רקע התודעה של היות אזרחי המזרח והמערב בני אותו עם. בשנים הראשונות, פעלה גרמניה המזרחית למנוע בריחה של אזרחיה אל המערב, והשלטון בגרמניה המערבית פעל במדינות נוקשה מול השלטון של גרמניה המזרחית. החל משנת 1969 הייתה הפשרה ביחסים בין המדינות ובשנת 1974 כוננו ביניהם יחסים דיפלומטיים. היחסים שבו והתקררו בסוף שנות ה-70. המדינות התאחדו מחדש באוקטובר 1990 לאחר קריסת הגוש המזרחי.
היסטוריה
בשנת 1951 דחפה הנהגת גרמניה המזרחית לקיום שיחות על איחוד גרמניה, כדי לשמור על הנייטרלית של גרמניה המערבית במלחמה הקרה[1]. בתחילה דרשה גרמניה המזרחית ייצוג שווה בבחירות לזה של גרמניה המערבית, אולם בהמשך הסכימה גרמניה המזרחית לוותר על תנאי זה. באוקטובר 1951 הגיב אדנאואר ב-14 סעיפים הנדרשים על מנת לקיים בחירות לאיחוד גרמניה וגרמניה המזרחית הגיבה בחיוב לרוב התנאים עם בקשה לקיום שיחות להגעה להסכמות[2][3]. גרמניה המזרחית וברית המועצות המשיכו ללחוץ על איחוד גרמניה שתהיה נייטרלית במחצית הראשונה של 1952[4], עד שהתייצבותה של גרמניה המערבית לצד מדינות המערב הייתה לעובדה מוגמרת במאי 1952. אז הגיבה גרמניה המזרחית בסגירת הגבול בינה ובין גרמניה המערבית[5][6].
קונראד אדנאואר, נשיא גרמניה המערבית בשנים 1949–1963, קידם מדיניות של התעלמות ובידוד המשטר הקומוניסטי בגרמניה המזרחית. ממשלת גרמניה המערבית ראתה בממשלת גרמניה המזרחי ממשלה בלתי לגיטימית המחזיקה באופן בלתי חוקי בשטחים של גרמניה וכופה על תושביה שלטון דיקטטורי. בהתאם נקבעה בשנת 1955 דוקטרינת הלשטיין על פיה גרמניה המערבית סירבה לכונן קשרים דיפלומטיים עם מדינות שהכירו בגרמניה המזרחית, למעט ברית המועצות שהייתה מעצמת על. גרמניה המערבית גם פעלה למנוע קשרים כלכליים בין גרמניה המזרחית לבין מדינות לא קומוניסטיות[7]. התעמולה של גרמניה המזרחית הציגה את ראשי גרמניה המערבית כפושעים נאצים הרוצים לקדם את המדיניות האמפריאליסטית של מדינות המערב[7]. גרמניה המזרחית הציגה מצדה את דוקטרינת אולבריכט שדרשה שגרמניה המערבית תכיר בה כמדינה נפרדת הריבונית על השטח שבה היא שולטת, דרישה שגרמניה המערבית סירבה לקבל.
בעקבות התמנותו של וילי ברנדט לשר החוץ של גרמניה המערבית בשנת 1966, במסגרת הקואליציה הגדולה בין הנוצרים-דמוקרטים ל סוציאל-דמוקרטים, הוחל בפיתוח מדיניות האוסטפוליטיק, שכיוונה להפשרה ופיוס ביחסי גרמניה המערבית ומזרח אירופה[8]. מדיניות זאת ניסתה להשיג יותר חופש עבור המזרח-גרמנים באמצעות מידה מסוימת של שיתוף פעולה[9]. ב-1967 כוננו קשרים דיפלומטיים עם רומניה לקול מחאתם של ראשי גרמניה המזרחית שדרשו להיות חלק מכל הפשרה של היחסים עם גרמניה המערבית. בספטמבר 1967 שלח ראש ממשלת גרמניה המזרחית איגרת אל נשיא גרמניה המערבית, בו הוא קרא לקיום שיחות להסדרת היחסים בין המדינות[7]. בתחילת 1970 נפתחו שיחות בין המדינות[10].
בדצמבר 1971 נחתם הסכם משמעותי ראשון בין המדינות, שהבטיח מעבר חופשי בין ברלין המערבית לגרמניה המערבית[11]. בדצמבר 1972 חתמו גרמניה המזרחית וגרמניה המערבית על הסכם הכרה הדדית.
ב-1974 החליפו מזרח ומערב גרמניה נציגים דיפלומטיים רשמיים במסגרת הנורמליזציה של היחסים. כחלק ממדיניות הדטאנט, במהלכה הופשרו היחסים המתוחים של המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית המועצות, חתמו 33 מדינות אירופה, כולן פרט לאלבניה, ב-1975 על הסכמי הלסינקי, שעיקרם כיבוד עיקרון הריבונות ושמירה על זכויות אדם וחירויות יסוד. בעת החתימה התקיים מפגש בין נשיאי גרמניה המזרחית והמערבית[12].
בשנת 1984 העניקה גרמניה המערבית סיוע כלכלי לגרמניה המזרחית וחתמה איתה על הסכמים שנועדו להקל על מעבר פנסיונרים בין המדינות. ההתקרבות בין המדינות הגרמניות ספגה ביקורת מצד ברית המועצות[15].
