יוהאן גוטפריד הרדר

יוהאן גוטפריד הרדר
Johann Gottfried Herder

לידה	25 באוגוסט 1744 Morąg, ממלכת פרוסיה
פטירה	18 בדצמבר 1803 (בגיל 59) ויימאר, דוכסות סקסוניה-ויימאר, האימפריה הרומית הקדושה
מקום קבורה	כנסיית פטרוס ופאולוס הקדושים
השקפה דתית	לותרניזם
מקום לימודים	אוניברסיטת קניגסברג
זרם	הנאורות שכנגד, הסער והפרץ, לאומנות רומנטית (אנ')
תחומי עניין	פילוסופיה של הנפש, פילוסופיה של הלשון, מחשבה מדינית
עיסוק	פילוסוף, מבקר ספרות, מומחה ספרות, פובליציסט, סופר, משורר, מתרגם, תאולוג, aesthetician
הושפע מ	קאנט, שפינוזה, האמאן, קאלידאסה, יוהאן יואכים וינקלמן, תומאס אבט
השפיע על	ליודוביט שטור, הגל, גתה, וילהלם דילתיי, פרידריך שליירמאכר, אוגוסט וילהלם פון שלגל, האחים גרים[1], וילהלם פון הומבולדט
מדינה	ממלכת פרוסיה
יצירות ידועות	Sculpture, Stimmen der Völker in Liedern, Treatise on the Origin of Language
בן או בת זוג	Caroline Herder
צאצאים	Siegmund August Wolfgang von Herder, Luise Stichling, Carl Adelbert von Herder, Emil Gottfried von Herder

הרדר בחברת המשוררים הגרמנים מייצגי "הקלאסיציזם של ויימאר": גתה (במרכז), שילר, לסינג, וִילאנד וקלופשטוק

פרוטומה של יוהאן גוטפריד הרדר מאת אלכסנדר טריפל (גר') בבית גתה (אנ')

יוהאן גוטפריד הֶרְדֶר (בגרמנית: Johann Gottfried Herder; מאז 1802 פון הרדר; 25 באוגוסט 1744 – 18 בדצמבר 1803) היה משורר, מתרגם, תאולוג ופילוסוף יליד פרוסיה, אחד מאנשי הרוח הבולטים בימי הקלאסיציזם של ויימאר (גר') שהשפיע רבות על תקופת הסער והפרץ והרומנטיקה המוקדמת, אחד הנציגים של ספרות הנאורות המאוחרת.

תולדות חייו

הרדר נולד בשנת 1744 בעיר מורונגן שבמזרח פרוסיה (כיום מורונג, ורמיה-מזוריה, פולין). אביו היה מורה ומצליל פעמונים שהתפרנס בדוחק. בגיל 18 הצליח הרדר בערמה להביא את שירו הראשון לדפוס, על ידי כך שצירף אותו בחשאי לשירים ששלח מעבידו להוצאה לאור. כמה שנים לאחר מכן עבר ללמוד באוניברסיטת קניגסברג שם הכיר את הפילוסוף עמנואל קאנט והיה לתלמידו. בקניגסברג התיידד גם עם יוהאן גיאורג האמאן, אותו רואה ישעיה ברלין כאחד מאבותיה של התנועה הרומנטית. בשנת 1763 עבר לשמש בתפקיד מורה ודרשן בבית הספר של הקתדרלה שבעיר המסחר ריגה, בה ישב עד 1769. באמצע שנת 1769 יצא הרדר למסע ברחבי אירופה, שמטרותיו המקוריות אינן ברורות. במהלך מסע זה כתב את יומן המסע שלו, בו ניתן למצוא ניצנים של השקפותיו המאוחרות יותר. במהלך מסעותיו הגיע הרדר לעיר קיל, בה נפגש עם יורש העצר של נסיכות ליבק. לבקשת אביו של זה, הפך הרדר להיות מחנך ובן לוויה לנסיך הצעיר. בהמשך מסעותיו, שחלקם היו ביחד עם יורש העצר, פגש הרדר את אשתו לעתיד, קארולינה פלאכסלאנד, ובהגיעו לעיר שטראסבורג נפגש לראשונה עם גתה. ב-1771 פעל הרדר כיועץ הקונסרבטוריון בחצר הרוזן של ביקבורג. באותן השנים היה הרדר אחוז דיכאון לעיתים תכופות, ובמקביל, ואולי כתוצאה מכך, נתקרב ביותר לאורתודוקסיה. ב-1776 נתמנה בזכותו של גתה למשרת המפקח הכללי על דוכסות ויימאר, בה החזיק עד יום מותו. ב-1801 הוענק לו תואר אצילות בווארי.

הגותו ויצירתו

פסל של יוהאן גוטפריד הרדר בריגה

פילוסופיה ותאולוגיה

כרבים מאנשי הרוח בגרמניה של דורו, גם הרדר היה איש אשכולות שעסק בכמה דיסציפלינות אינטלקטואליות שונות. על פי מקצועו היה הרדר פילוסוף ותאולוג. ככזה, היה מהראשונים שהעלו את הגותו של ברוך שפינוזה על נס. בחיבוריו השונים, מהלל הרדר את תורת המידות של שפינוזה ודורש מהתיאלוגים הנוצרים ללמוד ממנו, ובחיבורו "על ההכרה וההרגש של נפש האדם" הוא אף מעז לכנות את שפינוזה "אלוהי". בעניין זה התערב הרדר ב"פולמוס על הפאנתאיזם" שניטש בזמנו בין משה מנדלסון לבין פרידריך הינריך יעקובי. בפולמוס זה, הסתייגו שני הצדדים, כל אחד בדרכו שלו, מדעתו של שפינוזה, בעוד הרדר צידד בה. על אף שלמד אצל קאנט בצעירותו, הרדר לא קיבל את דעותיו החדשניות של קאנט ב'מהפכה הקופרניקאנית' שלו, והדבר גרם לפולמוס בין השניים. בתחילה מצד קאנט שהוציא ב-1785 ביקורת בשני כרכים על ה"רעיונות" של הרדר. ולאחר מכן מצד הרדר, שכתב ב-1799 את הספר "מטא ביקורת על ביקורת התבונה הטהורה." ולאחר מכן ביקר את תורתו של קאנט ביתר שאת בספרו "קאליגוני". יש אומרים שביקורותיו של הרדר נבעו מחוסר הבנה את התאוריה החדשנית של קאנט, אולם עם זאת מודים כולם כי הרמה האומנותית של השגותיו מתעלה לעיתים לדרגת פרודיה נעלה ונוקבת. על אף הפולמוס, שמר הרדר על קשרים טובים עם קאנט עד יום מותו. הפולמוס העיב דווקא על קשריו עם חסידיו של קאנט – שילר, פיכטה, ולאחר מכן אפילו ידידו הטוב גתה, על אף שזה האחרון היה קרוב ביותר בהשקפותיו להרדר, ולא לקאנט.

היסטוריוסופיה

בכתביו של הרדר בתחום הפילוסופיה של ההיסטוריה נוטים לייחס חשיבות רבה יותר דווקא לרעיונותיו על התפתחות הספרות והאמנות. אולם צריך לזכור, שאף אם הישגיו של הרדר בתחום הפילוסופיה של ההיסטוריה מתגמדים לעומת תאוריות של הוגי הדור שאחריו, דוגמת פיכטה והגל, הרדר היה חלוץ של ממש בתחום זה, ויש שרואים בו את המייסד של התחום. הרדר סירב לראות בהיסטוריה תהליך פשטני כמו שראוהו המשכילים הצרפתים בני דורו. הוא התנגד לתאוריית הקדמה של ההשכלה, וכמו כן הסתייג מכתביו של וולטר המתארים את ההיסטוריה כשורה של מעשי איוולת ושקרים של כמרים. הרדר השווה את ההיסטוריה לתהליך ההתבגרות שעובר על כל פרט, והטעים שבשל כך צריך להתייחס לייחודיותה של כל תקופה. תקופת הקדמונים הייתה לפי הרדר "תור הזהב של האנושיות בילדותה" שאין לדון אותה לאור התפיסה הבלתי דתית של ימינו. במצרים העתיקה ראה הרדר את תקופת הנערות, וביוון את תקופת העלמות. כמו כן, ביחד עם כריסטוף מרטין וילנד היה הרדר מהראשונים שהאירו את ימי הביניים באור חיובי, מגמה שהשפיעה לאחר מכן על כל החשיבה הרומנטית במאה ה-19. להרדר נודעה חשיבות מכרעת גם בתרומה של המונח אמפתיה לחקר ההיסטוריה ותולדות האנושות. לפי הרדר, צריך החוקר בעצמו "לצלול" אל תוך האווירה של התקופה אותה הוא חוקר, ועל ידי כך יהגה בה באופן בלתי אמצעי. מונח זה נהיה בסיסי מאז ועד היום בלימודי היסטוריה, אנתרופולוגיה, אומנות ועוד.

במונח האמפתיה קשורה גם גישתו של הרדר ללאומיות. על פי הרדר, לכל לאום יש התרבות שלו הנובעת מהאופי הייחודי שלו, משפתו, מהפולקלור ומן המסורות העתיקות שלו. הניסיון של תנועת ההשכלה לטשטש את ההבדלים בין בני האדם, מונע מלאומים השונים למצות את היכולת ואת הייחודיות שלהם. לפיכך צידד הרדר דווקא בהבלטת השונות שבין הלאומים, ובתחרות תרבותית ביניהם.

ניתוח המקרא

כתאולוג נודעה להרדר חשיבות רבה בעיקר בשל עיסוקו המתמיד בכתבי הקודש. בניגוד למסורת הנוצרית המקובלת, נמנע הרדר מלנסות ולפרש את פסוקי המקרא כמוסבים על ישו. תחת זאת, ביקש למצות את תכנם הנפשי, הלאומי והרעיוני של כתבי הקדש, באופן האותנטי ביותר שיכול. בהתאם לדרישתו לאמפתיה, שאף הרדר להבין בצורה המרבית את עולמם הנפשי והתרבותי של בני ישראל בתקופת המקרא, ועל ידי כך, למעשה, להבין את המקרא עצמו. בשיטה זו של מחקר, כמו גם בהערצתו את התרבות העברית הקדומה, השפיע הרדר על הפילוסוף הנודע פרידריך ניטשה. בספרו הענק "על רוח השירה העברית" מפרש הרדר ומנתח את התנ"ך כולו, תוך הקבלה לסיפורי עם ולמיתולוגיה היוונית, וגם במתודה זו נראה שדרכו השפיעה על ביקורת המקרא שהתפתחה רק כמאה שנים אחריו. את החיבור לא הספיק הרדר להשלים, אולם כרכים אחדים יצאו עוד בחייו.

שירה

את תחילת דרכו כאיש רוח התחיל הרדר כמשורר, אולם בהמשך דרכו הפכה השירה למשנית כלפיו, הן מבחינת הזמן שהשקיע בה והן מבחינת איכות יצירותיו. טוענים כי מבחינה אמנותית אין שירתו של הרדר מתעלה לרמת השירה של בני דורו גתה ושילר, אולם עם זאת יש בה מורכבות ועוצמות רגשיות נדירות. ובאלו יש המצביעים על השפעה מודעת ובלתי מודעת על יוצרים מאוחרים יותר כגון אדגר אלן פו, הלורד ביירון ואפילו שארל בודלר.

בנוסף, הרדר אסף ותירגם שירי עם רבים במהלך כל חייו. בהתחלה שם דגש על עמי אירופה הגדולים – האנגלים, הצרפתים והגרמנים, אולם בסוף ימיו תרגם גם שירים פרואנים לאטווים ועוד. מטרתו במלאכת איסוף זה הייתה "להביא לפני הקורא את קולה החי של האנושות כולה" כדבריו (ב"אדרסטאה", אוסף 5).

חקר וביקורת אסתטיקה

יצירתו החשובה של הרדר, "קטעים", היא מעין רשימות על תולדות הספרות. ברשימות אלו מגלה הרדר הבנה דקה ביותר בבעיות הליריקה, ומביע במפורש את דעתו, כי יש לחזור לביטויי אדיוטיסטים (תמימים, גולמיים) בשירה, ולהינתק מהאופי הקלסיציסטי החמור שאפיין אותה עד לתקופתו. מאוחר יותר עסק הרדר גם בחקר האומנות הפלסטית תוך פולמוס עם דעותיו של גוטהולד אפרים לסינג ואחרים מבני דורו. בהמשך חקר הרדר גם את תולדות המוזיקה, ומשם הגיע לחקירה היסטוריוסופית של התרבות בכלל. כיום נחשבים רוב כתביו של הרדר בנושאים אלו מיושנים ובלתי רלוונטיים, אבל בתקופתו נודעה להם חשיבות מכרעת.

פסיכולוגיה

על אף שלא כתב חיבור שיטתי בתחום, שיריו של הרדר עתירים בתיאורים פסיכולוגיים דקים ומדויקים, הכוללים בין השאר אינטרוספקציה וחקירת התת מודע. בשיריו אלו הקדים הרדר את פרויד, ויש הטוענים כי השפיע על הוגים כמו אדוארד פון הרטמן ושופנהאואר.

הרדר והיהודים

הרדר העריך ביותר את שני הפילוסופים היהודים הגדולים, ברוך שפינוזה ומשה מנדלסון. בנוסף, רחש הרדר חיבה יתרה עד לכדי הערצה לשפתו ולתרבותו של העם העברי הקדום. עם זאת, ישנן עדויות לכך שיחסו כלפי העם היהודי בדורו, היה מסויג יותר.

השפעתו

ביחד עם כריסטוף מרטין וילנד, יוהאן וולפגנג פון גתה ופרידריך שילר היה הרדר אחד מ"הרביעייה של ויימאר". מבין ארבעת אלה היה הרדר בעל המחשבה הפילוסופית והמופשטת ביותר, ותרומתו להלך הרוח בגרמניה של המאה התשע-עשרה היא מכרעת. כל המושגים והרעיונות שדיבר עליהם – האמפתיה, האדיוטיסטיות (גולמיות), העדפת ההבעה על פני המבנה הקשוח, ההערצה לימי הביניים, רוח העם והלאומיות, כולם הפכו נכסי צאן ברזל, והיו למניפסט של הרוח הרומנטית. בנוסף תרם הרדר לתחומי מחקר רבים, בהם אנתרופולוגיה, אסתטיקה וחקר הדתות. הרדר השפיע רבות על רבים מאנשי הרוח בדורות שאחריו, ובמיוחד על הגרמנים שבהם. ביניהם – שילר, פיכטה, הגל, שלינג, שופנהאואר, ואגנר, ניטשה ועוד.

לקריאה נוספת

כתביו בעברית

• יוהאן גוטפריד הרדר – החיבור על מוצא השפה (מגרמנית: יעל אלמוג), רסלינג, 2019.
• יוהאן גוטפריד הרדר – על-אודות הרוח אשר בשירת העברים (מגרמנית: יוסף האובן), י' גולן, 1994.
  • יוהאן גוטפריד הרדר – השפעת השירה אצל העברים (מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ז', 2016.
• יוהאן גוטפריד הרדר – גם זו פילוסופיה של ההיסטוריה לעיצוב האנושות (מגרמנית: גדי גולדברג), למדא - ספרי האוניברסיטה הפתוחה, 2023.

על יוהאן גוטפריד הרדר ומשנתו

• הערך "הרדר" באנציקלופדיה העברית.
• שמואל הוגו ברגמן, תולדות הפילוסופיה החדשה: מתקופת ההשכלה עד עמנואל קאנט, פרק שלישי, מוסד ביאליק, 2003.
• ישעיה ברלין, שורשי הרומנטיקה (מאנגלית: עתליה זילבר), עם עובד, 2001.
• זאב לוי, היהדות בתמונת־עולמם של האמאן, הרדר וגיתה, מוסד ביאליק, 1994.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יוהאן גוטפריד הרדר בוויקישיתוף

• יוהאן גוטפריד הרדר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• יוהאן גוטפריד הרדר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• יוהן גוטפריד הרדר (1744-1803), דף שער בספרייה הלאומית
• יוהאן גוטפריד הרדר, באתר ספוטיפיי
• יוהאן גוטפריד הרדר, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• יוהאן גוטפריד הרדר, באתר Discogs (באנגלית)

הערות שוליים

1. וונדר וומן מחפשת תירוצים, באתר אלכסון, ‏2018-02-22