וינקלמן נולד בשטנדאל שבפרוסיה למשפחה ענייה. אימו, אנה מריה מאייר הייתה בתו של אורג ואילו אביו, מרטין וינקלמן, עבד כסנדלר. למרות עונייה של משפחתו הצליח וינקלמן לרכוש לעצמו השכלה בלימוד שפות והיסטוריה עתיקה. הוא למד בבית הספר בשטנדאל ובגימנסיה בברלין(Köllnische Gymnasium). בשנת 1738 הוא נרשם ללימודי תאולוגיה באוניברסיטה של האלה, אולם עד מהרה נטש לימודים אלו לטובת חקר האמנות היוונית העתיקה. מקור השפעה נוסף למהלך זה מצא וינקלמן בהרצאותיו של הפילוסוףאלכסנדר גוטליב באומגרטן, מראשוני האסתטיקנים המודרניים. בשנת 1740 הוא החל בלימודי רפואה באוניברסיטה של העיר יינה, אולם נאלץ לסיים את לימודיו עקב קשיים כספיים.
בין השנים 1743–1748 וינקלמן שימש כמורה פרטי לשפות בעיר מגדבורג וכן הועסק כעוזר הרקטור בגימנסיה של זיהאוסן (Seehausen). על חוויה זו כתב מאוחר יותר כי בבוקר היה "מלמד ילדים אטומי-מוח את האלף-בית" ואילו בלילות היה שקוע "בתפילות שנערכו בביטויים השאולים מתוך הומרוס".[1]
ב-1748 קיבל משרת ספרן בביתו של ההיסטוריון הגרמני הרוזן היינריך פון בינאו (Heinrich von Bünau). תפקיד זה אפשר לוינקלמן גישה חופשית לספרות היסטורית על אודות האימפריה הרומית, תחום המחקר של הרוזן, והתקופה הקלאסית בכללה. בתקופה זו ערך ביקורים באוספי העתיקות בדרזדן שהציתו אצלו עניין רב באמנות העתיקה והביאו אותו להחלטה לעבור לרומא.
בשנת 1754 המיר וינקלמן את דתו מפרוטסטנית לקאתולית. רוב החוקרים ראו באקט זה ניסיון לקידום מקצועי בחיקה של רומא האפיפיורית יותר מאשר אקט של אמונה. גתה תיאר את וינקלמאן כ"פאגאני", אולם המרת דתו אכן איפשרה לוינקלמן גישה אל ספריית האפיפיור. בזכות בקיאותו בשפה היוונית מונה כספרן באוסף כתבי היד של הקרדינל דומניקו פאסיונֵי (Passionei). אוגוסט השלישי, מלך פולין העניק לו קצבה בגובה 200 תאלרים כדי להמשיך את מחקריו ברומא.
כוונתו של וינקלמן הייתה לשהות באיטליה כשנתיים, אבל מלחמת שבע השנים שינתה את תוכניותיו. בהמשך הועסק כספרן בביתו של הקרדינל אלסנדרו אלבני שיצר באותה תקופה את אוסף העתיקות שלו. בשנים אלה ביקר בחפירותפומפיי והרקולנאום. וינקלמן נתפס יותר ויותר לחקר האמנות הרומית והגיע להכרה שיצירות רבות אינן אלא חיקוי של יצירות יווניות, הכרה שהפתיעה את בני דורו. יצירת המופת שלו Geschichte der Kunst des Alterthums (תולדות האמנות של ימי קדם) ראתה אור ב-1764, ובה העמיד תיאור כרונולוגי יסודי של כל אמנות עתיקה, כולל זו של המצרים ושל האטרוסקים ותיאר אותה כמונעת מכוח גורמים תרבותיים, פוליטיים וחברתיים. ב-1756 פרסם וינקלמן את חיבורו הנודע "הגיונות על החיקוי של יצירות אמנות יווניות ורומיות" (Gedanken über die Nachahmung der griechischen Werke in der Malerei und Bildhauerkunst). החיבור זכה לתפוצה נרחבת ונודעה לו השפעה רבה בתרבות של המאה ה-18 באירופה בכך שהעמיד את אמנות יוון ורומא כמופת לגדוּלה. ב-1763, בהשתדלות פטרונו אלבני, נתמנה וינקלמן למפקח על העתיקות מטעם האפיפיור קלמנס השלושה עשר.
חשיבותו של וינקלמן כהיסטוריון
וינקלמן בוחן את ציור תבליט השיש של אנטינואוס, 1768
בכתיבתו הדגיש וינקלמן כי כתיבת ההיסטוריה של האמנות צריכה להתמקד במשמעות בעיני הצופה ולא המשמעות בעיני האמן. בכך ביקר את התיאור הביוגרפי שהיה העיקר בעבודתו של ג'ורג'ו ואזארי. וינקלמן תפס את האמנות הקלאסית כיחידה שלמה והרמטית שאינה ניתנת לחלוקה או לערעור. כתיבתו ב"תולדות האמנות" שילבה על כן גם כתיבה אסתטית, בתארו את האמנות היוונית כאידיאל היופי. בכתיבתו ההיסטורית, תיאר וינקלמן את המרחק מן האידיאל של האמנות הנעלה.
החיבור "הגיונות על החיקוי של יצירות יווניות ורומיות" נכתב מתוך מסורת של כתיבה אל אמנים ועוסקים באמנות. הוא הציג אלטרנטיבה ביקורתית לסגנון של אמנות הבארוק אשר שלטה באותה עת. אמנות, אשר לדעתו טעתה בהציגה ביטויי מוגזם של פאתוס ונטורליזם מוגזם. הוא הציג את האמנות הקלאסית כדגם רצוי לחיקוי על ידי האמנים. "הדרך היחידה בשבילנו להיות לגדולים", כותב וינקלמן בפתיחת חיבורו, "... להיות בלתי ניתנים לחיקוי, הוא חיקויים של היוונים". בכך ביקש וינקלמן לכונן מחדש את האידיאל של האמנות כ"יפה" לעומת האמנות בת זמנו המדגישה את הטבא ואת החוויה.[2]
בחיבורים כדוגמת חיבור אודות הפסל "גו בלוודרה" והפסל "אפולו בלוודרה" (1759), "האיגרת אל הרוזן מבריל על התגליות בהרקולאניום" (1762), אשר דן בממצאים הארכאולוגיים שנחשפו בפומפיי ובהרקולנאום בתקופה זו[3] ובעיקר בספריו "יצירות אמנות עתיקות שלא נתפרסמו" (1766) וכן ספרו המרכזי "תולדות האמנות של העת העתיקה" (Geschichte der Kunst des Alterthums) אשר פורסם בשנת 1764, חיבור בו הופיע לראשונה המונח "תולדות האמנות", התמקד וינקלמן לא רק בתיאור האמנות העתיקה, אלה בניסיון לפירוש הרמנויטי שלה. במסגרת זו הקדיש דיון מרכזי למשמעות הדימויים (איקונוגרפיה) בתוך המסגרת ההיסטורית של התרבות הקלאסית. התמקדות במשמעותה ובמקומה של האלגוריה במסגרת פרשנות האמנות הציג וינקלמן בחיבור "ניסיון של אלגוריה, במיוחד בשביל האמנויות" (Versuch einer Allegorie), אשר פורסם בשנת 1766.[4]
לקריאה נוספת
יוהאן יואכים וינקלמן, הגיונות על חיקוי יצירות יווניות באמנות הציור והפיסול, מוסד ביאליק, 1992
.jpg)
.jpg)
