ארתור שופנהאואר נולד ב-1788 בגדנסק למשפחת סוחרים אמידה. ב-1793 עברה המשפחה להמבורג. אביו שאף שארתור יירש את עסקיו, לכן רצה שבנו יכיר את העולם ודאג שילמד צרפתית. ב-1804 עזב שופנהאואר את הגימנסיה לפני תום הלימודים, וטייל עם הוריו באנגליה, צרפת, הולנד ובלגיה. עם שובו החל לעבוד כפקיד בחברה מסחרית. ב-1805 התאבד אביו, ואמו – הסופרת יוהאנה שופנהאואר – עברה להתגורר בוויימאר. שנתיים אחר כך עזב שופנהאואר את עבודתו ועבר אף הוא לוויימאר, שם השלים את השכלתו הקלאסית בשיעורים פרטיים. עם הגיעו לגיל 21 קיבל חלק מירושת אביו ועקב כך נהנה מעצמאות כלכלית.
במהלך שנות לימודיו התעמק הן בכתביהם של אפלטון וקאנט מן המערב, והן באופנישדות ובכתבי הבודהיזם מן המזרח. מקורות אלו השפיעו מאוד על עבודתו ועל יצירתו העיקרית "העולם כרצון וכדימוי" אותה פרסם בשנת 1818.
פרסום הספר הביא להכרה מסוימת בשופנהאואר והוא מונה ב-1820 למרצה לפילוסופיה באוניברסיטת ברלין.
במהלך הרצאותיו באוניברסיטה הביע התנגדות חריפה להגותו של הגל, שהפילוסופיה שלו הייתה השלטת באותם ימים ברחבי אירופה ובמיוחד באוניברסיטת ברלין, בה הרצה גם הגל עצמו. התעקשותו של שופנהאואר לקיים את הרצאותיו בדיוק בשעות בהן העביר יריבו הגל את הרצאותיו שלו, גרמה לכך שמעט תלמידים נכחו בהרצאותיו, עד שלבסוף הופסקו כליל.
שופנהאואר מעולם לא נישא, הוא התגורר לבדו עם כלבו, ובינו לבין אמו שרר נתק שנמשך עד מותה. לכל אורך חייו סבל שופנהאואר מחרדות שונות, ויש הטוענים כי הייתה לכך השפעה על הפסימיזם הפילוסופי שלו.
בשנת 1860 חלה הידרדרות במצב בריאותו של שופנהאואר, והוא מת באותה שנה. לאחר מותו התעוררה "מחלוקת הפסימיזם".
מטפיזיקה
אחדות וריבוי
נקודת המוצא של שופנהאואר היא הפילוסופיה של קאנט. שופנהאואר פירש את מושג "הדבר כשלעצמו" או "הנואמנון", אצל קאנט כעולם ממשי הקיים מאחורי עולם התופעות, שהוא אשליה. לפי קאנט, התודעה מטילה על הדברים כשהם לעצמם את הקטגוריות שלה: הזמן, המרחב והסיבתיות; וכך מכוננת את העולם המוכר לנו - עולם התופעות.
שופנהאואר צעד צעד נוסף וטען כי כל הבחנה המוכרת לנו בין שני דברים יסודה בזמן, במרחב או בסיבתיות. לפיכך הנואמנון, שאינו כפוף לקטגוריות האלה חייב להיות דבר אחד המסתתר מאחורי ריבוי התופעות.
מסקנה זו קירבה את שופנהאואר לזרמים מסוימים בפילוסופיה ההודית (בבודהיזם המוקדם).
הרצון
שופנהאואר הסב את תשומת הלב לנקודה מרכזית שקאנט התעלם ממנה. איננו רק צופים בעולם ומארגנים אותו בתודעתנו, אנחנו גם חלק ממנו. יש לנו היכרות "מבפנים" עם גופנו שהיא מפתח להבנת העולם. אנו מבחינים כי מאחורי כל התנועות שלנו קיים רצון. בגלל אופיו האחדותי של העולם אנחנו יכולים להסיק שהרצון הוא מהותם של כל הדברים.
המונח "רצון" אצל שופנהאואר מבטא דחף בסיסי הקודם לתודעה ולכוונה. "שופנהאואר עצמו הציג את תורתו כפירוש של קאנט: מה שהיה לקאנט "הדבר כשהוא-לעצמו" ובבחינת נעלם, הוא לש' הרצון."[1]
אתיקה
לפי שופנהאואר, הרצון יוצר את התשוקות השונות, והתשוקות הן מקור לסבל. הרצון, כמקור הסבל, הוא רע. שופנהאואר משבח, בדומה לבודהיזם, אורח חיים נזירי הממית את התשוקות ומבטל את הסבל. אולם אין הוא קורא לכל אדם לחיות בהתנזרות לכתחילה, כי על האדם לבחור את תשוקותיו בקפידה. יש לתור אחר התענוגות העליונים, כמו ספרות אינטלקטואלית, אמנות, מדיטציה, משום קרבתם למרחב המטאפיזי, ונגישותם הבלתי אמצעית, הניצבים בניגוד מהותי לאופיים של התענוגות השטחיים. שופנהאואר מכנה זאת "שלילת רצון". האדם עצמו הוא גילוי של הרצון, ובתור שכזה אין לו רצון חופשי אינדיבידואלי. כאשר מתרחשת "שלילת הרצון", הרצון הוא זה ששולל את עצמו, ומדובר באירוע ולא בבחירה של האדם.
אסתטיקה
דיוקן של שופנהאואר, 1815
מפלט נוסף מהרצון ששופנהאואר מציע הוא האמנות. לדעתו, ההתבוננות האסתטית מתייחסת לאובייקט באופן טהור, משוחרר מתשוקות ואינטרסים מעשיים, ובכך היא מהווה שחרור זמני.
שופנהאואר העדיף את המוזיקה על הציור והפיסול הפיגורטיבים שכן היא משוחררת לחלוטין מעיסוק בעולם. לתאוריית המוזיקה שלו הייתה השפעה על וגנר.
שופנהאואר העריץ את דמות הגאון. לדעתו המאפיין העיקרי של גאונות הוא חירות יחסית מתשוקות מעשיות, המאפשרת התמסרות ליצירה.
פסיכולוגיה
שופנהאואר הגה את רעיון ה"לא מודע", שלפיו המניעים העיקריים שלנו הם תשוקות ורצונות שאינם מודעים. הוא גם ההוגה הראשון בתקופתו שכתב על המיניות. יצר המין הוא בעיניו גילוי בסיסי של הרצון. רעיונות אלה השפיעו על פרויד, אך אצל שופנהאואר, בניגוד לפרויד, הלא מודע קודם למודע ואינו "מחסן" לתכנים שהודחקו מהמודע.
הסבל האנושי
כרך ג לתרגום כתבי שופנהאואר לעברית
שופנהאואר מסכים עם טענתו של קאנט לגבי המציאות: קיים מסך בין האדם למציאות. וכל עוד יש מסך לא נדע את המציאות. המסך הוא התפיסה שלנו. התוספת של שופנהאואר: את התפיסה הזו אנו מכירים בצורה ישירה ביותר. החוויה של היכרות ישירה עם האני. הדבר הכי בסיסי ל"אני" למציאות זה: הרצון. המניע, התשוקה ל... כלומר: כוח הרצון מניע את היקום וזאת התנועה המרכזית שלנו. המציאות פועלת באנרגיה עיוורת והיא לא מודעת לנו וגם אנחנו לא מודעים אליה. האנרגיה הזו מניעה אותנו לפעול באופן עיוור (בלתי מודע). לדוגמה, יצר המין: האנרגיה הבלתי מודעת מובילה אותנו ליחסים בינינו. האנרגיה הזו פועלת ללא התחשבות בבני האדם, דורסנית, כובשת. התנהגותנו מתבטאת באלימות ובמיניות שהן ביחד. על פי שופנהאואר יצרים אלו לא נפרדים ולכן האדם מבטא הרבה תוקפנות שחלק ממנה מתבטא במיניות. פרויד מושפע מגישה זו. המסקנה היא שאנו יצורים סובלים המונעים על ידי תשוקות ששולטות בנו.
על כן מציע שופנהאואר פתרונות לסבל האנושי:
פתרון חלקי: הפתרון החלקי של שופנהאואר מגולם באמנות – אם אתה אומן ויוצר, אתה יוצר עולם חדש שמודע לעצמו ומאורגן מתוך כוונה ולא מדחף. המניע של היוצר הוא טהור כמו המניע ללדת, היצירה כולה חיובית – רובנו יוצרים.
אם אתה צורך אומנות תהיה נקי משום שכשאתה נחשף לאומנות אתה נהנה ומקבל סיפוק והתאווה נדחית. זוהי הנאה טהורה ונקייה של סיפוק.
כקולטים יש לנו תובנה אמיתית אם המציאות תראה כאידיאלית. כצופה באומנות האדם מגיע לסיפוקו ב-3 שלבים.
ריגוש – האדם חש קשר ליצירה, מזדהה ולומד ממנה.
קוגניציה, ישנה הכרה והבנה מהו אידיאל (אידיאל שאנו משווים לדברים אחרים).
משמעות – למדנו והושפענו מהיצירה והיא מגולמת כסמל חשוב בחיינו.
פתרון מלא לסבל האנושי: שופנהאואר מחלק את הפתרון המלא שלו לסבל האנושי ל-4 שלבים.
מעקב אחרי פעילותנו – הכרה:
כשאנו עוקבים אחר פעילותנו אנו מגלים כי אנו עוסקים כל הזמן ברכישה, השתלטות וכוחניות, במיניות. אנו נדחפים לפעילויות אלו ואין לנו שליטה עליהן.
הדברים הללו מזהמים את נפשנו, הנפש הופכת בעקבות כך פסיבית וחלשה ומתמלאת צרכים חייתיים, כי היא מוגבלת. לכן על האדם להכיר בפעולות אלו.
מעקב אחר תחושותינו:
רוב היום אדם מרגיש סובל ולא מסופק מכיוון שהוא רוצה כל הזמן, הוא בעל רצון בלתי פוסק.
כשנעקוב אחר תחושותינו נגלה כי חיינו לא נוחים וכי עלינו לחפש עמוק יותר.
העולם כרצון וכדימוי א תרגום: יוסף האובן (נבו), הוצאת י' גולן, 2004
העולם כרצון וכדימוי ב תרגום: יוסף האובן (נבו), הוצאת י' גולן, 2004 (מכיל את ההשלמות לארבעת החלקים של כרך א')
אמנות הלהיות צודק: 38 דרכים לנצח בוויכוח [1830] - בספר הוא רואה את הוויכוח כקרב, ועל כן לא חשוב מי צודק, אלא המטרה היא לנצח. הספר מצייד את הקורא ב-38 תכסיסים שיסייעו לו לגבור על יריבו בוויכוח.
שתי בעיות היסוד של תורת המידות [1841]
כרך ג' - תרגומים מתוך יתר עבודותיו, תרגום: יוסף האובן (נבו), הוצאת י' גולן, 2005. (כולל את עבודותיו העיקריות הקטנות יותר ["על הרצון שבטבע" ו-"שתי בעיות היסוד של האתיקה"] ואחרות שפרסם בעצמו, ועבודות מתוך העזבון (מתוך הפרלפומנה החדשה) וכן את האומנות של בוויכוח להישאר צודק)
parerga und paralipomena [1851] בתרגום ישיר, "נספחות ותוספות"; ביצירה זו מופיע משל הדורבנים.
[תרגום חלקי לעברית] הגיונות, תרגום: צבי ויסלבסקי, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב תשי"ב, 1951.
