המחלוקת נסבה סביב שאלת משמעות החיים וערך הקיום, והתעוררה לראשונה כתגובה להכרה הפומבית הגוברת בארתור שופנהאואר לאחר מותו.[1] האהדה לשופנהאואר, והצייטגייסט שהתאפיין ב"ולטשמרץ" ובפסימיות, הובילו לפרסום מגוון רחב של ביקורות בעד ונגד שופנהאואר, ולדיון ער בשאלת ערך החיים.[2]
בשנת 1869 המחלוקת התעוררה מחדש לאחר שאדוארד פון הרטמן פרסם את ספרו הפילוסופיה של הלא מודע (אנ') שהיה לרב-מכר, ובו פיתח מחדש רעיונות רבים מתורתו של שופנהאואר. לאורך שנות השבעים והשמונים של המאה ה-19 הרטמן פרסם מספר רב של מאמרים וארבעה ספרים בתגובה למבקריו. ב-1873 פרסמה אגנס טאוברט, אשתו של פון הרטמן, את פסימיות ומתנגדיה (Der Pessimismus und seine Gegner), בתגובה לביקורת על בעלה, שהייתה לה השפעה חזקה על המחלוקת.[4] הפילוסופית הגרמנייה-אמריקאית אמלי ג'יי האת'ווי (אנ') תרמה למחלוקת כמי שהפיצה את ההגות הפסימיסטית של שופנהאואר באמריקה.[5]
פרדריך ניטשה, שבתחילת דרכו הפילוסופית הושפע רבות מהפילוסופיה של שופנהאואר והחזיק בעמדות פסימיסטיות, פיתח גם תגובת נגד למחלוקת הפסימיזם, והתנצח בכתביו השונים עם דמויותיה הבולטות שלה. בהגותו המאוחרת ניטשה ניסח פילוסופיה אופטימית של חיוב החיים, שבאה לביטוי בתפיסת "אהבת הגורל".[4]
^ 12Stern, Tom (2019). "Nietzche's Ethics of Affirmation". In Stern, Tom (ed.). The New Cambridge Companion to Nietzsche. Cambridge: Cambridge University Press. p. 352. ISBN9781316676264.