בתל אביב עבד ליכטר בעירייה כפקיד במחלקת הסניטציה והיה שותף במלחמה נגד מלריה. מנהליו שיבחו את יכולותיו המקצועיות. מלריה קשה שחלה בה, אילצה אותו להפסיק את עבודתו ולנסוע לשנה לאירופה. כשחזר ארצה, ליכטר התחיל לעסוק בשני התחומים שמאפיינים אותו: עסקים ופעילות בתנועה.
ליכטר, מילא את הפונקציה החיונית שהייתה חסרה בברית: הארגון והמימון. הוא העניק לברית את נשקה העיקרי, הביטאון שלה "חזית העם".
"חזית העם" יצא מספר פעמים בשבוע באלפיים עותקים, מספר גבוה באותם הימים. הכותבים היו אחימאיר, אצ"ג ואחרים, והעורך יהושע ייבין. העיתון היה קיצוני מאוד, אנטי בריטי, אנטי ערבי, אנטי הסתדרותי. ההפצה והמכירה של העיתון היו בעייתיות, לעיתים מלוות באלימות. הצנזורה הבריטית רדפה אותו. הממסד הוקיע אותו. ובכל זאת, ההשפעה שלו הייתה רבה.
ליכטר היה האיש שמימן את השוד הראשון למטרות לאומיות בארץ ישראל בשנת 1937.
בני ברית הבריונים שדדו בכוח שומר בנק הפועלים שנשא 5,400 לירות ישראליות, אך לאור צעקות השומר התאסף קהל רב, בני הברית נבהלו וזרקו את התיק. השוד הסתיים בכישלון.
במהלך מאסרו בבית הסוהר ביפו הכיר ליכטר אדם אשר היה אחד הבעלים של אדמה בין תל אביב ליישוב הערבי סלמה (שכונת התקווה של היום). ליכטר התמקח איתו והצליח להחכיר את שטח זה למשך 9 שנים.
לאחר שהשתחרר עם חוזה החכירה בידו, ליכטר הצליח להשיג מימון לעסק בעזרת כישורי המיקוח המוצלחים שלו ובכך החלה מכירת המגרשים של השכונה ובנייתה. בשל הריחוק ממרכז העיר, המגרשים נמכרו תחילה בעיקר לתושביםעניים אשר היו חסרי ברירה, רבים ראו במהלך העסקי של ליכטר ניצול של התושבים העניים. תחילה תושבי השכונה סבלו ממחסור בתנאים בסיסיים, עוני מחפיר ומתקיפות של ערביי סלמה. ליכטר נתן למקום את השם שכונת התקווה וסופה שהפכה לסיפור הצלחה.
