חיה לזר לבית שפירא נולדה בווילנה, ליטא לשרה ודב, ולה אחות ואח גדולים ממנה. אמה שרה הגיעה לווילנה עם משפחתה מרודומינו שבליטא והייתה תופרת כפפות, מקצוע שלימים הציל את משפחתה בגטו. אביה עבד כמנהל חשבונות בבית עסק למכירת טבק[1].
משפחת שפירא חיה ברווחה יחסית. כאשר גברה האנטישמיות והסנקציות על היהודים, החלו הפולנים להתנגד לעצם העסקתו בתפקיד מכובד שאמור להיות שמור ליוצאי הצבא הפולני. בשנת 1937 פוטר דב, והם נאלצו לעבור לגור בדירות צנועות יותר והתקשו להתפרנס. נשקלה האפשרות לעלות לארץ ישראל אך לבסוף הם נשארו בליטא.
בבית דיברו יידיש, אך לא היה זה בית דתי או ציוני בעיקרו. כבת זקונים נהגה חיה לזר למרוד במסגרות ולבחון את גבולותיהן. היא למדה בבית הספר העברי ובגימנסיה "תרבות" וכך סיגלה לעצמה שליטה בעברית. עם השנים למדה גם פולנית ורוסית ולימים, כשחיה בישראל, גם אנגלית. היא התעניינה במקצועות היסטוריה וגאוגרפיה וגדלה עם חברים וחברות פולנים[2]. מכיוון שהבית לא היה חדור אידאולוגיה ציונית, לא השתייכה לאף תנועת נוער וגם לא סבלה מאנטישמיות. רגשותיה הלאומיים נטו לכיוון הפולני.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ובהתאם להסכם ריבנטרופ–מולוטוב, חולקה פולין לצד גרמני ולצד סובייטי. וילנה הותקפה על ידי הצבא האדום והרוסים קיבלו את השליטה על העיר. וילנה הועברה אז לחסות ליטאית. במשך שנתיים נשטפה העיר באווירת האידאולוגיה הקומוניסטית שגרמה לכך שהסובייטים סגרו מוסדות תרבות ומשרדים יהודים וציונים והעיתונות היהודית הוחלפה בגופי עיתונות של המפלגה הקומוניסטית[3]. לזר כעסה על אובדן הלאומיות הפולנית ורמיסת כבודה, ומנגד, יהודי ליטא החלו מגיעים אל העיר ויצרו הבדלי מעמדות בתוך הקהילה היהודית.
עקב סגירת בתי הספר העבריים עברה לזר ללמוד בבית ספר יידישאי, בו נחשבו היא וחבריה לציונים משום שידעו לדבר עברית. היא הייתה אז כבת 15, למדה והשתתפה בערבי תרבות וקריאת שירה ופיתחה מודעות פוליטית[4]. ביוני 1941 מיד לאחר שהשלימה את בחינות הבגרות[5], הופצצה העיר ונודע שהגרמנים החלו לתקוף את הצד הסובייטי. אחיה יצחק החליט לברוח מהכיבוש ויצא לבדו לעבר הקו הרוסי. עד סוף המלחמה לא ידעה מה עלה בגורלו.
פלישת גרמניה לווילנה והקמת הגטו
לאחר שכבשו הגרמנים את ווילנה והוקם הגטו בעיר תוך פינוי יהודים והוצאתם להורג ביער פונאר הסמוך, עמדה לזר בסירובה לענוד את הטלאי הצהוב. ב-6 באוגוסט 1941 גורשה גם משפחת שפירא לגטו.
חיה לזר בצעירותה, 1944
לזר הובלה עם משפחתה ברחובות העיר עם שקים וחפצי בית על גביהם, תמונה שנחקקה בזכרונה. החיים בגטו שברו את האב ואת עול ההישרדות לקחה אמה על כתפיה. המשפחה גרה בצפיפות יחד עם משפחות נוספות בבית אחד. הם שרדו שתי אקציות, באחת מהן השתתקו לנוכח קולות הגרמנים בחוץ ואלו אכן חשבו שהבית ריק[6]. האב ניסה את מזלו בהברחות וקרה גם שנתפס והוכה, ואילו האם הצליחה להוציא תעודת עבודה (השיין) כתופרת כפפות עור[7], דבר אשר הציל את המשפחה באקציות הבאות.
לאחר אקציה נוספת נודע כי הסבתא ואחת הדודות גורשו מהגטו והשמועות על גיא ההריגה בפונאר כבר החלו לחלחל. יהודית, אחותה הבכורה, השתייכה לתנועה הציונית. חיה לזר עבדה מחוץ לגטו בניקוי בתים של גרמנים עובדי הרכבת, שהזהירו אותה מהמתרחש בגטו בליל אחת מהאקציות, ואפשרו לה להישאר באותו לילה בביתם. מכיוון שהאם פחדה לאבד את בתה, חדלה מלצאת מהגטו והחלה לעבוד במטבח של בית התמחוי בו קיבלה ארוחה חמה מדי יום. היא מצאה מחסן ישן ונטוש והעבירה את המשפחה אליו, שם חיו שלושתם עד חיסול הגטו[6].
לאחר עבודתה נהגה ללכת אל מועדון הנוער, בו התגבש לימים רעיון המרד. היא הצטרפה לתנועת הקומסומול והייתה מועמדת להפוך חברה בתנועת פ.פ.או. ארגון פרטיזנים מאוחד, מחתרת שאיחדה את חברי וחברות תנועות נוער בגטו, אך עד ליומה האחרון בגטו לא הייתה חברה מן המניין במחתרת, פרט שהשפיע מאוד על נסיבות בריחתה מהגטו. היא הייתה עדה להתארגנות למרד, אך מכיוון שטרם התקבלה חברותה, חשה התנשאות מצד חברי המחתרת על הצעירים שלא היו חברים בה. לימים העידה כי ביום בו הוסגר מפקד המחתרת, יצחק ויטנברג, ובאקציות הנוספות שבישרו את חיסול הגטו, התעורר בה רגש הנקם בגרמנים שקדמו לעצם ההישרדות[8].
ב-1 בספטמבר1943 החלו חיילים גרמנים ואוקראינים להקיף את הגטו לקראת חיסולו. מכסת המגורשים שדרשו הגרמנים הייתה כשבעת אלפים יהודים[9]. ראשי הפ.פ.או. הכריעו לא לפתוח במרד כי אם לצאת ליערות ולהילחם משם מתוך חשש ממלחמת אחים[10]. אבא קובנר, מפקד המחתרת החדש, תדרך אותה כיצד להגיע ליער. למרות ניסיונותיה, לא הצליחה להיפרד מהוריה[11] ויחד עם חברותיה מצאו פתח מילוט ממנו עמדו לצאת אנשי המחתרת. היא העידה כיצד ראתה את אבא קובנר מחזיק ביד אחת נשק ובשנייה את פתח הכניסה ומעביר אך ורק את אנשיו מהפ.פ.או. רבים, ביניהם לזר, נותרו בחוץ. ביממה הבאה רוכזו על ידי אוקראינים אלימים לקראת המשלוח האחרון מהגטו[6].
הבריחה מהגטו והלחימה ביער
למחרת הובלו היהודים שנשארו בגטו וילנה בשורות אל מחוצה לו. בעיקול הכביש הצר לעבר הרחוב ראשי, החליטה לזר לנסות לברוח[12].כשהגיעה השיירה לסמטה צדדית היא חמקה מהשורה ונכנסה לחדר מדרגות בבניין סמוך, טיפסה במעלה המדרגות ועלתה אל הגג. היא הסירה מבגדיה את הטלאי הצהוב כשהיא נותרת לבדה ויצאה אל היער חולה ורעבה בקור ובגשם. מהשיירה ממנה נמלטה, הצעירות נלקחו למחנה עבודה בלטביה ובאסטוניה ואילו הילדות והמבוגרות הובלו למיידנק[13].
חיה לזר מול פתח הבית בסמטת הסוסים לתוכו נמלטה מהשיירה ביום חיסול הגטו
לזר יצאה מן העיר, עלתה על עגלה עמוסה קש ונערה כבת גילה שחשדה שהיא יהודייה, המליצה לה לחלוץ נעליה, שכן כך תידמה לבת הכפר. היא מיהרה לעשות כן והמשיכה בדרכה מכפר לכפר תוך שהיא מסתתרת ביום ומתקדמת בלילה. לאחר שנתקלה בכלבים בדרך, "..אז הבזיקה לי מחשבה – אל תפחדי מזאבים תפחדי מבני אדם", סיפרה לימים. באחד הכפרים הבחינה בנערה בלונדינית אותה הכירה מהגטו כקשרית, שכובה על המרפסת בבקתת עץ לאחר שנרצחה בירייה[14]. אחת הנשים במקום דחפה את לזר בצעקות אל עבר היער ובכך בעצם הראתה לה את הדרך אל הפרטיזנים. לבסוף הצליחה לחבור לנמלטים שהתקבצו ביערות רודניקי, 40 ק"מ דרומית לווילנה, ביניהם היו דודה שנמלט מהגטו. הקבוצה החמושה בראשות קובנר טרם הגיעה, ולמעשה הייתה זו שבישרה ליהודים על חיסול הגטו[15].
לזר הצטרפה לפרטיזנים ביער, הוכשרה כלוחמת והשתתפה בפעולות. כשהגיעה הקבוצה של קובנר, סיפרה[16] שאיש מהם לא שאל אותה מעולם איך הגיעה ליער, אולם היא עברה בכך מבחן ליכולתה ולאומץ ליבה והדבר הכשיר אותה להפוך ללוחמת מהמניין. קובנר התעקש שתצא לפעולות, והיא יצאה לפעילויות הטמנת מוקשים ואחר כך לפעולה בעיר ווילנה בפיקודה של ויטקה קמפנר.
ביום בו הגיעה אל חבורת הלוחמים ביער, פגשה בחיים לזר, חבר בית"ר, ממנהיגי הלוחמים, שהיה מבוגר ממנה בעשר שנים ולימים יהיה בעלה. הוא השתדל לשבץ אותה תחת פיקודו ועוד לפני שיצאה לווילנה לביצוע משימתה.
עם התארגנות הגדודים ביערות, שובצה לגדוד ליטאי שהורכב משבויי מלחמה של הצבא האדום. היא הורחקה מחיים ונתבקשה למלא תפקיד במטבח המחנה. במרץ 1944 הגיע הקומיסר גבריס לגדוד לפי בקשתו של חיים, כדי לקחת את חיה ולהשיבה ליחידתו, לשמחתה[17] ומאז לא נפרדו. היא חזרה להשתתף בפעולות, ובאפריל 1944 נפצע חיים בידו בפעולת הנחת מוקשים בה השתתפה גם היא. הוא פונה למרפאה מאולתרת ביער שם נכרתה ידו.
ביולי הגיע הצבא האדום לפאתי וילנה והפרטיזנים הצטרפו אליו בכיבוש העיר[6]. היא הצטרפה למצור על העיר ורצה במהלך הפגזה לבדוק את מצב בית המשפחה. כשהגיעה גילתה שגרה בו משפחה גויה.
חיים לזר יצא לבית חולים במוסקבה ואילו היא נשארה בווילנה לחכות לו והחלה לעבוד. יהודית אחותה וניסן רזניק חלקו איתה את דירתם. הנשים עבדו במפעל לחלב וניסן החל לארגן מסמכים לעלייה לארץ. לזר לא רצתה לעלות לארץ, אולם כשחזר חיים מבית החולים שכנע את חיה להצטרף אליו בדרכי הבריחה לארץ ישראל.
המסע לארץ ישראל
חיה וחיים לזר, יהודית וניסן רזניק עזבו את וילנה ללובלין ומשם ללודז' ולקרקוב. כשחצו את הגבול הפולני לצ'כיה הבחינו באיכרים רוקדים ברחובות וכך הבינו שהמלחמה נגמרה. משם הגיעו לבוקרשט, הלאה לאוסטריה ומשם לטרוויזו שבצפון איטליה. במפגש עם חיילי הבריגדה היהודית נשא חיים נאום ארוך ומרגש[18], הם שמחו לגלות שיצחק, אחיהם של חיה ויהודית נשאר בחיים. הוא נדד על פני רוסיה, הגיע לאפגניסטן, נכלא שם ושוחרר על ידי הקהילה היהודית ששילמה עבורו כופר. הוא הגיע לארץ, התגייס לבריגדה היהודית והוצב בקהיר. חבריו לנשק הראו לאחיותיו תמונה שלו ואחר כך הם נפגשו באיטליה.
חיה וחיים לזר, אשר מונה לנציב תנועת בית"ר, נשארו שנתיים באיטליה. בתחילה במילאנו ואחר כך ברומא, פעלו כחברי אצ"ל ובית"ר לעליית יהודים לארץ ישראל. הזוג התחתן בבית הכנסת הגדול ברומא. כאשר נכנסה חיה להריון היא הודיעה שלא תלד באירופה. הם קיבלו תעודות מזויפות במסגרת עלייה ד' והפליגו ממרסיי לארץ ישראל. אל מול חופי הכרמל כרעה חיה ללדת וכעבור יומיים, ב-16 במרץ 1947, נולדה בתם שרה.
עבודתה העיתונאית וסיקור משפט אייכמן
חיה לזר החלה את דרכה העיתונאית במעריב ולאחר מכן שובצה כמזכירת מערכת של עיתון חרות. היא עבדה גם ככתבת והרבתה לכתוב על ימי השואה והמלחמה. חיברה עשרות מאמרים, כולם בנושאים אקטואליים ופוליטיים.
היא ידעה למקם את המשפט בהקשרו ההיסטורי לחברה הישראלית ה"צברית" שלא חוותה את המלחמה על בשרה, וזיהתה כיצד הקרבנות החיים של המלחמה מקבלים לגיטימציה חברתית בעקבות מה שנחשף במשפט. היא טענה שרגשות האשם והבושה יתמעטו ואת מקומם תמלא גאווה על ההתנגדות וההישרדות[20]. בימיו הראשונים של המשפט התייחסה לסעיף בכתב האישום של אייכמן שרצח במו ידיו נער יהודי, בגן האפרסקים שליד ביתו בבודפשט:
ובינתיים מתגנבת תשוקה מוזרה בלב: יסתפק נא התובע בהאשמה, אחת זו, יקומו נא השופטים וידונו את הכלוא בתא הזכוכית על פשע אחד ויחיד זה — על רצח הנער בגן האפרסקים. לחישה אילמת יוצאת מן הלב לעבר שלושת השופטים: ראו, רבותי, כל תביעה נוספת, כל ציטוט ממושך מספרים ומסמכים — מאריכים בשעות, בימים ובחודשים את חייה של זו המפלצת הניצבת מולנו. זה עלול להתמשך זמן רב מדי, זה עלול לפגוע עמוק מדי, מי יודע אם יספיק לכם ולנו הכוח להחזיק מעמד עד לסוף. מי יודע אם גילוי כל היקף השכול לא יעביר אתכם על דעתכם השקולה. בשר ודם הנכם, כדברי אב בית הדין, בשבתכם גם על כיסא המשפט. חובה עליכם לעצור ברגשות ובחובה זו הבטחתם לעמוד -מי יודע אם תוכלו, אם תעצרו כוח. שימו קץ להשמעת דברי הקטרוג ההולמים בפטישים אדירים על ראשינו, משפטו את אדולף אייכמן על שפיכת דמו של הנער מגן האפרסקים[21].
.
במאמריה ביקרה את האופן שבו סופר על מרד גטו ורשה באולם בית המשפט. אל מול עדותו של דוד וודובינסקי, שזומן כדי להעיד על המחנות, כתבה:
לא הייתה לד"ר וודובינסקי הזדמנות להרחיב את הדיבור על גטו ורשה, כי הרי הוא עד על פרשת המחנות. אך ברדתו מעל דוכן העדים, סובבהו עשרות עיתונאים, נדחקו סביבו ושאלוהו: אנא, ספר לנו על הארגון הצבאי הלאומי בגטו ורשה. עוד יסופר הסיפור[22].
.
העיתון 'חרות' נסגר בשנת 1966. בעבורה זו הייתה מכה קשה, עקב מסירותה לעיתון. בשנים שלאחר מכן היא עבדה כעורכת פרסומים בסוכנות היהודית ובמחלקת ההנצחה של משרד הביטחון.
פעולות הנצחה
הנצחת הארגון הצבאי היהודי בגטו ורשה
חיה וחיים לזר הקדישו חלק ניכר מחייהם לאיסוף חומרים היסטוריים ועדויות מתקופת השואה ועד לקום המדינה. שניהם פעלו לתיעוד תנועת בית"ר וחלקה בגילויי המרד, אנשיה במרידות, ביערות, בהעפלה לארץ ובמלחמת העצמאות. במיוחד נאבקו לפרסם את החלק הפעיל שלקחו אנשי מחתרת אצ"י במרד גטו ורשה. מכיוון שמעטים מאנשי האצ"י נותרו בחיים, ידעו הזוג לזר שכמעט לא נותר מי שיספר את סיפורם במלואו וחשו כי נעשה עוול היסטורי. לזר נסעה בשנת 1962 לוורשה כדי לפגוש אנשי מחתרת פולנים שסייעו למורדים, מצאה עדויות חדשות וגם את פתח המנהרה בבית ברחוב מוראנובסקה, שם לחמו אנשי אצ"י ובו נמצא מטה הארגון. ממצאים אלה עמדו בבסיסו של ספרו של חיים לזר "מצדה של ורשה" בשנת 1963[23].
בשנת 1978 ערכו חיה וחיים לזר את הספר "עדות מימי חורבן ומרד"[24] המשלב עדויות ותיאורים של לוחמים יהודים באותן מציאויות קשות לאורך כל שנות המלחמה.
חיה וחיים לזר, 1960
בפרק בספר שכתבה חיה לזר "אותיות פורחות בגטו ורשה" היא סקרה את דרישת השלום האחרונה מהמחנה הז'בוטינסקאי בגטו ורשה בדמות גיליון חוברת "מגן דויד" שיצאה לאור באביב 1942 סמוך למועד הראשון לחיסול הגטו[25]. החוברת נערכה כנראה על ידי לייב רודאל, תלמידו של זאב ז'בוטינסקי וממפקדי המרד, ונמצאה בארכיון המוטמן של עמנואל רינגלבלום לאחר המלחמה. החוברת כוללת מאמרים המעידים על חיי הגטו, הלעג לאנשי היודנראט, חשיבות הכשרת בני הנוער למשימות ציוניות לימים שלאחר החורבן ושירים ברוח האמונה והמיתוס הלוחם. חוברת זו תיארה שארגון האצ"י היה דרוך ללחימה ותרם את חלקו המלא בהתנגדות לנאצים.
הזוג לזר ראו עצמם אחראים להוסיף גם את אנשי האצ"י ופועלם לדפי ההיסטוריה של הגבורה והמרד. חיה לזר המשיכה לעסוק בנושא גם לאחר מותו של בעלה בשנת 1997. במחקר המקיף האחרון שערכו בנושא חיה ובתה שרה אוסצקי-לזר, פרסמו מאמר המסביר וממפה את עובדת היעלמות הסיפור של האצ"י מהנרטיב הקנוני של מרד גטו ורשה. הן הסבירו במחקר כיצד הממסד הפוליטי בישראל ובפולין השפיעו על כך. לטענתן, היה זה שלטון מפא"י בארץ ששלט בנרטיב והעצים את מקומם של אנשי תנועתו. בפולין הקומוניסטית של אחרי המלחמה קיבלו את הקרדיט על המאבק המזוין בנאצים אנשי צבא העם (A.L) שפעל בהשראת ברית המועצות. לעומתם אנשי צבא המולדת (A.K) שפעלו במחתרת לפקודת הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, הוצאו מהנרטיב הקומוניסטי ונותרו למעשה במחתרת גם אחרי המלחמה[26].
מוזיאון הלוחמים הפרטיזנים ופעולות הנצחה נוספות
בסוף שנות השישים הקים חיים לזר את "מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים", היום חלק מהארכיון של מכון ז'בוטינסקי, במרתף מצודת זאב בתל אביב. חיה לזר עזרה לו בליקוט המסמכים והעדויות וקטלוגם. במוזיאון רוכזו מסמכים שתיעדו את גיבורי ההתנגדות חברי הימין. במסגרת המוזיאון פורסמו חוברות פרסומים שכללו סיפורים, אוטוביוגרפיות ועדויות של לוחמים בגטאות, במחנות, ביערות ובצבאות הברית.
חיה לזר עבדה גם ביחידת ההנצחה של משרד הביטחון. תפקידה היה לתחקר ולערוך את אופן הנצחת נופלי צה"ל והקמת האנדרטאות לכך. ביחידה נערכו על ידה כתבים של לוחמים ופורסמו בחוברות הנצחה.
בינואר 1989 ארגנו הזוג לזר יחד עם פרטיזנים לשעבר מפגשים תחת הכותרת "שיח פרטיזנים".
חשיפת מסמכים על יער פונאר
דוגמה בולטת לפועלה של חיה לזר הייתה בפרסום מסמך עדות ראייה של עיתונאי פולני בשם קאז'ימיץ' סאקוביץ', לאורך 835 ימי רצח בפונאר. לזר נתקלה בעובדות הטבח השיטתי שהכחיד כ-70 אלף יהודים ויהודיות ובהם כנראה גם משפחתה. סאקוביץ', גר בסמוך ליער פונאר[27]. עדותו תורגמה ופורסמה בפולנית, בין היתר הודות לעזרתה של לזר[28]. היא תמכה בפרסום הספר וליוותה את תרגומו לאנגלית תוך שהיא מוסיפה הערות והסברים[29]. הספר פורסם בתמיכת 'יד ושם' ואוניברסיטת ייל[30].
הוויכוח עם אבא קובנר
משפחת לזר: חיים, חיה, אדי ושרה
מקרה בולט המשקף את זירת הפעולה של הזוג לזר מצוי בהקשר של אבא קובנר. עקב מספר סיבות נפער ויכוח אידאולוגי ואישי בין הצדדים. ראשית, העובדה שקובנר היה האיש שפיקד על היציאה מגטו ווילנה ליערות ופסל, לטענתה, את יציאתם של מי שלא נמנו עם חברי המחתרות, דרך פתח המילוט מהגטו. שנית, עובדת היותו שותף ללחימה, להישרדות ביערות ולמסע הבריחה אל הארץ[31] . שלישית, עצם השתייכותו ל"שומר הצעיר", התנועה שזכתה להוקרה רבה בבניית המיתוס של השואה והגבורה. רביעית, בעקבות הקרב על ניצנים במלחמת העצמאות, שם גינה קובנר את הנכנעים והנופלים בשבי כשביניהם ניסן רזניק, גיסה של לזר ופרטיזן לשעבר לצדו[32].
חיה לזר ומשפחתה ביקרו את קובנר, וראו בו פרט המעיד על הכלל, המלמד על אופן התהוות הנראטיב של הגבורה ורצונם להציג את האמת שלהם בנראטיב זה, כמו חלקם של אנשי בית"ר בשואה.
חיי משפחה
עם בואם של בני הזוג לזר לארץ ישראל, גרו תחילה בחיפה ומשם עברו לגור בתל אביב, שם גרה חיה לזר עד מותה בשנת 2003.
התא המשפחתי התנהל בצל המלחמה, כשבני הזוג עבדו ביום ותיעדו וחקרו בלילה. הם סירבו לקבל את הפיצויים מגרמניה והחרימו תוצרת גרמנית[33].
לחיה וחיים לזר שני ילדים וארבעה נכדים. המזרחנית שרה אוסצקי-לזר היא בתם. נכדתם, דניאלה אוסצקי-שטרן, היא מנהלת ארכיון מורשת לחקר והוראת השואה.
לדבריה, "נולדו לי ילדים, יש נכדים וזה אושר גדול. אנחנו בשביל עצמנו ניצחנו את המלחמה ויש לנו המשך[6]". לאחר מותו של חיים לזר הקדישה כשנה להנצחת פועלו: הוציאה לאור חוברת לזכרו והפיקה ערב זיכרון. היא חזרה אל מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים וניהלה את רשימותיו תוך שהיא חוקרת ומתכתבת עם אנשים ומוסדות בישראל ובשאר העולם.
ביום מותה עוד נמצאו דפים לתרגום מפולנית על שולחנה[34]. היא הוזמנה למשלחת נשיא המדינה לטקס בפולין לציון 60 שנה למרד גטו ורשה, אך לא זכתה להגיע[33]. היא נפטרה בתל אביב ונקברה בבית העלמין קריית שאול לצד בעלה.
ספרים ומאמרים שערכה וכתבה
שרה אוסצקי-לזר וחיה לזר, "אור חדש על ז.ז.וו. הארגון הצבאי היהודי במרד גיטו ורשה", האומה 144, המסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי, תל אביב, 2001.
אילנה שמיר (עורכת), גלעד: אנדרטות לנופלים במלחמות ישראל, תל אביב: משרד הביטחון, 1989.
הארגון הצבאי היהודי ז.ז.וו Z.Z.W במרד גטו ורשה, תל אביב: מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, 1993. ע"פ חיים לזר, מצדה של ורשה, 1962.
חיים לזר, חורבן ומרד, תל אביב: משואות, 1950.
חיה וחיים לזר, עדות מימי חורבן ומרד, תל אביב: משרד הביטחון, 1978.
^ההספד של אדי בלוויית אמו, ארכיון מכון ז'בוטינסקי, 2003
^חיה לזר, "מול תא הזכוכית – לחיים גורי", חרות, 1.6.1962.
^חיה לזר, "הנער היהודי בגן האפרסקים של אייכמן", 'חרות', 19.4.1961.
^חיה לזר, "מפקד הארגון הצבאי הלאומי בגטו ורשה מעיד", חרות, 8.6.1961.
^חיים לזר, מצדה של ורשה: הארגון הצבאי היהודי במרד גיטו ורשה, תל אביב: מכון ז'בוטינסקי, 1963.
^חיה וחיים לזר, עדות מימי חורבן ומרד, תל אביב: משרד הביטחון, 1978.
^חיה וחיים לזר, עדות מימי חורבן ומרד, תל אביב: משרד הביטחון, 1978, עמ' 44-55.
^שרה אוסצקי-לזר וחיה לזר, "אור חדש על ז.ז.וו. – הארגון הצבאי היהודי במרד גיטו ורשה", האומה, 144, המסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי, תל אביב, 2001.
^המכון ללימודי השואה ע"ש ח. אייבשיץ, המכון ללימודי השואה ע"ש ח. אייבשיץ (ארכיון)"פונאר – גיא ההריגה. ציטטות מיומן העיתונאי הפולני סאקוביץ' שתיעד 835 ימי רצח בפונאר", עמודים 49-67.
