החטיבה הוקמה בשלבים. לקראת סוף מלחמת העצמאות הוקמה חטיבת מחוז בירושלים על בסיס חטיבת עציוני (6). באפריל 1949 הוקמה חטיבה (מחוז) 16 מאיחוד חטיבה 160, חטיבת מחוז ולוחמי ההגנה (חיילי חי"ש, חי"מ), האצ"ל, הלח"י והפלמ"ח ממרחב ירושלים.
ב-20 באוגוסט 1948 הוחלט על פיצול חטיבת עציוני (6) (שהייתה עם תשעה גדודים) לשתי חטיבות והקמת חטיבת המחוז בירושלים. כמפקד חטיבת המחוז נקבע יצחק לוי (לויצה).[1] בינואר 1949 הוקמה חטיבה 160 במחוז המרכז. מישאל שחם מונה כמפקד החטיבה. החטיבה הועברה לירושלים. חטיבת המחוז מוזגה לתוך חטיבה 160. באפריל 1949 מספרה השתנה ל-16 ונקבע שהחטיבה תהיה חטיבת העתודה למרחב ירושלים. במהלך יוני 1949 שוחררו חיילי החטיבה שהיו בשירות חובה והחטיבה הפכה לחטיבת מילואים. מטות החטיבה והגדודים עברו למחנה שנלר. הרמטכ"ל החליט שמפקד חטיבה 16 יהיה גם מפקד המחוז. לקראת סוף חודש יוני נקבע שמישאל שחם יהיה מפקד המחוז. שחם ארגן מחדש את חטיבה 16 (שנקראה חטיבה (מחוז) 16) בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 על ידי הקמת המבנה של ארבעה גדודי חי"ר (161, 62, 163, 68) וארבעה גדודי חי"מ (953, 954, 962, 963). המבנה החדש הוקם על בסיס חיילים ומפקדים ירושלמים שהיו בחי"ש, חי"מ, אצ"ל, הפלמ"ח, חטיבת עציוני וחטיבת "המחוז" שפורקו. מלבד משימות הביטחון השוטף הייתה החטיבה אחראית על "הקו העירוני" ועל יחידת "מצוף", שטיפלה בכל נושאי "הר הצופים" כולל השיירה הדו-שבועית שעלתה אליו בשטח שבשליטת ירדן משער מנדלבוים דרך שכונת שייח' ג'ראח.[2]
בשנת 1953 יזם שחם הקמה של יחידה מיוחדת, שנודעה לימים בשם יחידה 101. הכוונה הייתה שהיחידה תהיה מיומנת ומאומנת לשם ביצוע פעולות מיוחדות מאחרי קווי האויב. ביחידה היו כ-40 לוחמים. בדיונים במסגרת המטכ"ל דחה משה דיין, אז ראש אג"מ, את ההצעה, ולכן פעל שחם לקיום היוזמה במסגרת חטיבה 16. בראש היחידה העמיד את אריאל שרון. אחרי ארבעה חודשים אושרה העברת היחידה לגדוד 890 מהצנחנים. היחידות התמזגו. לפעילות היחידה במסגרת הצנחנים הייתה השפעה מרחיקת לכת על תפקודם ועל תפקוד יחידות נוספות בצבא. נכנסו נורמות של העברת המלחמה לשטח האויב, נחישות, מקצוענות ודבקות במטרה.[3]
חטיבה 6 – חטיבת עציוני וגדוד מוריה הירושלמים פורקו במשך שנת 1949 ותחילת 1950 וחייליהם הירושלמים הועברו לחטיבת מחוז ירושלים שהפכה לחטיבה 16. לזכר חטיבת עציוני/חטיבה 6 הוקמה בשנת 2011 אנדרטת "שלהבת עציוני" סמוך לטחנת הרוח במשכנות שאננים. חטיבה 6 הוקמה מחדש בשנת 1955. לפי חטיבה 14, מוצאה משינוי שם של חטיבה 6.[4] לפי חטיבה 408, מאז שנת 2010 היא נקבעה כחטיבת המורשת של חטיבת עציוני ממלחמת השחרור, בעת קביעת מורשות החטיבות על ידי הצבא.
חטיבה 16 בין המלחמות
בין המלחמות היה מטה חטיבת מחוז 16 אחראי לביטחון השוטף במרחב ירושלים ובפרוזדור ירושלים ובמיוחד בהר הצופים ובעמדות הקו העירוני. הר הצופים היה בריבונות ישראלית ונחשב אזור מפורז לפי הסכמי שביתת הנשק. הקו העירוני חצה את העיר לאורכה משכונת פאגי בצפון לקיבוץ רמת רחל בדרום. חיילי החטיבה, פרט למטה מצומצם ששכן במחנה שנלר, שירתו במילואים באימונים ובביטחון שוטף באזורים שונים בארץ ובמיוחד בהחזקת הר הצופים ובאיוש הקו העירוני. חלק מהמפקדים בחטיבה החזיקו בביתם נשק אישי ונדרשו בעת חירום לאייש עמדות בקו העירוני. החטיבה גויסה לשירות מילואים לקראת מלחמת סיני בשנת 1956. היא התפרסה בירושלים והפרוזדור בכוננות לאפשרות של התלקחות בחזית המזרחית.
מפת הקו העירוני. המפה: יוסי לנגוצקי (אל"ם מיל.), מפקד הסיירת הירושלמית, 1967משה דיין ועבדאללה א-תל משרטטים את מפת הקו העירוני
הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים התחולל ב-72 השעות הראשונות של המלחמה, בין הלגיון הירדני ובין צה"ל. המטרות העיקריות של צה"ל בהגנה על ירושלים היו למנוע פריצה ירדנית בקו העירוני, למנוע את נפילתה של מובלעת הר הצופים לידי ירדן, ולמנוע מחטפים ירדניים בשטחה של ישראל.[א][5] תוכניות המחטפים הירדניים כללו את כיבוש הר הצופים וארמון הנציב.[6] תפקיד חטיבה 16 היה השתלטות על העיר העתיקה ודרום ירושלים עד בית לחם.[7] בדומה לתכנונים הירדניים היו לחטיבה 16 תכנונים ל"מחטפים" של שטחים אסטרטגיים באזור ירושלים והפרוזדור אליה. המחטפים כללו: כיבוש מוצבי שייח' עבד אל-עזיז מצפון למבשרת ציון בידי גדוד 163; כיבוש מתחם ארמון הנציב, ג'בל מוכבר, ומתחם הפעמון בצור באהר על ידי גדוד 161; כיבוש מוצב מר אליאס ומוצב טבלייה על ידי גדוד 68; כיבוש הר ציון הירדנית ואבו תור על ידי גדוד 62. ב-4 ביוני התקיימה קבוצת פקודות ואישור תוכניות המחטפים במפקדת החטיבה. למחרת הפעילו הגדודים 161 ו-163 את התוכניות בצורה זו או אחרת.[8]
ב-5 ביוני בשעה 9:40 פתח צבא ירדן במלחמה בגזרת ירושלים בירי נשק קל ולאחר מכן בהפגזה כבדה על ירושלים המערבית שבריבונות ישראל. בתיווך האו"ם הושג הסכם להפסקת אש, אך ירדן הפרה הסכם זה תוך זמן קצר, והשתלטה בשעה 12:30 על ארמון הנציב.[9][10] ישראל הגיבה במתקפת נגד בשעה 15:15 וכבשה את ארמון הנציב באמצעות גדוד 161, הסיירת הירושלמית וכוח הטנקים של חטיבת ירושלים. הימצאות טנקים בירושלים הייתה אסורה לפי הסכם שביתת הנשק, אך בפועל היו בירושלים טנקים במחנה שנלר ובמחנה סטף.[ב][11][ג]
מתחמי ארמון הנציב והפעמון בצור באהר
שער הכניסה לארמון הנציב ממערבאנדרטה לחללי חטיבת ירושלים על שרידי מוצב הפעמון
בצהרי 5 ביוני 1967 הורה המטכ"ל הירדני על כיבוש השטח המפורז של ארמון הנציב. פלוגה מוגברת מחטיבה 27 עם תול"רים, מקלעים ומרגמות, שהייתה באבו דיס, נכנסה לארמון. ב-12:30 קידם מג"ד 161 אשר דר את פלוגות ב' ו-ה' לחוות הלימוד. בשעה 13:30 דיווח ראש משקיפי האו"ם, גנרל אוד בול, כי ארמון הנציב נכבש. באותו הזמן הודיעו החיילים הישראלים שהיו בתצפית בעמדת "הבית הבודד" בשטח המפורז למפקד הקו, מ"פ ד' מגדוד 161, כי כוח ירדני מתקדם לכיוונם. מפקד הקו רפי בנבנשתי הודיע למטה החטיבה ופתח באש מרגמות על מסלול התקדמות היחידה הירדנית. פלוגות ה' ו-ב' בחוות הלימוד פתחו באש שטוחת מסלול ומרגמות על הירדנים המתקרבים.[12][13]
קצין המבצעים של חטיבה 16 רס"ן עמוס נאמן הציע הקמת צוות קרב גדודי למשימת כיבוש הארמון בפיקודו של אשר דר מג"ד 161. הצוות היה מורכב: מיחידת הסיור 90 של החטיבה (הסיירת), המורכבת משתי מחלקות על גבי זחל"מים, שתי מחלקות ג'יפים ומחלקת תול"רים בפיקוד רס"ן יוסי לנגוצקי; חצי מפלוגת הטנקים המסופחת לחטיבה 16 (8 טנקים), בפיקוד רס"ן אהרון קמארה; פלוגה ה' (פחות מחלקה) מגדוד 161, בפיקודו של אברהם בורנשטיין; פלוגה ב' בפיקוד דודו פרלשטיין כעתודה; ובסיוע מחלקת מרגמות מוגברת (12 קנים) מהפלוגה המסייעת של גדוד 161 בפיקוד ישראל אליעזרי. בשעה 14:20 קיבל המג"ד דר פקודה לכבוש את מתחמי ארמון הנציב ולהתכונן להמשך כיבוש מוצב הפעמון בצור באהר. בשעה 15:15 נפרץ שער מתחם הארמון ממערב על ידי הטנקים. רוב הכוח התוקף המשיך לגבעה מזרחית לארמון, שנקראה "גבעת האנטנה"[ד] ובהמשך עמדת "הצומת" הנמצאת בהצטלבות עם הדרך לבית לחם. פלוגה ה' (פחות מחלקה) מגדוד 161 נעה רגלית מחוות הלימוד ונתקלה באש מהחורשה המערבית של הארמון וסבלה הרוג וחמישה פצועים. הכוח המשיך בתנועה וכבש את החורשה שמצפון, ממערב וממזרח לארמון ביחד עם חיילי הפלס"ר.[14]
בשעה 16:00 החלו חיילים ממחלקה מוגברת של הסיירת ביחד עם כיתת-חיילים מפלוגה ה' בהתקפה על מוצב "הנקניק" שהיה מוגן על ידי פלוגה ירדנית אחת ובה כ-60 חיילים. המוצב נבנה כדי להדוף התקפה ממערב ולא מצפון, ולכן הצליחו חיילי הסיירת לכבוש את המוצב בתוך כשעה, ללא אבדות. לירדנים היו כ-35 הרוגים.[15]
תוך כדי כיבוש מוצב "הנקניק" אישר המטכ"ל גם את כיבוש מוצב "הפעמון" והכפר צור באהר. בשעה 18:20 יצא כוח בהרכב מחלקת סיירים ושני תול"רים מהסיירת בפיקוד לנגוצקי ועוד שלושה טנקים, בפיקוד מג"ד 161 אשר דר לכיבוש "הפעמון". אחד הטנקים התהפך בדרך. הכוח חדר למוצב ממזרח והפתיע את הירדנים. המוצב נכבש במהירות בקרב עז עד שעה 19:30. גדוד 62 פרץ את שדה המוקשים ממערב למוצב "הפעמון" וחבר לכוח של דר בשעה 22:00.[16][17] במשך הערב החליפה פלוגה ב' את פלוגה ה' בחורשה מצפון לארמון. למחרת בבוקר ספגה הפלוגה התקפת נגד מאש טנקים ירדנית עם נפגעים רבים.[18]
כיבוש מוצבי הרדאר
אור ל-6 ביוני 1967, במקביל לפעילות חטיבה 10 בכיבוש מוצבי הרדאר, הופעל גדוד 163 של חטיבת ירושלים, בפיקוד סא"ל מיכאל פייקס. הגדוד היה ערוך להגנה באותה גזרה ממבשרת ירושלים עד שער הגיא. כחלק מהתקפה כוללת של חטיבה 10 על מוצבי הרדאר הסתערה פלוגה של הגדוד על מוצב רדאר 3 והשתלטה עליו עד השעה 22:00.[19] השלב הראשון של ההבקעה בגזרה זו הסתיים בשעה 2:00 לפנות בוקר. לאחר מכן נע הגדוד להתארגנות בעין כרם לקראת תנועה לכיבוש שכונת אבו תור.[20]
כיבוש אבו תור
שלט הסבר על כיבוש אבו תור במלחמת ששת הימים
החל משעות הבוקר של 6 ביוני הוחל בהכנות לכיבוש שכונת אבו תור, שמדרום לעיר העתיקה. כל פלוגה בגדוד הייתה אמורה לתקוף עמדה אחת במקביל, בסיוע טנקים של כוח קמארה שחיפו על ההתקפה מרכס חוות הלימוד וכביש עין רוגל. פלוגה ג' בפיקוד משה חביב תקפה בשעה 15:45 את עמדת "לולב", העמדה הירדנית הדרומית ביותר. התקיפות על שתי העמדות הנוספות החלו באיחור. פלוגה ד' בפיקוד אלי קדר הסתערה על עמדת "אריה", כבשה אותה והחלה בכיבוש הבתים שבין עמדת "לולב" הדרומית ועמדת "בית המחלקה". במהלך הקרב הצטרף חפ"ק המג"ד לכוחות המסתערים; בהיתקלות עם חיילים ירדניים שניסו לסגת נהרג המג"ד, סא"ל מיכאל פייקס. פלוגה ה' (המיוחדת) בפיקוד יעקב אבן נעה לכיוון "בית המחלקה" וכבשה אותו. פלוגה ב' בפיקוד עוזי ילובסקי, שנועדה לתקוף את העמדה הצפונית ביותר, "בית התריסים הצהובים", ספגה אש ארטילרית כבדה כאשר נערכה להתקפה. ארבעה חיילים נהרגו, רבים נפצעו וההתקפה התעכבה ב-45 דקות. למרות האבדות הצליחה הפלוגה לכבוש את יעדה. בשעה 18:00 הושלם כיבוש אבו תור. הקרב היה קשה במיוחד, גם בשל העובדה שהירדנים ציפו להתקפה וידעו מאיזה כיוון היא תבוא. 15 חיילים ישראלים נהרגו בקרב. הירדנים איבדו כ-50 חיילים, ושאר הכוח נסוג מזרחה.[20]
כניסת חטיבת ירושלים לעיר העתיקה
ב-7 ביוני 1967, כמעט באותה שעה שבה נכנס חפ"ק מח"ט 55 דרך שער האריות, נכנסו דרך שער האשפות שתי פלוגות מגדוד 163 של החטיבה הירושלמית, בפיקוד מפקד הגדוד החדש, יוסף ברוש (כאמור לעיל, המג"ד הקודם, מיכאל פייקס, נהרג ביום שלפני כן בעת כיבוש אבו תור). פלוגה ד', נעה מערבה אל תוך הרובע היהודי והרובע הארמני. הרובע השולט על שכונת המוגרבים ואזור הכותל. פלוגה א' נתקלה באש עם כניסתה לעיר. היא נכנסה לשכונת המוגרבים לכיוון הכותל אך נעצרה לא רחוק ממנו עקב חשש להיתקלות עם הצנחנים. פלוגה ב' הייתה עתודה.[20]
באותו יום בשעות הצהריים הורה הפיקוד לחטיבה הירושלמית לנוע דרומה ולכבוש את העמדות הירדניות שמדרום לעיר. גדוד 62, בפיקוד סא"ל רוטשילד, נע מרמת רחל ותקף את מוצבי מר אליאס וטבלייה (גבעת המטוס), ביחד עם פלוגה א' מגדוד 161, ובמקביל כבשה הפלס"ר החטיבתי את ג'בל אבו ע'וניים (כיום שכונת הר חומה) והמשיכה לגוש עציון וחברון דרך פאתי בית לחם. גדוד 161 נכנס לבית לחם, בית ג'אלה ובית סחור. גדוד 68 המשיך דרומה עד לחברון יחד עם הפלס"ר. גדוד 163 התארגן לתנועה למחרת, ב-8 ביוני, ונע דרומה עד מדרום לחברון.[18]
בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים ועד למלחמת יום הכיפורים השתנה הייעוד של חטיבת המחוז 16. חשיבותה של ירושלים אולי התעצמה, אך שוב לא הייתה זו בעיה צבאית מיוחדת. המצור נפרץ והפרוזדור התרחב ונעלם. לא עוד קו עירוני ולא שטח ריבוני מנותק בהר הצופים.
לצורך החזקת קו הגבול החדש במזרח לאורך הבקעה ובקו הירדן, בנה פיקוד המרכז מפקדת חטיבה מרחבית חדשה שהייתה אחראית גם על נפת הממשל הצבאי ביריחו. חטיבה 16 קיבלה את האחריות על חלקה הדרומי של הגדה שהפך במהלך השנים ל"יהודה". אומנם בשטח פעלו מפקדות נפות ובראשן מושלים צבאיים שבראשם עמדה יחידת הממשל הצבאי של הגדה, אך האחריות לפעילות הצבאית, כולל בתוך הנפות, התחלקה בין שתי החטיבות המרחביות 16 ו-5. לרשותן הועמדו מעת לעת כוחות סדירים וכוחות מילואים לפעילות ביטחון שוטף. הפעילות התרכזה בלחימה במחבלים, וכללה עבודה משותפת הדוקה עם שירות הביטחון (השב"כ) ועם משטרת ישראל וכוחות משמר הגבול.
מלחמת ההתשה בבקעת הירדן התרחשה בשנים 1969–1970 לאורך גבול ישראל-ירדן, במקביל למלחמת ההתשה שניהלו ישראל ומצרים סביב תעלת סואץ. במלחמה זו התעמתה ישראל מול ארגוני הטרור הפלסטיניים ומול ממלכת ירדן. ארגוני הטרור הפלסטיניים, שנדחקו על ידי פעולות מערכת הביטחון הישראלית משטחי הגדה המערבית של הירדן אל שטחי הגדה המזרחית (ממלכת ירדן), החלו בביצוע פעולות נגד יישובי עמק בית שאן ובקעת כנרות שכללו: ירי מרגמות, מיקוש, חדירות ליישובים, ירי נשק קל ופעולות חבלה נגד אזרחים וכוחות צה"ל. צה"ל הגיב גם בצורה הגנתית: יצירת קו הגנה לאורך נהר הירדן שכלל גם (בפעם הראשונה בצה"ל) מוצבים, גדר מערכת ודרכי טשטוש.
בגזרת פיקוד המרכז התרכזה בלחימה בארגוני המחבלים שפעלו הן בתוך הגדה המערבית, אך ובעיקר לאורכו של הגבול עם ירדן. מאמצי המחבלים לחדור מבסיסיהם בגדה המזרחית לעבר השטחים בגדה המערבית נבלמו במאמץ אין-סופי של לחימה בבקעת הירדן במרדפים שנמשכו גם בעומק במרחב שבאחריות חטיבה 16 וחטיבה 5. מעת לעת לקחו חלק בלחימה גם כוחות הצבא הירדני, והדבר חייב תגובה גם אל המרחב שממזרח לגבול (הפשיטה הבולטת ביותר אל תוך ירדן היא פעולת כראמה, המכונה גם "מבצע תופת", במרץ 1968). הפעולות התבצעו בעיקר על ידי כוחות חי"ר ושריון סדירות. כוחות המילואים לקחו חלק רק באחזקת המוצבים כחלק ממאמץ הבט"ש לאורך גבול הירדן וכחיל מצב, בתוך השטח, תחת פיקוד המושלים הצבאיים בנפות.
מפקדת חטיבת המחוז 16 המשיכה לשאת בתואר של "חטיבת ירושלים". אומנם חלק מהמשימות הקשורות לעיר עצמה כמו טקסי הר הרצל בערב יום העצמאות, הטקס בכותל המערבי, טקסים צבאים בכנסת והאחריות הצבאית לפעילות "חבצלת" נותרו באחריותה, אך לא הייתה זו עוד פעילות צבאית אינטנסיבית.
האחריות לביטחון השוטף במרחב העיר ירושלים שהתרחבה, עברה כולה למשטרת ישראל. זו נעזרה אומנם במפקדת החטיבה בכל הקשור לתיאום עם פיקוד המרכז ולתגבור כוחות מתוך הצבא, אך האחריות הישירה התמוססה. למעשה הקשר הצבאי היחיד לעיר הפך להיות באמצעות מחוז הג"א ירושלים, שבאותה עת המשיך לפעול בכפיפות ישירה לחטיבה ובכפיפות מקצועית למפקדת הג"א (צריך להזכיר שבאותם הימים עדיין לא היה פיקוד עורף).
הפעילות הצבאית לתגבור מרחב הבירה התמצתה במאמצים לאבטחה מוגברת של מרחב העיר בתקופות החגים (למשל באבטחת ירושלים והכותל ביום הכיפורים).
פעילות מיוחדת באחריות החטיבה קיבלה משנה תוקף ב-1970 כששוגרו לעבר העיר רקטות "קטיושה" מתוך השטח במרחב נפת בית לחם. החטיבה ערכה מעת לעת סיורים אוויריים ואחרים לאיתור מוקדם של הצבת משגרים לעבר מטרות במרחב העיר.
באביב 1973, הוחלט כי מפקדת החטיבה תתוגבר בפונקציונרים נוספים ותשמש כמפקדת מצעד צה"ל לציון 25 שנים למדינה. תוואי המצעד נקבע בחלקו במזרח ירושלים, כך שמלבד הפעילות הארגונית רחבת ההיקף, נדרשה החטיבה לתכנן ולפקוד על האבטחה הפיזית של המצעד, במעגל הקרוב כמו גם במעגלי אבטחה היקפיים.
מטה החטיבה, שהחל מ-1969 היה בפיקודו של אל"ם דוד (ג'וקי) הגואל, נותר בעינו. פונקציונרים סדירים ייחודיים, שאותם אי אפשר היה למצוא בחטיבות המילואים האחרות, כמו קמ"ן וקצין קשר, עברו הסבה מ"הקו העירוני" לפעילות בט"ש אינטנסיבית, כמפקדה מרחבית ששלטה על הפעילות הצבאית בנפות הממשל. באותן שנים עדיין לא הייתה מפקדה צבאית בשטחי הגדה (כמו מפקדת איו"ש שהוקמה רק שנים רבות לאחר מלחמת יום הכיפורים) אלא רק מפקדה לתיאום הפעולות האזרחיות והממשל הצבאי בשטחים.
סדר הכוחות במילואים של החטיבה נותר בעינו, כגוף חריג בנוף הצה"לי. הסד"כ הענק של עשרה גדודים (ארבעה גדודי חי"ר, ארבעה גדודי חי"ם, גדוד מרגמות כבדות ויחידת (גדוד) נ"ט בצד יחידות חטיבתיות נוספות (לעיתים כפולות של החטיבה ושל המחוז) כמו פלוגת הסיור, פלוגות רפואה ופלוגות הספקה נותר כשהיה.
יחידות אלו הוחזרו לאחר מלחמת ששת הימים למחסני החירום שלהן במרחב ירושלים. מאותה עת הן הפכו למאגר כוח אדם פיקודי / צה"לי לביצוע תעסוקות בט"ש בשטחי הגדה המערבית ועזה כמו גם בפעילות השוטפת של החזקת הקווים בעיקר בגבול עם ירדן. מעת לעת בהתאם לגרף אימונים דליל במיוחד, זכו הגדודים לאימון קצר. הסיירת דאגה לעצמה וכדי לשמור על רמה איכותית הצליחה לארגן לעצמה אימונים תכופים יותר.
גדודי חטיבה 16, בתקופות תעסוקה, איישו את קווי המוצבים בגבולות ויחידות של החטיבה קיבלו פיקוד על גזרות בבקעת הירדן ובעמק בית שאן. חיילי החטיבה השתתפו במרדפים אחרי מחבלים שפעלו בשטחי הגדה וכאלה שחצו את גדר המערכת וסבלו אבדות של הרוגים ופצועים.
באוגוסט 1973 מונה למפקד חטיבת ירושלים זאב עופר. גדוד המילואים 68 של החטיבה נקרא לתפוס עמדות בחזית המצרית בתקופת החגים של ה'תשל"ד, 1973. הגדוד נערך ב-14 המעוזים של קו בר-לב (חוץ מהשניים הדרומיים שהיו מוחזקים על ידי כוחות מגדוד נח"ל) תחת פיקוד החטיבה המרחבית 275 וחטיבת השריון 14. מפקדת גדוד 68 בפיקודו של סא"ל אמיר ראובני נותרה ככוח תחת פיקוד החטיבה המרחבית בצפון גזרת התעלה. עם פתיחת המלחמה מוצבים רבים כותרו וכולם הורעשו במטחי ארטילריה כבדים ששיתקו אותם. החבירה למוצבים מכותרים הייתה בעיה שהציקה מאוד לפיקוד הישראלי, ופיקוד הדרום יזם התקפות רבות לחילוץ החיילים המכותרים. בסיוע ההתקפות האלה, חלק מהחיילים הצליחו לסגת לעבר הקווים הישראלים ואחרים נפלו בשבי. רק מוצב אחד – בודפשט – נותר בידיים ישראליות. מבצעי החילוץ נערכו באופן עצמי, ללא מעורבות וסיוע של כוחות אחרים. מבצעי החילוץ התחילו בגזרה הצפונית ב-7 באוקטובר, ונמשכו עד 9 באוקטובר. מעוז בודפשט, המעוז היחיד שלא נפל בידי האויב והמשיך להילחם ללא הפסקה, בפיקודו של מוטי אשכנזי ובסיוע ישיר ומרכזי של שני טנקים מגדוד 9. כל שאר המעוזים לאורך התעלה פונו, או נפלו בידי המצרים.[21]
שאר כוחות החטיבה והמחוז (מאורגנים בשלושה גדודי חי"ר, 4 גדודי חי"ם, גדוד מרגמות 120 מ"מ, גדוד נ"ט 90 מ"מ, סיירת, פח"ח, מחלקת הנדסה ועוד) גויסו ביום שבת, 6 באוקטובר, ותפסו מערכי הגנה בדרומה של בקעת הירדן ועד מעלה אפרים וכן לאורכם של הצירים העולים לגב ההר לעבר ירושלים ורמאללה. מפקדת החטיבה בפיקודו של אל"ם זאב עופר נערכה במעלה אדומים, מכאן שלטה על כוחותיה במערכי ההגנה אל מול חשש אפשרי להצטרפות ירדן למלחמה. לגזרת החטיבה הוזרמו כוחות נוספים כולל גדוד טנקים מחטיבה 670, גדודי ארטילריה נגררים של פקמ"ז, גדודי מרגמות ונ"ט ממפקדת קצח"ר ועוד. חיילי גדוד 68 שלא התגייסו לגזרת התעלה התייצבו במחסני החירום והקימו גדוד נוסף בפיקודו של סא"ל יעקב אבן. מייד בגמר המלחמה הוחלט להעביר שניים מגדודי החי"ר של החטיבה ומפקדת החטיבה לפיקוד הצפון. מפקדת החטיבה וגדוד 62 תוכננו להחליף את חטיבת גולני בג'ובאתא אל-ח'שב (אנ'). אולם, בשל מחסור בציוד חורף ואיכות הציוד האישי של החיילים הוחלט להעביר את החטיבה לגזרה המצרית כדי לתגבר את אוגדה 143 במרחב "הַצליחה" בגזרה המצרית – אפריקה. גדוד 62 בפיקודו של סא"ל שי רז נערך להגנה באזור הצליחה והגשרים עם פלוגה באזור החווה הסינית מול מובלעת הארמייה השלישית המצרית, ופלוגה שסופחה לחטיבה 55 באזור אסמאעיליה. גדוד 161 בפיקודו של סא"ל גדעון מסד וגדוד 163 בפיקודו של סא"ל יעקב שריד ומחליפו סא"ל אלי קידר יחד עם גדוד המרגמות בפיקודו של סא"ל יוסי שושן, בפיקוד מפקדת החטיבה המח"ט אל"ם זאב עופר והסמח"ט סא"ל נחמיה שקד, נערכו מול חיילי חטיבת הצנחנים 150 המצרית בגזרת אסמאעיליה וקבר החייל האלמוני. הסיירת בפיקוד רס"ן דרור ויגדור עסקה בסיורים במרחב החטיבה ובעיקר לאורך קו הפסקת האש הלא פורמלית. הכוחות היו מגויסים במשך חמישה חודשים. גדודי החי"ם של החטיבה יחד עם גדוד 68 המחודש נערכו כל העת להגנה במרחבי בקעת הירדן תחת פיקוד מאולתר בתחילה בפיקודו של אל"ם אליעזר אמיתי, שהיה מפקד החטיבה במלחמת ששת הימים.[22]
מייד לאחר מלחמת יום הכיפורים נוצרו שתי התארגנויות בעלות השפעה ארוכות טווח, האחת התארגנות המחאה האישית, שהפכה ללאומית, של מוטי אשכנזי, מפקד מוצב בודפשט בזמן המלחמה. והשנייה ההתארגנות לתמיכה במשפחות החללים, השבויים והנעדרים של גדוד 68 ונספחיו שמוסדה ברבות השנים על ידי צה"ל כולו.
לאחר מלחמת יום הכיפורים
בארגון מחדש לאחר מלחמת יום הכיפורים שונה מספרה של החטיבה ל-97 והיא אורגנה מחדש כחטיבת חי"ר מעולה תקנית. מגדודי החי"ם נבנתה חטיבת חי"ר נוספת – 266. החטיבות הועברו תחת פיקוד מפקדת אוגדה מרחבית 80 שהוקמה באיו"ש. לאחר מכן נבנתה אוגדה מרחבית 720, שקיבלה את האחריות על דרום בקעת הירדן ומאוחר יותר על השטח של מרחב "יהודה". גדוד 163 הועבר לחטיבת הבקעה. חטיבה 266 בוטלה בתחילת שנות ה-90.[23]
פתיחת ציר על ידי כוחות צה"ל בלבנון
מלחמת לבנון הראשונה
חטיבה 97 גויסה לקראת מלחמת שלום הגליל. חטיבה 266 הייתה מגויסת לתקופת אימונים. חטיבה 97 תפסה שטח באזור חאצביא לאחר סיום הקרבות ביולי 1982, ואף השתתפה במבצע טרף ב-22 ביולי. חטיבה 266 הייתה מגויסת אך לא נכנסה ללבנון. חטיבה 97 המשיכה לשרת בתעסוקה מבצעית בלבנון בשנים שלאחר מכן באזור בקעת הלבנון ואזורים אחרים.[23]
לאחר המלחמה בשנות ה-80 הופעלה החטיבה בצורה מוגברת באזורי איו"ש. במקביל ללחימה בקווים התפתחה פעילות מניעת פח"ע ענפה בתוך שטחי יהודה ושומרון. מפקדת חטיבה 16 הפכה לחטיבה מרחבית וככזאת פיקדה על המבצעים ועל כוחות הבט"ש שפעלו במרחבי נפות יהודה: חברון, בית לחם ורמאללה. במקביל פקדה מפקדת חטיבה 5 על הפעילות בנפות השומרון. הפעילות המשולבת בשטח התבססה על המושלים הצבאיים בנפות, על שירות הביטחון (שב"כ) ועל זו של משטרת ישראל. לרשותה עמדו מעת לעת הסיירת הפיקודית חרוב וכן כוחות סדירים וכוחות מילואים.
בשנת 1985 נסגרה חטיבה 266 וחטיבת חיר"מ 97 הפכה לחטיבה 310.
בית לחם: מבט מהרחבה הרבועה לכיוון מזרח: משמאל הכניסה לכנסיית המולד
החטיבה בפיקוד אל"ם רמי צור חכם, בסיוע כוחות שריון מגדוד 445 של חטיבה 576, גדוד "אדם" של חטיבה 500 וגדוד 21 של חטמ"ר עציון נכנסה לעיר בלחימה מצפון ומדרום. במהלך כיבוש העיר ומעצר של עשרות מבוקשים, התבצרה ב־2 באפריל 2002 קבוצה של 39 מבוקשים חמושים ברובי סער ובמטעני חבלה, בכנסיית המולד.[24] הקבוצה, שבראשה עמד הקולונל עבדאללה דאוד, ראש המודיעין הפלסטיני בבית לחם,[25] לקחה כבני ערובה את 46 הנזירים ששהו בכנסייה, ובנוסף כ-200 אזרחים, בהם נערים וילדים. המשא ומתן איתם עורר הד רחב ועניין רב ברחבי העולם גם בגלל העניין הפוליטי וגם בגלל החשש לפגיעה במקום הקדוש לנצרות. הנצורים קיבלו תמיכה מפעילי שמאל מחוץ לישראל.[26] לאחר כחודש של שירות שוחררה החטיבה והעבירה את האחריות על העיר בית לחם והמצור על המתבצרים בכנסיית המולד לחטיבת הצנחנים (35). לאחר שבועות ארוכים של משא ומתן[27] הושג ב־9 במאי הסכם על ידי צוות משא ומתן בכיר, והחל פינוי מדורג של אזרחים והגליית 26 מבוקשים מדרג הביניים לעזה.[28] במהלך ההתבצרות נהרגו לפחות שישה פלסטינים, חמושים, מבוקשים, ואנשי הרשות. מסמכי שלל שנתפסו במהלך המבצע, חשפו כי בשנים שקדמו להתבצרות סבלו תושבי בית לחם, בעיקר תושביה הנוצרים, מהתנכלויות של כנופיות של מיליציות פלסטיניות חמושות, שבתוכן בולטים אנשי הפת"ח.
בעקבות מבצע חומת מגן גדל חופש הפעולה של צה"ל בשטחי יהודה ושומרון, ונוצרה מציאות ביטחונית חדשה. גם החטיבה השתלבה באתגרים החדשים בהגנה על גבולות הארץ ואזרחיה. החטיבה ביצעה אימונים רבים ואינטנסיביים, שיפרה את כשירותה והצטיידה בציוד לחימה חדיש. במסגרת הארגון מחדש של כוחות המילואים בצה"ל החלה החטיבה לקלוט חיילים משוחררים בעיקר מגדוד 50 "בזלת" של חטיבת הנח"ל שמהווים כיום את עמוד השידרה והזהות החטיבתית. החטיבה ביצעה תעסוקות מבצעיות רבות בכל הגזרות בארץ וזכתה לאותות הצטיינות רבים עקב שירות מוצלח זה.
השלב הראשון – טיהור צפון מערב הנגב ממחבלים והגנה מרחבית
עם פתיחת המלחמה בטבח שבעה באוקטובר גויסו גדודי החטיבה, גדוד 8119, גדוד הסיור 6310 וגדוד 9207 ומפקדת החטיבה בצו 8. הגדודים סופחו לחטיבת הגפן וסייעו בטיהור יישובים מגזרת ניר עם ועד זיקים במערב ובעיר שדרות עצמה ממחבלי חמאס. במקביל אומנו גדודי החטיבה לשם הכנה ללחימה התקפית.
השלב השני – תמרון קרקעי ברצועה
2023
עם תום הטיהור תחת אוגדת עזה המרחבית, הופנתה החטיבה לסייע בתימרון הקרקעי ואבטחת הציר המבתר את הרצועה.
החטיבה הפכה לצק"ח 16 בפיקוד המח"ט נתאי עוקשי, והשתתפה בתמרון הקרקעי במסגרת מלחמת חרבות ברזל מתחילת התמרון עד ראשית חודש דצמבר תחת עוצבת געש, וסופחו אליה כוחות שריון והנדסה. במהלך התמרון גדודי החטיבה כולם – גדוד 8119, גדוד 9207, וגדוד הסיור של החטיבה – תחזקו את הציר ההומניטרי מצפון הרצועה לדרומה, ואבטחו את מעבר האוכלוסייה המקומית לאזור רפיח. לוחמי החטיבה פשטו על פירי מחבלים והשמידו אמצעי לחימה לאורך הציר המוביל ממסוף קרני ועד חוף הים של הרצועה. מכלול האש והמודיעין החטיבתי איתרו והשמידו חוליית מחבלים שביצעה ירי רקטי לעבר ישראל, באמצעות הכוונת כלי טיס של חיל האוויר, ולחמו במשותף עם יחידות יהל"ם וכוחות שריון בחוליות מחבלים לאורך הציר.
לוחמי חטיבת ירושלים מתמרנים במסדרון נצרים במלחמת חרבות ברזל, אוגוסט 2024
משימת החטיבה כללה תקיפה והשמדה של כוחות חמאס הנמצאים בגזרתה, וכן אבטחה והפעלת הציר ההומניטרי לירידה של תושבי עזה דרומה. בין ההישגים המבצעיים של החטיבה, היה נטרול חוליות מחבלים שביצעו ירי למרכז הארץ וגוש דן. לוחמי הגדס"ר בשיתוף מכלול האש החטיבתי הכווינו כלי טיס שחיסל את המחבלים, וכך עצרו את המשך הירי לתל אביב.
כוחות החטיבה פעלו עם יחידת יהל"ם, מודיעין, מכלול האש וחיל האוויר, וביחד השתלטו על מספר מבנים ששימשו כמפקדות של החמאס בשטח הרצועה והיוו איום על הכוחות בשטח, ובוצעו מהם מספר ניסיונות צליפה וירי על הכוחות. לוחמי החטיבה השמידו פירי מנהרות ואמצעי חבלה במסגרת ההשתלטות על המבנים. כמו כן, החטיבה אִבטחה את הציר ההומניטרי מירי מחבלים.
ב-12 בדצמבר לוחמי צוות קרב של חטיבת ירושלים יחד עם כוחות מודיעין, יבשה ואוויר סיכלו ניסיון פיגוע בכוחות והשמידו פיר מנהרה בשטח המגנן. לאור התרעה מודיעינית על תקיפה מתוכננת של ארגון הטרור חמאס על אזור המגנן של לוחמים מצוות הקרב של חטיבת ירושלים, פינו הלוחמים את המגנן ונכנסו לכוננות להתקפת מחבלים. בהמשך, הלוחמים שהיו במארב ירו לעבר המחבלים שיצאו מפיר המנהרה, ירי שהוביל לפיצוץ מטען בפיר ולאחריו פיצוצי משנה. הלוחמים בשיתוף יחידת יהל"ם חשפו פיר נוסף במרחב והשמידו אותו.
מפקד החטיבה אל"ם נתאי עוקשי ניסח את פעילות החטיבה בדף הקרבי החטיבתי באופן הבא:
חטיבת ירושלים פועלת בלב רצועת עזה. החטיבה שותפה במאמץ ההתקפי, מסכלת חוליות טרור ומשמידה תשתיות אויב. חיילי ומפקדי החטיבה נחושים, חדורי מוטיבציה ושליחות ויעשו כל שיידרש להשלמת המשימה. חטיבת ירושלים תמשיך להילחם עד הניצחון, ממלחמת העצמאות ועד עכשיו!
במהלך אוגוסט 2024 חזרה החטיבה לפעול במרחב ציר נצרים ופתחה בהתקפה חטיבתית נרחבת על שכונות דרום העיר עזה.
ב-17 באוגוסט במהלך נסיעה מנהלתית במסדרון נצרים, אירע פיצוץ מטען חבלה בציר הדרך כתוצאה מכך נהרגו 2 חיילים בהם מפקד פלוגת הסיוע המנהלתית בגדוד 8119[34]
ב-22 באוגוסט פתחו לוחמי חטיבת ירושלים לקראת 8:30 בבוקר, בהתקפה חטיבתית על שכונת זייתון. כאשר במהלכה כוח לוחמים מגדס"ר 6310 נכנס במבנה לסריקה ומטען שהונח בסמוך לחומת הבית, והופעל בידי מחבלים באמצעות מנגנון הפעלה מרחוק התפוצץ, כתוצאה מפיצוץ המטען נהרגו 3 לוחמים. בנוסף באותה תקרית 7 לוחמים נפצעו קשה ובינוני ופונו במסוקים לטיפול רפואי.[35]
ב-23 באוגוסט, אחר הצהריים בדרום העיר עזה, במרחב ציר נצרים, כוח לוחמי המילואים גדוד 8119 של חטיבת ירושלים שפעלו במקום נתקלו בחוליה של 4 מחבלים מטווח קצר, פנים אל פנים. המחבלים ירו לעברם. במהלך ההיתקלות, הכוח הצליח לחסל 3 מהמחבלים. המחבל הרביעי נמלט, וחוסל דקות לאחר מכן באמצעות מטוס קרב. במהלך ההתקלות נפגע ונהרג יניב יצחק אורן.
ב-25 באוגוסט נהרג מפיצוץ מטען במרכז רצועת עזה לוחם גדוד 9207 של חטיבת ירושלים. באותו אירוע נפצע לוחם נוסף מגדוד 9207 באורח קשה.[36]
בחטיבה ארבעה גדודים, שלושה גדודי חי"ר וכן גדוד סיור. בנוסף לכך, פלוגת תצפיות (פלת"צ) חטיבתית, המורכבת מצוותי סיירת, אמונים על הפעלת אש בעומק האויב.
בעבר השתייכה החטיבה לעוצבת עידן (אוגדה 340, בעבר אוגדה 880), שהייתה אוגדת מילואים הכפופה לפיקוד המרכז, ומפקדת האוגדה הייתה ממוקמת במחנה נחשונים. החל משנת 2014, החטיבה שייכת לעוצבת סיני, ומחסני החירום של החטיבה הם במחנה שדה תימן, המשמש גם כיחידת מחסני חירום לעוצבת סיני.
גדוד 7007 – "גדוד הר ציון"
במלחמת העצמאות נקרא גדוד בית חורון בחטיבת עציוני. עד אחרי מלחמת יום כיפורים נקרא גדוד 62 בחטיבת מחוז 16. לאחר מלחמת יום כיפור, שונה מספר הגדוד ל-7007. גדוד 7007 הוא גדוד חי"ר המונה מפקדים וחיילים ששירתו בגדודי החי"ר השונים בצה״ל. בשנים האחרונות, מרבית החיילים הנקלטים בגדוד מגיעים משורותיה של חטיבת הנח״ל.
בשנת 2012 ניתן לגדוד סמל חדש, ושמו החדש "גדוד הר ציון", על ידי המג"ד בעז כהן. השם מייצג את הקשר לירושלים, כחלק מחטיבת ירושלים, וכן את סמל הגבורה המתחדשת בצה"ל – על שם מאיר הר-ציון שהיה ביחידה 101 שהוקמה בחטיבה 16 והועברה לצנחנים.
מפקדי הגדוד (רשימה חלקית): מאיר זורע (תש"ח), גדעון רוטשילד (ששת הימים), שי רז (שהיה גם מפקד פנמ"צ הריאלי חיפה), ציון ארסלן (מלחמת יום כיפור), יוסי לונץ (1975),
תנחום, חיים כפיר, משה (מושקו) רום, יהודה ימאי, אבירם מטוסביץ' (1996), יוסי בן חמו, רמי מגנזי (חומת מגן), אלי פנירי, בעז כהן (מבצע עמוד ענן וצוק איתן), דובי גינזברג, מעוז שוורץ (מלחמת חרבות ברזל).
גדוד 8119 – "גדוד חלמיש"
גדוד 8119 הוא גדוד חי"ר המונה מפקדים וחיילים ששירתו בגדודי החי"ר השונים בצה"ל. בשנים האחרונות, מרבית האוכלוסייה הנקלטת בגדוד מגיעה משורותיה של חטיבת הנח"ל. הגדוד ביצע תעסוקות מבצעיות ואימונים בכל הגזרות וזכה לשבחים על מקצועיותו. הגדוד היה בעבר, עד אחרי מלחמת יום כיפורים, גדוד 161.
2004 – תעודת הוקרה הוענקה לגדוד, אשר נבחר על ידי נשיא המדינה כיחידת מילואים מצטיינת על הישגיו ועל תרומתו לחיזוק ביטחון המדינה.
2005 – במהלך תעסוקה מבצעית תפס הגדוד חוליית מחבלים בדרכה לפיגוע בגזרת איו"ש וזוכה על כך בתעודת הערכה מאלוף הפיקוד.
2023 – הגדוד השתתף בלחימה בגזרת עזה במלחמת חרבות ברזל. בשבועות הראשונים לקח חלק במאמץ להגנה על יישובי העוטף והגבול ולאחר מכן הוביל את החטיבה לאחר הצטרפותה לתמרון הקרקעי.
במסגרת פעילותו באבטחת המסדרון ההומניטרי, היה אמון הגדוד על הקמת מוצב עוז 8 שמתוכו נוהל הבידוק במעבר הפליטים במסדרון ההומניטרי.
עם תחילת ההפוגה הצליחו צלפי הגדוד לבלום הסתערות המונים לכיוון מוצב עוז 8 מכיוון דרום, והגדוד זכה על כך לתשבחות מכל דרגי הפיקוד בצה"ל.
הגדוד היה שותף לאיתור פירי כניסה למנהרות המטרו שנחפרו מתחת רחוב סלאח א-דין, הוביל השמדת פירים וזירות מטענים במרחב פעולתו, ואף השמיד סוס ממולכד שאולץ להסתער על הכוחות במטרה לפגוע בפליטים המנסים להימלט דרומה ובכוחות המאבטחים את המסדרון.
פלוגת המסייעת של הגדוד השמידה בעזרת טילי נ"ט ובעזרת הכוונה של חיל האוויר מספר חוליות נ״ט, תצפית, וצליפה בשכונת זייתון ובמחנות המרכז.
במלחמת העצמאות היה גדוד מוריה בחטיבת עציוני. בחטיבה 16 היה גדוד 68.
גדוד 9207 הוא גדוד חי"ר המונה מפקדים וחיילים ששירתו בגדודי החי"ר השונים בצה"ל. בשנים האחרונות, מרבית האוכלוסייה הנקלטת בגדוד מגיעה משורותיה של חטיבת הנח"ל.
תעודת הוקרה מטעם נשיא המדינה הוענקה לגדוד 9207 של חטיבת ירושלים בפיקוד המרכז, אשר נבחר כיחידת מילואים מצטיינת על הישגיו ועל תרומתו לחיזוק ביטחון המדינה. התעודה הוענקה על ידי שמעון פרס באוגוסט 2013.
הגדוד קיבלת תואר גדוד מצטיין מאלוף פיקוד הדרום לשנת 2023.
במלחמת חרבות ברזל השתתף הגדוד בהגנה על מרחב היישובים בגזרת שדרות ובזיקים, וכן בתמרון הקרקעי במסדרון נצרים בתוך רצועת עזה.
הגדוד כלל בעבר מפקדים וחיילים ששירתו בסיירות חטיבות החי"ר וביחידת מגלן. בשנים האחרונות, מרבית המשרתים בגדוד מגיעים משורותיו של גדס"ר נח"ל ומיחידת מגלן.
ב-2015 גדס"ר 6310 נבחר על ידי נשיא המדינה ראובן ריבלין, כיחידת מילואים מצטיינת, על הישגיו ועל תרומתו לחיזוק ביטחון המדינה, ובאוגוסט 2015 העניק הנשיא לגדוד תעודת הצטיינות על כך.
במהלך מלחמת חרבות ברזל השתתף גדוד סיור 6310 בלחימה בצפון רצועת עזה, בין המרחבים זייתון ואל-בורייג'. תחת פיקוד מפקד הגדוד סא"ל איתי יערי, ביצע הגדוד מגוון משימות לחימה מורכבות תוך הפגנת יכולות קרביות גבוהות. לוחמי הסיור איתרו והשמידו מנהרות התקפיות שחפר חמאס במטרה לבצע התקפות כנגד כוחות צה"ל. בנוסף ביצע הגדוד שורת פשיטות ומארבים בעומק הרצועה שגרמו לפגיעה אנושה בכוח המחבלים – הותירו מחבלים הרוגים והשמידו מרבית הנשק הכבד שברשות חמאס באותו אזור. צוות מהפלת"צ סייע באיתור מטרות והפעלת אש אפקטיבית מטווחים רחוקים. במקביל, כוחות הגדס"ר ביצעו פשיטות במסגרת מבצע ייחודי לאיתור והשמדת מחרטות ברצועה. לאורך כל שלבי הלחימה הפגינו לוחמי הגדוד אומץ לב וקור רוח תחת אש, ותרמו תרומה מכרעת להישגי צה"ל תוך מניעת אבידות בקרב כוחותינו.
במהלך חודש יולי 2024, שב גדס"ר 6310 לתמרון ברצועת עזה, והוביל מבצעים נרחבים להשמדת תשתיות תת-קרקעיות של חמאס. הגדוד פעל במקצועיות ובנחישות לחיסול עשרות מחבלים ולנטרול איומים במרחב. צוותי הפלת"צ, בסיוע חיל האוויר, תרמו רבות להצלחת המבצעים על ידי איתור מטרות והשמדתן בצורה אפקטיבית. במהלך הלחימה הפגינו הלוחמים מיומנות גבוהה ושיתוף פעולה יוצא דופן עם הכוחות האוויריים, שהובילו להצלחות מבצעיות רבות ולפגיעה משמעותית במערך הטרור של חמאס.
יהודה ואלך, משה ליסק, שמעון שמיר (עורכים): אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל - עשור שני. הוצאת כרטא, החברה הישראלית למפות ולהוצאה לאור, משרד הביטחון – ההוצאה לאור. ירושלים, 1980. (להלן כרטא)
אריה יצחקי, שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. אריאל, כתב עת לידיעת ארץ ישראל, גיליון 44 - 45, אייר תשמ"ו, מאי 1986. (להלן יצחקי)
^"מחטף - כינוי לפעולה התקפית מהירה וקצרה של השתלטות על שטח בשעת כושר, כדי לקבוע עובדה פוליטית-צבאית בשטח." מתוך: יאיר בורלא, לקסיקון למונחים צבאיים, דביר, 1988.
^בעז זלמנוביץ ואחרים (עורכים), "לכבוש את ההר, המערכה בזירה הירדנית במלחמת ששת הימים". הוצאת משרד הביטחון, המחלקה להיסטוריה, 2017 עמ' 37. (להלן המחלקה להיסטוריה (צה"ל))
^משה נתן, הקרב על ירושלים, עמ' 74 - 83. אורן, עמ' 236, מציין - כנראה על פי מקורות ירדניים - כי שניים מן הטנקים הושמדו במהלך ההתקפה. אין שום אישור לכך ממקורות ישראליים.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
