הרב זרח אפרים אפשטיין (תרכ"ב[1], 1862-כ"ב בסיוון תרצ"א, 7 ביוני 1931) היה ממייסדי ישיבת תורת חיים וראש הישיבה מתרע"ח עד פטירתו.
תולדות חייו
נולד בקוידאנוב שבליטא למשפחת אפשטיין, מצאצאי הרא"ה (רבי אהרון הלוי דה-נה-קלרה הברצלוני). היה בן בכור לרב ישעיה (נפטר בי' באייר תרע"ה), מחבר הספר "לבוש ישע". אביו לימד בכמה עיירות בליטא וכיהן כראש ישיבה בקוידאנוב ובישיבת תורת חיים בירושלים. אמו אסתר הייתה בת ר' אברהם רבינוביץ[2].
עד גיל אחת עשרה למד מאביו, ואחר כך נסע למינסק ולמד שם שלוש שנים. לאחר שלוש שנים חזר לביתו לזמן קצר, ומשם עבר לביאליסטוק ולמד שם שלוש שנים נוספות. כשהיה בן שבע עשרה עבר ללמוד בישיבת פוניבז' והיה תלמיד הרב יצחק יעקב רבינוביץ. היה מתלמידיו המובהקים של הרב יצחק בלאזר מפטרבורג. כן למד מפי הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין.
נשא לאשה את אסתר, בת הרב אברהם חיים וינוגראד מפינסק (נפטר בתרמ"ו), אביהם של הרבנים יצחק, יוסף אליהו ושמחה. המשיך לגדול בתורה בבית חותנו.
בסוף תרמ"ג עלה לארץ ישראל עם גיסו הרב יצחק לאחר שחותנו הרב אברהם חיים ושני גיסיו האחרים עלו כמה חודשים לפני כן. היה שותף בהקמת ישיבת תורת חיים יחד עם גיסיו. בתקופת כהונת גיסיו בראשות הישיבה היה הרב זרח מגדולי האברכים בה. התמדתו הייתה גדולה ביותר ולמד את הש"ס עשרות פעמים ונודע כבקי בספרות תלמודית ובפרשנות התלמוד מכל הדורות. עקב הבנתו הישרה והמעמיקה ובקיאותו הרחבה הדריך את התלמידים בלימוד התלמוד גם לפני שמילא משרה רשמית. לאחר פטירת הרב יוסף אליהו בתרע"ח החל לכהן כראש ישיבה, כשהגיס הרב שמחה משמש כמנהל הישיבה.
בלט גם כצדיק בעל מידות נעלות והיה רגיש מאוד לסבל הזולת. גידל בביתו שתי יתומות שאימץ, הגדולה, לאה בארג, נישאה לימים בנישואים שניים לרב שלמה זלמן זלזניק, ראש ישיבת עץ חיים, והקטנה צפורה בארג אשר גדלה בביתו עד יום נישואיה לדוד שניידמן. נוסף על נועם הליכותיו היה בעל יכולת השפעה ושכנוע ומוערך ביותר על כל החוגים ועל שליטי הארץ והקונסוליה הרוסית. עקב כך עסק בצרכי ציבור ובעזרה לאנשים פרטיים.
בתרס"ד היה חבר בוועד אגודת "בני תורה" שנועדה לתמוך בתלמידי הישיבות ואברכי הכוללים. כן היה חבר בלשכת "ירושלים" של ארגון "בני ברית" ובמסגרת הפעילות בה נפגש גם עם אנשי היישוב החדש שהוחרמו על ידי אנשי היישוב הישן.
בזמן מלחמת העולם הראשונה היה פעיל מאוד בסיוע לרבים שנפגעו כלכלית בגלל המלחמה ובעזרה מסוג אחר, וניצל קשריו עם אנשי השלטון, ובהם מפקד לשכת הגיוס, למטרה זו. בין השאר השתדל אצל מפקד לשכת הגיוס כדי לפטור את בני התורה משירות בצבא.
לאחר המלחמה תמך בהתיישבות הציונית. היה שותף להקמת הרבנות הראשית לארץ ישראל. כן היה חבר ב"ועד העיר ליהודי ירושלים"[3] שהרב יוסף גרשון הורוביץ עמד בראשו ור' זרח אפרים היה סגנו. תמך בהקמת "ישיבת המשתלמים" מטעם המחלקה לחינוך של "ועד הצירים" שמטרתה להכשיר מורים ומדרכים רוחניים ליישוב היהודי, שירכשו גם השכלה עברית וכללית רחבה חוץ מידע תורני. הוא עצמו לימד במוסד זה תלמוד בעברית. לאחר שנתיים החליף "בית-המדרש למורים של המזרחי" את "ישיבת המשתלמים", כשבמוסד החדש היו לימודי התלמוד מצומצמים יותר. על אף תמיכתו גם במוסד החדש, סירב הרב זרח אפרים ללמד בו.
בפרעות תר"פ שהיו בפסח נהרס חלק נכבד מהישיבה, והיא עברה לירושלים החדשה. אך כמי שהטיף ודרש כל העת לחיזוק ההתיישבות היהודית בעיר העתיקה, הוא פעל ודאג לשיקום מבנה הישיבה המקורי והישיבה חזרה למשכנה בעיר העתיקה. אך אחרי פרעות תרפ"ט כבר לא הצליח להשיב את הישיבה לעיר העתיקה. בפרעות אלה נרצח גם חתנו זלמן וילנסקי שהיה נשוי לבתו שפרה והתגורר בחברון.
בשנים הבאות הוא חלה ובריאות נחלשה יותר ויותר. למרות ייסוריו העלה על הכתב חידושיו התורניים שחלקם נדפסו בקובץ התורני "שערי ציון" והמשיך להיות פעיל כראש ישיבה. בסוף ימיו חלה בסרטן. נפטר ונטמן בלווייה רבת משתתפים בבית הקברות בהר הזיתים.
משפחתו
אחיו הוא הרב פנחס אפשטיין שהיה ראב"ד העדה החרדית. אחים נוספים הם: הרב יעקב ממרימפול שבליטא, הרב משה, הרב אליהו חיים, עקיבא אפשטיין ואברהם גרשון אפשטיין. אחותם אלקה נישאה לאחיינו הרב משה וינוגרד, מנהל ישיבת "תורת חיים", בנו של הרב יוסף אליהו וינוגרד.
ילדיו הם אברהם, עלקה - אשת ר' מנחם יעקב זלזניק (אחיו של הרב שלמה זלמן זלזניק, ראש ישיבת "עץ חיים", שנקרא על שם אביהם, הרב מנחם יעקב זלזניק, שנפטר לפני שנולד), ושפרה - אשת זלמן וילנסקי שנרצח בחברון במאורעות תרפ"ט ולאחר מכן נישאה בשנית ליוסף ליפשיץ.
קישורים חיצוניים
- דוד תדהר (עורך), "הרב זרח אפשטיין", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ט (1958), עמ' 3318
- 'ר' זרח אפשטיין', דבר, 8 ביוני 1931, עמ' 4
- 'ר' זרח אפשטיין ע"ה', דואר היום, 13 ביולי 1931, עמ' 6
- הרב צבי יהודה הכהן קוק, מאורה של "תורת חיים", הצופה, 25 ביוני 1956 (נדפס שוב בלנתיבות ישראל, כרך ב, בית אל תשע"א, עמ' נט-סא)
הערות שוליים
