הרנסאנס האיטלקי (בצרפתית: Renaissance; באיטלקית: Rinascimento או Rinascita – "לידה מחדש") הוא מונח המציין תקופה היסטורית באיטליה שנמשכה מהמאה ה-14 ועד לשלהי המאה ה-16. תקופה זו מצטיינת בשינויים תפיסתיים ותרבותיים מרשימים, אשר השפיעו בעיקר על השכבות הגבוהות של האוכלוסייה האירופאית. תמורות אלו התרחשו תחילה בטוסקנה שבאיטליה – בעיקר בפירנצה, אשר היא ובית מדיצ'י אשר עמד בראשה היו למודל של הרנסאנס. לאחר שהרנסאנס התפשט לרומא ולכל איטליה, הוא הגיע לכל אירופה ובכך הצעיד את היבשת מימי הביניים לעבר התקופה החדשה.
תמורות אלו באו לידי ביטוי בראש ובראשונה בערגה אל העבר הקלאסי, וכן בהתפתחות מגמות הומניסטיות. אלו ניזונו ממתן חסות לאנשי רוח, ועידוד החקר והחיקוי של התרבויות העתיקות – הלטינית, היוונית והעברית – שהן ערש התרבות המערבית. כמו כן, מבלי להתנער לחלוטין מהדת, אנשי הרנסאנס היטו את כובד המשקל מהכנסייה לעבר האדם באשר הוא אדם – ודבר זה בא לידי ביטוי לדוגמה, ביצירת תרבות גם למטרות חילוניות גרידא.[1]
כל אנשי רנסאנס שנמנו היו איטלקיים, גם אם הם פעלו עבור שליטים זרים או היגרו. אבל ניתן להוסיף להם גם את קופרניקוס ווסאליוס, אשר פעלו במסגרת אוניברסיטאות איטלקיות. לא זאת בלבד, שהרנסאנס האיטלקי פעל לקידום האמנות והמדע, אלא שהוא הציג תמורות בתחומי החברה והממשל – והמדובר הוא אפוא בציוויליזציה חדשה שלמה, אשר ציינה מפנה מן העולם הימי ביניימי אל העולם המודרני; ובה הונחו היסודות לחברה ולערכים המערביים המודרניים.[2]
הופעת המושג 'רנסאנס'
אמנם המושג 'רנסאנס' מוזכר לראשונה בידי ג'ורג'ו וזארי במאה ה-16, אבל הוא הפך לנפוץ רק במאה ה-19, בעקבות עבודתם של פילולוגים כדוגמת ז'ן ז'ק אמפר ושל ההיסטוריונים ז'ול מישלה ויעקב בורקהרדט.[3]
ביסודו של דבר מושג הרנסאנס מציין סברה שהדרך לגדולה ולהארה עוברת דרך חקירת תור הזהב של יוון ורומי העתיקות. הווה אומר, מעציה דגלו בשיבה, עיון מחודש וחיקוי מקורותיה העתיקים של התרבות המערבית, כלומר יצירותיה החזותיות וכתביה בלטינית, ביוונית ובעברית. כמו כן, בעוד שבימי הביניים, אלוהים והפנומן הדתי עמדו במרכז היצירה התרבותית, בימי הרנסאנס – מבלי להתנער מהדת, הזרקור עבר לאדם באשר הוא האדם. מכאן המושג 'הומניזם', אשר מתקשר באופן אוטומטי לרנסאנס.
ההיסטוריונים מחלקים את תקופת הרנסאנס לארבע תת-תקופות: קדם-הרנסאנס, שמתחיל אפילו במאה ה-11 ומשתרע עד המאה ה-13, שבהן ניכרים ניצני הרנסאנס; הרנסאנס הראשון, שמתרחש במאה ה-14; שיא הרנסאנס – במאה ה-15; והרנסאנס המאוחר – במאה ה-16, שמכונה גם 'מנייריזם'.
אפיוני הרנסאנס
אמנות הרנסאנס האיטלקית נמנית בין נכסי צאן הברזל העולמי – ובולטים הם יופיה והישגיה הטכניים. הווייתה של תנועת הרנסאנס ורעיונותיה חפפו את אירועי השעה של אותה עת – ובמרכזם עמדה תחייתם של טקסטים פילוסופיים וספרותיים מהתקופה הקלאסית, שמקורם ביוון ורומא. מקורות אלו, במאות הקודמות הכנסייה התבוננה בהם בבוז ובחשד. על כן, בדרך כלל הם נאצרו בעיקר בעולם הערבי והאיסלמי וכן במרתפי הכנסיות. הם על פי רוב סבלו מפגעי הזמן – ודבר זה שיבש את תהליך העתקתם ותרגומם. נחשוני ההומניזם – וביניהם בוקאצ'ו, קולוצ'יו סלוטטי, לאונרדו ברוני, פוג'ו ברצ'וליני ולאון בטיסטה אלברטי – החלו לעיין ביצירות עתיקות, תיקנו שגיאות שנפלו בהן אגב העתקתם, וביצעו מחקר מקיף על תכניהן השונים. בעקבות זאת, החלה פריחה ספרותית, אשר באה לידי ביטוי בכך שמשכילים רבים קיבלו השראה מכתבים אלו. תחילה הם חיקו אותם, ולאחר מכן, החלו לכתוב חיבורים מקוריים משלהם, ספרי דקדוק, מילונים ופירושים לספרים ביוונית ובטינית.
תקופת הרנסאנס מתאפיינת גם בשגשוג מתן החסות על היוצרים מצד האפיפיורות והאצולה, בהתפתחות טכניקות חדשות באמנות (לדוגמה טכניקת הפרספקטיבה בציור) ובהתקדמות רבה בתחומי המדע. לזרם הרנסאנס הייתה השפעה רבה כמעט על כל תחומי החיים אך הוא ידוע בעיקר בשל השפעתו המכרעת על עולם האמנות. זאת באה לידי ביטוי בתרומתם של אדריכלים, פסלים, ציירים ואנשי אשכולות בולטים – אשר יצקו תוכן למונח "איש הרנסאנס".
תנועה הרנסאנס נולדה באזור טוסקנה – שבירתה היא פירנצה. כגל, היא התפשטה לעבר כל צפון איטליה – ובעיקר לסיינה, מילנו וונציה ומשם לשאר איטליה. מוקד פעילותה עבר לאחר מכן לרומא, אשר הייתה מסוגלת כלכלית לממן פרויקטים גרנדיוזיים, תודות לכספי תרומות המאמינים לכנסייה הקתולית. דבר זה היה בסופו של דבר בעוכרה, שכן בעקבות גביית האינדולגנציות קמה הרפורמציה הפרוטסטנטית.
מכל מקום, מחצי האי האיטלקי, הרנסאנס התפשט לאזורים רבים באירופה – ובעיקר לצרפת, לארצות השפלה, לספרד, ולארצות דוברות הגרמנית. למרות תהודתה הרבה, הרנסאנס השפיע בעיקר על החברה הגבוהה; כאשר מצב דלת העם, נותר כפי שהיה בימי הביניים.
בחלק ניכר מההיסטוריה האיטלקית – וכולל בימי הביניים וברנסאנס, מדינה זו הייתה מפוצלת לכתריסר ערי-מדינה. החשובות מביניהן בצפון הן: מילאנו, פירנצה, פיזה, סיינה, גנואה, פרארה, מנטואה וונציה; בדרום: נאפולי; ובמרכז: ארץ האפיפיור, אשר הייתה מפוצלת אף היא לתת מדינות. לכל אחת מערי-מדינה עצמאיות אלו היה שפה או ניב משלה. הן דאגו לביטחונן וכלכלתן; אך בה בעת נלחמו זו בזו ללא הרף על היבשה ועל הים. בחצי האי האיטלקי חלקו הראשון של הרנסאנס אירע למעשה כבר בסוף ימי הביניים, וזאת בעקבות מקומו החשוב של המגף האיטלקי בנתיבי הסחר של התקופה.
עוצמתן הכלכלית של ערי איטליה, שנשענה על המסחר היוותה בסיס להתפתחות אינטלקטואלית ולצמיחת הרנסאנס מימי הביניים. בנוסף למסחר ועברה ההיסטורי העשיר של איטליה, היריבויות שבין מדינותיה והקנאה שביניהן תרמו אף הן להתפתחות הרנסאנס דווקא בה. הרנסאנס גם ניזון מההתדרדרות המתמדת במצבה של הקיסרות הביזנטית, אשר התחרתה כל העת עם הערים ונציה וגנואה. ב-1543, לאחר מלחמה ממושכת, הטורקים כבשו את קונסטנטינופול. כתוצאה מכך, חלק מהאינטליגנציה הביזנטית מצא מפלט באיטליה. דבר זה הזרים "דם חדש" בתרבות האירופית, לרבות משום שהוא תרם להתפתחות המודעות לתרבות היוונית הקלאסית, אשר נשכחה במערבה של אירופה.[4]
את מקומה המרכזי במפת מסחר העולמי, קנתה צפון איטליה בעת מסעות הצלב, אשר פתחו את שערי המזרח בפני מדינות אירופה, ובעיקר בפני מדינות השוכנות על חופי הים התיכון. בפועל סחר התבלינים והמשי שהתנהל עם המזרח בתמורה לחיטה ומתכות מאירופה היה הכוח המניע הכלכלי של הרנסאנס האיטלקי. במאה ה-13 בעקבות שגשוג המסחר, התהווה באירופה מצב שבו הבורגנות הגבוהה תפסה את מקומה משכבר של האצולה ושל הכמורה. בורגנות זו המציאה מושגים כלכליים לא נודעים, כגון 'חברת מניות', 'בנק' ו'מערכת בנקאית בין-לאומית', 'שוק סחורות', 'חברות ביטוח' ו'חוב לאומי'. מסחר אינטנסיבי זה נתן תנופה חזקה לעיור, ולתופעה כמו תרבות, המאפיינת את הערים. בעקבות תהליכים אלו, עלה הביקוש למוצרי צריכה – לרבות מאיכות גבוהה. המסחר גם קיבל תנופה, עקב הירידה בכוחה של הכנסייה, אשר באה לידי ביטוי בהיתר לסחור עם לא-נוצרים ובגביית ריבית.[5]
פירנצה הייתה למרכז של תעשייה פיננסית זו, והפלורין שהוא מטבעה הפך להלך הנפוץ במסחר הבין-לאומי. למעשה הרנסאנס האיטלקי לא היה מתהווה אלמלא כוחן הכלכלי של בעלי ההון באיטליה – לרבות משפחת מדיצ'י מפירנצה, משפחות ויסקונטי וספורצה ממילאנו, משפחת אסטה מפרארה, משפחת גונזגה ממנטובה, הדוג'ים הוונציאניים, בית בורג'ה, אשר אף הוציאה מתוכה שני אפיפיורים, וכמובן האפיפיורות בכללותה. לכל ערי המדינה הללו היה חלק בהתהוות הרנסאנס, אבל אין ספק כי בחסות משפתחת מדיצ'י, פירנצה הפכה למרכז תרבותי רב חשיבות, אשר אף הפך לאבן שואבת ולדוגמה לחיקוי בכל העולם הנאור.
משפחות אלו יצרו חברת שפע בתקופת מסעי הצלב – וזאת היטיבה עם התרבות. ואולם מצב זה נחלש במאה ה-14 שבה חלו שינויים אקלימיים מפליגים (עידן הקרח הקטן), אשר פגעו בכמות התוצרת החקלאית.[6] כמו כן, התרחשה מלחמת מאה השנים, בין אנגליה לצרפת, אשר פגעה במסחר המתנהל באוקיינוס האטלנטי. מצדו, המוות השחור גבה קורבנות כמחצית מאוכלוסייתה של פירנצה כדוגמה, מבלי שהכנסייה תוכל להציע מענה כלשהו. האפיפיורות עצמה סבלה ממשבר עמוק, ומרכז הכובד שלה נדד מרומא לאביניון. כל אלו פגעו עוד יותר בכוחה המתדלדל, בעקבות השחיתות הפושה בין שורותיה. המערכת הבנקאית מצדה ספגה זעזוע בעקבות ההתכחשות לחובות, מצד מלך אנגליה.[7] אבל איטליה ידעה להתגבר על אתגרים אלו, והיא יצאה מהם מחוזקת.[8]
עוד לפני הרנסאנס האיטלקי, החל משלהי המאה ה-11 החלו לתפתח בצפון איטליה אוניבריסטאות חשובות כמו אוניברסיטת בולוניה ואוניברסיטת פדובה שהיו בין המוסדות אקדמיים הראשונים בעולם המודרני. מוסדות אלה היו ייחודיים לא רק בתאריך הקמתם המוקדם אלה גם בכך שהשפעת הדת והמלוכה עליהם הייתה נמוכה באופן יחסי למוסדות אקדמיים אחרים.
העימותים בין ערי המדינה האיטלקיות סביב תקופת הרנסאנס
חלקו הראשון של הרנסאנס מתאפיין בלוחמה כמעט מתמדת על היבשה והים, כאשר ערי המדינה נאבקות זו בזו. מכיוון שערי המדינה האיטלקיות היו עניות באוכלוסין, הן נזקקו לשכירי חרב, שהונהגו בידי condottieri – אשר היה להם עניין ללבות את הסכסוכים. המפורסמות שבמדינות אלו הן, ונציה, פירנצה ומילאנו, אשר נודעו בשל עוצמתן הכלכלית. עוצמה זו, היוותה בסיס להתפתחות אינטלקטואלית ולצמיחת הרנסאנס מימי הביניים.
במאה ה-14, התקיימו חמש רפובליקות ימיות עצמאיות: ונציה, גנואה, פיזה, אנקונה ונולי (איט'). לאחר סכסוך ארוך הצליחו הגנואים להחליש את פיזה. ונציה הוכיחה את עצמה כיריבה חזקה יותר, ועם דעיכת הרפובליקה של גנואה במהלך המאה ה-15 ונציה הפכה למעצמה ימית – וקיימה צי של 5,000 ספינות.
ביבשה, עשרות שנים של לחימה הפכו את פירנצה, מילאנו וונציה לישויות הדומיננטיות. במהלך המאה ה-15 סיפחו ערי המדינה החזקות ביותר את שכנותיהן הקטנות יותר. רפובליקת פירנצה כבשה את פיזה בשנת 1406. פדובה וורונה נפלו לידי הרפובליקה של ונציה; בעוד שדוכסות מילאנו סיפחה את פאביה ופארמה. פירנצה, מילנו וונציה פתרו את חילוקי הדעות שביניהן בהסכם לודי בשנת 1454. הסכם שלום זה הוביל לרוגע יחסי באזור לראשונה במאות שנים. שלום זה החזיק מעמד במשך ארבעים השנים הבאות, וההגמוניה הבלתי מעורערת של ונציה מעל הים הביאה גם היא לשלום חסר תקדים בחלק גדול משאר המאה ה-15.
בתוך כך, בסוף המאה ה-14, התגלע הקרע המערבי, אשר במסגרתו כיהנו לפחות 2 אפיפיורים במקביל בשנים 1378–1417: האחד ברומא, והשני באוויניון שבצרפת. הקרע היה פוליטי ולא רוחני ועל כן פגע במעמד הכנסייה הקתולית. בתחילת המאה ה-15 עברו על מדינת האפיפיור זעזועים שנבעו ממרידות פנימיות בהם החלו אישים שאימצו את הרעיונות החדשים של הרנסאנס והתנגדו לנפוטיזם בכנסייה שהיה נהוג באותה עת. החל מסוף מאה זו, שטחי מדינת האפיפיור התרחבו בצורה ניכרת, במיוחד בתקופתם של האפיפיורים אלכסנדר השישי ויוליוס השני. האפיפיור הפך לאחד השליטים החשובים ביותר באיטליה ונוספה לעוצמתו הדתית, גם כוח צבאי ומדיני. עם זאת, השלטון האמיתי על רוב שטחה של מדינת האפיפיור היה נתון בידיהם של נסיכים מקומיים. האפיפיורים נאבקו על השליטה ורק במאה ה-16 עלה בידי האפיפיור להשליט מרות של ממש על כל שטחי מדינתו. בשנת 1555, בעקבות כישלון צבאי, חדלה מדינת האפיפיור להופיע בזירה הבין-לאומית כגורם מדיני עצמאי. עד סוף המאה ה-16 הפסיקה מדינת האפיפיור להיות כוח צבאי. מכאן ואילך שלט האפיפיור בחסות המעצמות, תחילה ספרד ואחר־כך צרפת ואוסטריה. במהלך המאה החלה הרפורמציה הפרוטסטנטית. היא כללה הקמת כנסיות חדשות מחוץ לאיטליה והשפיעה לרעה על מעמדו של האפיפיור. תגובת הכנסייה הקתולית כללה גם שינויים שכונו קונטרה-רפורמציה.[9]
במהלך העשורים הבאים המשיכה ממלכת נאפולי להיות מוקד לסכסוכים בין צרפת וספרד, אך המאמצים הצרפתיים לכבוש את הממלכה הלכו ורפו ככל שעבר הזמן, והאחיזה הספרדית בממלכה התהדקה. הצרפתים ויתרו לבסוף על תביעתם לממלכה ב-1559. הממלכה הפכה לחלק מכתר אראגון, בדומה לסרדיניה ולממלכת סיציליה שקדמו לה. היא נכבשה מבית אנז'ו בשנת 1442. מעבר נאפולי לשלטון ארגון (שהפכה לספרדית בסוף המאה ה-15) סיים מאות שנות ריבונות נפוליטנית, גם אם לא רצופות. בנאפולי שהו או ביקרו יוצרים, ביניהם ג'ובאני בוקאצ'ו, אנטונלו דה מסינה וקאראווג'ו. בשנת 1600 היא הייתה לעיר השנייה בגודלה באירופה אחרי פריז.[8]
הרנסאנס האיטלקי במאות ה-15 וה-16
משאירופה התאוששה מהמשברים שהיא ידעה במאה ה-14, ניצני הרנסאנס קיבלו תנופה נוספת, שכן התשתיות היו כבר קיימות באיטליה. אמנם זאת איבדה חלק ניכר מאוכלוסייתה בעקבות המוות השחור. אבל נותרה בה שכבת אוכלוסייה אמידה, אשר לא רק שיכלה לממן לעצמה מותרות, אלא שהייתה לה מסורת תרבותית מפותחת. על פי רוברטו סבטינו לופז, המיתון הכלכלי דווקא הוא זה שנתן תנופה לרנסאנס, שכן התרבות סיפקה מוצרי צריכה הראויים להשקעה.[10]
בנוסף לכך, הרי בין פירנצה ומילנו התנהלו מלחמות ארוכות. על פי ברון, לא רק שהיריבויות ביניהן טיפחו תחרות בהישגים תרבותיים, אלא שבפירנצה התפתחה אידאולוגיה רפובליקנית, ואילו במילנו התפתחה אידאולוגיה מלוכנית. לאונרדו ברוני מפירנצה המשיל את פירנצה לאתונה הקלאסית; וכתוצאה מהיוקרה שהוא שיווה לעירו, אף העם התגייס לעשייה התרבותית. על כן, בעוד שאירופה שקעה באותם הימים בבערות, האוריינות הגיעה בפירנצה לשיעור של 70% מכלל האוכלוסייה.[11]
משלהי המאה ה-15 ובמאה ה-16 פרארה הלכה ונעשתה המרכז הספרותי העיקרי באיטליה. נוסדה בה הקתדרה הראשונה ללימוד פילוסופיה אפלטונית באירופה. התגוררו בה משוררים חשובים, ביניהם במבו, בויארדו, אריוסטו, צ'ינתיו, טיסינו, טאסו, ואחרים. בפרארה חוברו שלושת האפוסים הגדולים: "אורלנדו המאוהב" מאת בויארדו, "אורלנדו המטורף" מאת אריוסטו, ו"ירושלים המשוחררת" מאת טאסו.
התפשטות הרנסאנס האיטלקי ודעיכתו
כאמור גרעין הרנסאנס היה בפירנצה, והיא ההפכה למודל עבור שכנותיה – במיוחד בתחום הספרות. במאה ה-14, הלכו בעקבותיה סיינה, לוקה, פדובה, ונציה, ורונה ורימיני. ב-1447 במילאנו עולה לשלטון פרנצ'סקו ספורצה, אשר עד מהרה הופך את עירו מעיירה ימיביניימית למרכז אמנותי חשוב. ונציה שהייתה עיר חזקה ועשירה, התבלטה בתחום האדריכלותה. הדוקס של פררה, שושלת הגונזגים במנטווה וכן שושלת מונטפלטרו באורבינו הפכו את עיירותיהם למשכיות חמדה. בנאפולי, הרנסאנס מתניע ב-1443 עת שאלפונס החמישי, מלך ארגון השתלט עליה. הוא תמך באומנים כמו פרנצ'סקו לאורנה ואנטונלו דה מסינה, וכן במשורר יעקופו סנאזרו, ובהומניסט אנז'לו פוליטיאנו. בין כך וכך, כאמור התרחש הדבר השחור, הגורם למיתון ברנסאנס.
ב-1417 האפיפיורים שבים לרומא, שדומה לעי חרבות. היא נותרת כך, עד עלייתו של ניקולה החמישי, שמתמנה לאפיפיור ב-1447. הוא יודע להפוך את הקערה על פיה. את מפעלו הגרנדיוזי ממשיך ההומניסט Aeneas Silvius Piccolomini אשר ב-1458 מתמנה לאפיפיור בשם פיוס השני. למעשה הוא וכן האפיפיורים הבאים, שבאים כולם מהמשפחות החזקות של איטליה – ספורזה (מילנו), אסטה (פררה), דוריה (גנואה), מונטפלטרו (אורבינו), בורג'יה (רומא) – בונים מחדש את רומא ברוח הרנסאנס. בוטיצ'לי, מיכלאנג'לו ורפאל מתיישבים ברומא: רפאל מתבקש בידי יוליוס השני לעטר כמה חדרים בוותיקן. סיקסטוס הרביעי מתחיל לבנות את הקפלה הסיקסטינית. פרויקטים גרנדיוזים אשר מתבצעים לא רק ברומא, הופכים את מלאכת האמן למקצוע יוקרתי ומכניס.
בין הדברים ששמו קץ להגמוניה האיטלקית בתחום התרבות היו המלחמות הפנימיות בין ערי-המדינה האיטלקיות; כיבושיהן בידי צרפת, ספרד ומעצמות אירופיות אחרות. כמו כן, בין השאר גילוי אמריקה גרם להעברת עיקר הסחר מהים התיכון לאוקיינוס האטלנטי. בנוסף לכך, לא רק שהרפורמציה הפרוטסטנטית, חיזקה את מדינות צפון אירופה על חשבון האפיפיורות; אלא שהקונטרה-רפורמציה גרמה לדיכוי סממני הרנסאנס. כדוגמה, סבונרלה שהשתלט על פירנצה, פקד להרוס יצירות מהרנסאנס שלא תאמו את משנתו הדתית. כמו כן, האינקוויזיציה ערכה צנזורה על יצירות ספרותיות מהרנסאנס. בנוסף לתמורות הדתיות שחלו בחברה, ב-1494 צרפת כובשת את צפון איטליה; ולא רק שפגעי המלחמה גורמים לנזקים ליצירות האמנותיות, אלא שנפגמת עצמאותן של ערי המדינה, ודועך החופש האמנותי. לבסוף, צבאות גרמניה וספרד מחריבות את רומא ב-1527. כתוצאה מתהליכי פירוק אלו, הרנסאנס נודד לצפון, ואיתו מיטב אמני הרנסאנס האיטלקיים; ובין היתר, ליאונדו דה וינצ'י.[12]
לפני הרנסאנס, היצירה התרבותית נשלטה בידי הכמורה, וכן עסקה בנושאים תרבותיים, שעובדו לפי מיטב מסורת הכנסייה. כפי שראינו לעיל, ברנסאנס חל מעבר בשליטה בתרבות מידי הכנסייה לידיים חילוניות. כמו כן, אף כשהכנסייה נזקקה ליצירה התרבותית, הרי ניכרו בה טביעות של ההומניזם. כמו כן, בעוד שבימי הביניים שפת התרבות הייתה אך ורק הלטינית הכנסייתית, הרי לא רק שאנשי הרנסאנס ביכרו בלטינית הקלאסית, אלא שלצידה של זאת חלה עליה בצריכת תרבות ביוונית קלאסית מצד אחד, ובאיטלקית מצד שני. כמו כן, המצאת הדפוס בידי גוטנברג, סייעה להפצת רעיונות הרנסאנס, וכן לספרות שהתפרסמה במהלכה.
דנטה אליגיירי (1265–1321) הוא משורר, פילוסוף, תאולוג, ומדינאי איטלקי. יצירתו הגדולה ביותר, "הקומדיה האלוהית" נחשבת לאחת מהיצירות הספרותיות הגדולות מכל הזמנים, סיכום של ימי הביניים, ויצירה המבשרת את הרנסאנס. דנטה כתב אותה בניב הטוסקני, שבמידה רבה אומץ כנוסח המועדף לשפה האיטלקית המתהווה. יצירה זו למעשה העניקה לשפה האיטלקית את מעמדה כשפת תרבות. כתב שלי: "אפשר להחשיב את השירה של דנטה כגשר המושלך על זרם הזמן, המאחד את העולם המודרני והעולם העתיק... דנטה היה המעורר הראשון של אירופה המכושפת; הוא יצר שפה: מוזיקה ושכנוע כשלעצמה, מתוך התוהו של ברבריות לא הרמונית... מילותיו חדורות ברוח, כל אחת מהן ניצוץ של מחשבה שלא ניתנת לכיבוי; והרבה מהן עדיין מונחות באפר הולדתן, מעוברות בהארה שעדיין לא מצאה אף מדריך".
פְרַנְצֶ'סְקוֹ פֶּטְרַארְקָה (1304–1374) הוא משורר ומלומד איטלקי. ממבשרי הרנסאנס האיטלקי ואבי ההומניזם. ה-canzioneri שלה היווה בסיס ליצירת השפה האיטלקית הספרותית. פטרארקה נודע בעיקר בעבור קובץ שירי האהבה שחיבר. אמנם קדמו לפטרארקה, בחיבור שירת אהבה נעלה, צ'ינו דה פיסטויה, מורו וחברו, ודנטה. אבל אלו למעשה המשיכו את שירת הטרובדורים תוך פיתוח "סגנון חדש מתוק". לעומתם פטרארקה המציא את צורת הסונטה ככלי לשירת החיים הפנימיים, תוך מבע אחדותי של עומק אינטלקטואלי ורגישות אנושית. מחשבותיו ורגשותיו הנעלים, והסגנון הטהור והנאצל של כתיבתו, עשו את קובץ הסונטות של פטרארקה למודל לחיקוי עבור משוררים ליריים בכל רחבי אירופה במשך דורות רבים.
ג'ובאני בוקאצ'ו (1313–1375) נודע בעיקר בזכות יצירתו הגדולה דקאמרון. יצירה זו מכילה כמאה סיפורים קצרים – וכאנלוגיה לקומדיה האלוהית, היא כונתה 'הקומדיה האנושית'. בניגוד למה שמצופה מיצירה מימי הביניים, בסיפוריו של בוקאצ'ו מושם דגש על החושני והארוטי, והלעג לכנסייה הוא בוטה ונטול כל הסוואה.
לודוביקו אריוסטו (1474–1533) – משורר איטלקי שהתגורר בפרארה, וחיבר את האפוס הרומנטי רחב ההיקף "אורלנדו המטורף", האפוס המרכזי של תקופת הרנסאנס, ויצירת השיר המצליחה ביותר באירופה של המאה ה-16.
ג'ובאני פיקו דֶי קונטי דלה מירנדולה א דלה קונקורדיה (1463–1494) הוא הומניסט ופילוסוף מפירנצה. הוא ביקש להאחיד את כל האמיתות הדתיות, המדעיות והמיסטיות לאמת אחת כללית וחובקת כל המנוסחת ב-900 "תזות" (היגדים). בנאום, שהוא התכוון לשאת מול כמרים, ניסח פיקו את המניפסט של ההומניזם, לפיו האדם ניצב מול הבריאה כשותף לאל ובידו הבחירה לעשות כל שביכולתו וברצונו, ללא גזרה מוקדמת או כבלים כלשהם. במסה זו היה פיקו מבשר ראשון של הפקת מסקנה מעשית מן התפיסה ההומניסטית האוניברסלית של כבוד האדם: מסקנה פוליטית בדבר "זכויות האדם". פירותיו הפוליטיים של מהלך זה יבשילו וינוסחו 300 שנה מאוחר יותר, במגילות זכויות האדם של המהפכה הצרפתית או הצהרת העצמאות האמריקאית. במסגרת 900 התזות שחיבר, קיימות 47 תזות על אודות הקבלה ("הוכחת הדת הנוצרית על סמך יסודות החכמה העברית"), שמהוות המסד לקבלה הנוצרית. הוא מנסה למצוא בקבלה ביסוס ליסודות תאולוגיים נוצריים ובמיוחד לשילוש הקדוש. כמו כן, פיקו הוא דמות חשובה בהיסטוריה של התקבלות המאגיה בזרם המרכזי של הפילוסופיה המערבית. לפי חלק מהתזות ולפי "הנאום", גם תורותיו של "הרמס טריסמגיסטוס" (הכישוף, האסטרולוגיה, האלכימיה וכדומה) מקורן הוא אותה אמת קדומה העומדת בבסיס כל הדתות והפילוסופיות ולכן הן כשרות והעוסק בהן דומה לעוסק בכתבי הקודש.
נִיקוֹלוֹ מַקְיַאוֶולִי (1469–1527) היה מדינאי, פילוסוף פוליטי, דיפלומט, סופר ומחזאי, מפירנצה. כתאורטיקן, מקיאוולי היה, למעשה, ממניחי היסוד למדע המדינה ותורת היחסים הבין-לאומיים המודרניים, דמות מפתח בתאוריה הפוליטית-ריאלית, והשפיע רבות על המדינאות האירופית בתקופת הרנסאנס ובתקופה המודרנית. ספרו המפורסם ביותר, "הנסיך", וכן חיבורו ההיסטורי "דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס", נכתבו בתקווה לשפר את התנאים של נסיכויות צפון-איטליה, אך נעשו לספרי הדרכה כלליים לסגנון חדש בפוליטיקה. אחת מהתמות המרכזיות של הספר שבזכותן קיבל מקיאוולי פרסום רב, היא הרעיון שעל הנסיך לעשות כל מה שמועיל לשלטונו ולארצו, גם במקרה של סתירה עם עקרונות דתיים ואתיים, ולהפריד בין מוסר לפוליטיקה. זו הייתה דוגמה מוקדמת של תועלתנות וריאליזם פוליטי. מקיאוולי הצטיין גם כאמן של הפרוזה האיטלקית הקלאסית ושל הקומדיה ("לה מנדראגולה").
בתקופת הרנסאנס המדע צעד כברת דרך יפה בתחום הגאוגרפיה, האסטרונומיה, הכימיה, הפיזיקה, הרפואה, המתמטיקה וההנדסה. זאת התרחש תודות לגילויים של טקסטים עתיקים, וייבוא ידע מהעולם המוסלמי, על ידי תרגומם ללטינית וגם לאיטלקית, וכן התפשטות הדפוס. האוניברסיטאות של פדואה, פיזה ובולוניה היו למרכזי ידע בעלי שם. בין המדענים הדגולים נמנים גלילאו גליליי ותלמידו אוונג'ליסטה טוריצ'לי, וכן פלופיו הרופא וטרטליה המתמטיקאי.
גַּלִילֵאוֹ גַּלִילֵיי (1564–1642) היה פיזיקאי, אסטרונום, מתמטיקאי ופילוסוף איטלקי. הישגיו כוללים גילויים אסטרונומיים רבים שגילה באמצעות הטלסקופ שבנה, וחיזוק המודל ההליוצנטרי, לפיו כוכבי הלכת נעים סביב השמש. בין היתר חקר גלילאו את מופעי נוגה, גילה את ארבעת ירחיו הגדולים של צדק (שהיו היחידים שנתגלו אז) ואת הכתמים על פני השמש והירח. גילויים אלה הובילו אותו לעימות חריף עם הכנסייה הקתולית.
אוונג'ליסטה טוריצ'לי (1608–1647) הוא מדען שהתפרסם בעקבות המצאת הברומטר, וכן גילוי שהכוח המחזיק את הכספית במקומה הוא לחץ האוויר אשר מופעל עליה. כמו כן, הוא גילה מספר תגליות מתמטיות חשובות (בהן הבסיס לחישוב שטחים תחת עקומות בחשבון האינטגרלי). טוריצ'לי תרם בין היתר תרומות מדעיות חשובות בתחומי האדריכלות, האופטיקה, האסטרונומיה, הבליסטיקה, הדינמיקה, ההידראוליקה, המכניקה ותנועת הנוזלים.
גבריאלה פלופיו (1523–1562) הוא רופא, שהיה כומר. הוא התפרסם בעיקר בשל עבודתו בתחום האנטומיה של מערכת הרבייה של הגבר ושל האישה ובמחקריו על ראש האדם – והוא נחשב לאבי הנוירו-אנטומיה. כמו כן, הוא חקר את מערכת השמיעה, וגילה את הקשרים הקיימים בין האף, האוזן והגרון. הוא גם חקר את מערכת התנועה (שרירים ועצמות) והתעניין גם בגידולים ובסרטן. הוא המציא את הספקולום, שאיתו בודקים את האזנים. הוא למעשה המציא גם את הקונדום, ודגל בשימוש בו למניעת הסיפיליס.
סגנון אמנות הרנסאנס באיטליה אינו עשוי מקשה אחת; והוא לבש פנים מרובות, על פי הזמן והמקום. סגנונותיה השונים נתנו את אותותיהם על הציור, הפיסול, האדריכלות, המוזיקה ועוד. בניגוד לסגנון הגותי – המאפיין את ימי הביניים, ושניזון מהמסורות הרומנסקית והביזנטית – אמנות הרנסאנס מסמנת מפנה מן העולם הימיביניימי אל העולם המודרני, אשר היא למעשה יצקה את יסודותיו.
על פי ונדי בקט הרנסאנס באיטליה התפתח בהדרגה ואפשר להבחין בו בארבע תת-תקופות: הקדם-רנסאנס (1290–1400), הרנסאנס המוקדם (1400–1475), שיא הרנסאנס (1475–1525) ותקופת המנייריזם (1525–1600). ניתן לזהות את יסודותיו כבר בציוריו של ג'יוטו. אבל הרצון להשיג דיוק מדעי ומידה גדולה של ריאליזם, איזון והרמוניה נפלאים – באים לידי ביטוי כבר ביצירותיו של מזאצ'ו ופיירו דלה פרנצ'סקה, מגמות אלו הגיעו לשיאם ביצירותיהם של לאונרדו דה וינצ'י, רפאל ומיכאלאנג'לו.
^הומניזם הוא זרם תרבותי, אשר מקורו עתיק, אך קיבל תנופה ברנסאנס. הוא רואה חשיבות עליונה בתבונת האדם ולא בהתגלות האלוהית. ארזמוס הוא הוגה הדעות החשוב של זרם זה, והכתבים הקלסיים של יוון ורומי היו מקורותיו העיקריים. אבל החינוך ההומניסטי כלל גם מדעים ואומנויות כגון דקדוק, רטוריקה, שירה ואתיקה. אבל מושג זה השפיע על כל שדות החיים, כולל בעניין המדינאות.
^Burke, Peter. The Italian Renaissance: Culture and Society in Italy. Princeton: Princeton University Press, 1999.
^Burckhardt, Jacob. The Civilization of the Renaissance in Italy. 1878 (online).
^Ruggiero, Guido. The Renaissance in Italy: A Social and Cultural History of the Rinascimento. Cambridge University Press, 2015
^Baker, Nicholas Scott. The Fruit of Liberty: Political Culture in the Florentine Renaissance, 1480–1550. Harvard University Press, 2013.
^Andrew B. Appleby's "Epidemics and Famine in the Little Ice Age." Journal of Interdisciplinary History. Vol. 10 No. 4.
^Rila Mukherjee et Kunal Chattopadhyay,, Progressive Publishers, 2005
^ 12Hay, Denys. The Italian Renaissance in Its Historical Background. Cambridge: Cambridge University Press, 1977.
^Pullan, Brian S. History of Early Renaissance Italy. London: Lane, 1973.
^Robert S. Lopez, "Hard Times and Investment in Culture," in The Renaissance: A Symposium (New York: Metropolitan Museum of Art, 1953), pp. 19–32; reprinted in Karl H. Dannenfeldt (ed.), The Renaissance: Medieval or Modern? (Boston: D.C. Heath and Company, 1959), pp. 50–63, and in Wallace K. Ferguson et al., The Renaissance: Six Essays (New York: Harper Torchbooks, 1962), pp. 29–54.
^Hans Baron, In Search of Florentine Civic Humanism : essays on the transition from medieval to modern thought, 2 vols. (Princeton: 1988); The Crisis of the Early Italian Renaissance: civic humanism and republican liberty in an age of classicism and tyranny (Princeton: 1955;1966).
^Cast, David. "Review: Fra Girolamo Savonarola: Florentine Art and Renaissance Historiography by Ronald M. Steinberg". The Art Bulletin, Volume 61, No. 1, March 1979. pp. 134–136.
