סונטה

פירוש נוסף ערך זה עוסק בשיר בן 14 שורות. אם התכוונתם למונח מוזיקלי, ראו סונאטה.
פירוש נוסף ערך זה עוסק בשיר בן 14 שורות. אם התכוונתם לכלי רכב מתוצרת יונדאי, ראו יונדאי סונטה.

סוֹנֶטָּה (או סונט, מאיטלקית: צליל קטן[1]) היא צורת שיר לירי הנפוצה בשירה המערבית, במיוחד האיטלקית והאנגלית, וגם בשירה העברית החדשה. הסונטה מורכבת מארבע-עשרה שורות מחורזות, המחולקות לשני קוורטינים מחורזים בני ארבע שורות, ולשני טרצינים מחורזים בני שלוש שורות.

הסונטה בכללותה משמשת כלי למבע של רגש או מחשבה באופן השואף לשלמות. לרוב שני הקוורטנים מצטרפים לחלק ראשי הנקרא אוקטבה, ושני הטרצינים לחלק משני הנקרא ססטט. האוקטבה והססטט אמורים להיבדל זה מזה באווירה המוזיקלית, ולהצטרף יחדו למכלול אחד. לעיתים תכופות האוקטבה שימשה למבע של שאלה או בעיה, והסטט למבע תשובה או פתרון. היו משוררים שחילקו את הסונטה גם בדרכים מבניות והגיוניות אחרות, כגון חלוקתה לשלושה או לארבעה חלקים.

הסונטה צורת מבע מצומצמת הדורשת הקפדה סגנונית, איזון של מחשבה ומשקל, שלמות מוזיקלית, והישמרות מפני תוכן שגרתי וחריזה מאולצת, על מנת להגיע ליופי ואחדות[2]. צורת שירית זו התחבבה במהלך הדורות על משוררים מאומות רבות. במה כוחה של הסונטה גדול? השיב טשרניחובסקי: "ככל צורה קבועה ומסוימה היא סוללת למפרע מסילה למהלך מחשבתו של המשורר, אבל היא גם המכרחת אותו לרכז את ניצוצי מחשבתו לבל יתעו הנה והנה ולא ידעכו אחד אחד".[3]

כתב יעקב פיכמן: 'הסוניטה היא צורת הבגרות בשירה. כח עצור בה, ליריציזם מסתתר; המיית-לב עצומה מהיותה מפורשת. הצורה הפלסטית המצומצמת מרסנת, פעמים גם מצננת במקצת, על כל פנים - כובשת את הרוח הלירית בהתפרצה, מתגברת עליה; מתגברת, כמובן כדי להביע ביתר עוז, מצורפת ומטוהרת מכל סייגי ביטוי, הנטפלים כמעט תמיד לכל "שפעת רגש"'.[4]

תולדות הסונטה

סונטה מאת פטררקה בדפוס מאוייר קדום

מקור הסונטה בחצר של פרידריך השני, מלך סיציליה. החוקרים חלוקים האם הסונטה המצאה איטלקית, או שמא מקורה בשירה המוסלמית, וככל הנראה היא התפתחות של שירת הטרובדורים הפרונבסאלית. המשורר הראשון שחיבר סונטות היה הסיציליאני ג'קומו דה לנטינו (באמצע המאה ה-13). מסיציליה הסונטה עברה למרכז איטליה, שם שימשה את המשוררים הטוסקנים גווידו קבאלקנטי, צ'ינו דה פיסטויה, ברונטו לטיני, ודנטה אליגיירי לחיבור שירי אהבה אידיאלית בסגנון חדש מתוק. הסונטה הגיעה לפסגת התפתחותה בסונטות של פרנצ'סקו פטררקה[5], שנחשב באיטליה ובאירופה במשך דורות רבים למחוקק ולמופת של אמנות הסונטה[6].

הסונטות של פטררקה מתאפיינות בתכונות הבאות:[7]

  • שחרור מוולגריות ומכובד מטפיזיות שאפיין את הסונטה בתקופות קודמות
  • מוזיקליות נעלה
  • סגנון ומודולציה יפים
  • שפע של סונטות-אהבה שהפך את הסונטה לפופולרית

מאיטליה תפוצת הסונטה התרחבה לארצות דוברות שפות לטיניות, תוך חיקוי המשוררים האיטלקים ובמיוחד פטררקה. עם מחברי הסונטות הנודעים בארצות הנ"ל נמנים לופה דה וגה הספרדי, לואיש דה קמואש הפורטוגזי, קלמאן מארו הצרפתי, ורבים אחרים. באיטליה, משוררים רבים חיברו סונטות בעקבות פטררקה, שהבולט שבהם טורוואטו טאסו.

ספנסר, "אמורטי", 1595

בשלהי המאה ה-16, גם בעקבות פטררקה, רובם של המשוררים האליזבתנים חיברו מחזורי סונטות אהבה, ביניהם "אסטרופתל וסטלה" מאת פיליפ סידני[8], "אמורטי" מאת אדמונד ספנסר[9], והסונטות של ויליאם שייקספיר[10]. ספנסר ושייקספיר המציאו צורות חדשות של סונטה הנקראות על שמם[11]. להלן אופן החריזה בצורות הסונטה השונות:

סונטה פטררקית סונטה ספנסרית סונטה שייקספירית
אבבא, אבבא, גדג, דגד;

אבבא, אבבא, גדה, גדה;

אבבא, אבבא, גדה, דגה.

אבאב, בגבג, גדגד, הה. אבאב, גדגד, הוהו, זז.
שייקספיר, פרולוג למחזה "רומיאו ויוליה" (סונטה)

במאה ה-18 מיעטו לחבר סונטות, עד שלקראת סופה הסונטות של המשוררים האנגלים שרלוט סמית' ו-ויליאם בוולס, שהתחבבו על המשוררים הרומנטיים האנגלים, הביאו לתחייה מחודשת של הסונטה. אזי וורדסוורת' חיבר את הסונטה הבאה:

אַל תָּבוּז לַסּוֹנֵט, מְבַקֵּר, אַךְ לַשָּׁוְא
לֹא תַּבְחִין כִּי בַּנֶּצַח יֵשׁ יָד לוֹ וָחֶבֶל;
לֵב שֵׁיְקְסְפִּיר נִפְתַּח בּוֹ; בִּצְלִיל זֶה הַנֵּבֶל
פֶּטְרַרְקָה מָצָא רְפוּאָה לִפְצָעָיו;
לְטָאסוֹ הָיָה הוּא חָלִיל לֹא אַכְזָב;
קָמוֹאֶנְשׁ הִמְתִּיק בּוֹ גָּלוּת רַבַּת סֵבֶל;
מִצְחוֹ הַנְּבוּאִי, הֶעָטוּר זֵרֵי אֵבֶל
שֶׁל דַּנְטֶה קֻשַּׁט בְּעַנְפֵי הֲדַסָּיו.
בְּאוֹר גַּחְלִילִי הוּא הֵאִיר דַּרְכֵי שְׁאוֹל
לִסְפֶּנְסֶר הָרַךְ בְּשׁוּבוֹ מִמַּמְלֶכֶת
פֵיוֹת; וְעֵת רַד עֲרָפֶל לַמִּשְׁעוֹל
שֶׁבּוֹ מִילְטוֹן פָּסַע - בְּיָדוֹ הַמְּבֹרֶכֶת
הָפַךְ לְשׁוֹפָר שֶׁהִנְעִים מִזְמוֹרִים
מְחַיֵּי נְפָשׁוֹת - אַךְ אֲהָהּ, כֹּה סְפוּרִים!

מהמאה ה-19 ואילך חיבור סונטות נהיה נפוץ בכל העולם המערבי וגם במזרח.

הסונטה בשפה העברית

כבר בראשית המאה ה-14, במקביל לדנטה, עמנואל הרומי כתב סונטות בעברית, והיא השפה השנייה (אחרי איטלקית) בה נכתבו סונטות.[12] במהלך הדורות רבים ממשוררי יהדות איטליה חיברו סונטות, ביניהם שמואל ארקוולטי, יהודה אריה ממודנה, משה זכות, עמנואל פראנשיס[13], יעקב פראנשיס, שמשון כהן מודון, אפרים לוצאטו, יצחק לוצאטו, שד"ל, יוסף אלמנצי, רחל מורפורגו, ואחרים[14]. המשוררים היהודים האיטלקים כינו את הסונטה שיר זה"ב[15], שזהב בגימטריא 14, כמניין שורות הסונטה.

מאיטליה הסונטה העברית התפשטה בתקופת ההשכלה לגרמניה ולמזרח אירופה. עם משוררי ההשכלה וחיבת ציון שחיברו סונטות (ספורות) נמנים: שלמה זלמן זאלקינד, נפתלי הרץ וייזל, אברהם בר גוטלובר, מיכ"ל, יל"ג[16], מנחם מנדל דוליצקי, יהודה ליב גמזו, ואחרים[14].

עם המשוררים שכתבו נדבך משמעותי של סונטות בעברית במאה ה-20 ואילך נמנים שאול טשרניחובסקי, יעקב פיכמן[17], יעקב שטיינברג, חיים אברהם פרידלנד, שמעון הלקין, ש. שלום, חיים לנסקי, יצחק עוגן, שמשון מלצר, לאה גולדברג[18], יהודה עמיחי, יוסי גמזו, אהרון שבתאי, אברהם עוז, אלי הירש, ואחרים.

שאול טשרניחובסקי, אל הסוניטה העברית (1920)

טשרניחובסקי, במבוא למחברת הסוניטות (1922), הירצה על תולדות הסונטה, על קשייה וחומרותיה, על צורות חריזתה השונות, ועל הגיונה הפנימי[19].

הרחבות של הסונטה

מחזור סונטות הוא קובץ סונטות שבמרכזן נושא כלשהו או אדם מסוים. כל סונטה מהווה שיר כשלעצמו, והסונטות כולן מצטרפות ליצירה אחת. דוגמאות: מחזורי סונטות האהבה שהוזכרו למעלה, "נהר דאדן" מאת וורדסוורת', "סונטות מן הפורטוגזית" מאת אליזבת בראונינג, "סונטות לאורפאוס" מאת רילקה, "הסוניטות מבית הקפה" מאת יעקב שטיינברג.

כליל סונטות הוא מחזור של 15 סונטות, כך שכל אחת מתחילה בשורה שבה מסתיימת קודמתה, ובכליל סונטות הירואי, בנוסף הסונטה האחרונה מורכבת מהשורות הראשונות של קודמותיה. כליל סונטות הירואי הוא דבר נדיר בספרות, בשל הקושי הרב שבכתיבתו. דוגמאות לכלילי סונטות שנכתבו בעברית הן "לשמש" ו"על הדם" מאת שאול טשרניחובסקי, "אשה" ו"חנינא בני" מאת ש. שלום ו"כליל החורש" מאת יוסי גמזו.

סונטת-זנב היא סונטה בת 14 שורות שנוסף לה בסופה זנב (קודה) הנחזרת עם השורה האחרונה של הסונטה. צורה זו פותחה באיטליה במאה ה-14, הייתה נפוצה במאה ה-15, ובמהלך הדורות שימשה בעיקר לחיבור סונטות קומיות, אבסורדיות, וסאטיריות. כשהזנב מוגזם באורכו, היא נקראת סונטסה. לדוגמה, הסונטסה "סונטה קטנה עם זנב" מאת קרלו פורטה, שזנבה באורך 177 שורות.

סונטה מתווכת היא סונטה שמצורפות אליה שורות קצרות בנות שבע הברות, הנוספות לאחר כל שורה לא זוגית של הקוורטינים ולאחר השורה הראשונה והשניה של הטרצינים, כך שמתקבלת צורת חריזה כללית: אאבאאב, אאבאאב, גגדדג, דדגגד. צורה זו הומצאה במאה ה-13 על ידי המשורר האיטלקי גיטונה מארצו.

סונטה אקרוסטיכונית היא סונטה בה האותיות הראשונות בכל שורה מהוות יחדו שם או מילה או משפט. המשורר האיטלקי מתאו מריה בויארדו השתמש בה לחיבור סונטות-אהבה.

שימוש בסונטה ביצירות שירה/ספרות

משוררים השתמשו בצורת הסונטה ליצירות שירה וספרות ארוכות. דוגמאות:

פושקין, למשורר, בתרגום דוד פרישמן

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Leigh Hunt & Adams Lee, The Book of Sonnet, Boston 1867
  • Sidney Lazarus Lee, Elizabethan sonnets, newly arranged and indexed, Vol I., Introduction, Westminster 1904
  • Michael Spiller, The Development of the Sonnet: An Introduction, New York 1992
  • J. Phelan, The Nineteenth-Century Sonnet, Palgrave Macmillan 2005.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: סונטה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: סונטה

אודות הסונטה

קובצי סונטות

הערות שוליים

  1. ^ במובן ניגון בכלי נגינה, שהסונטה הקדומה הייתה מלווה במוזיקה כלית.
  2. ^ כתב ג'ובני גררדיני: "לא די לשים יחד ארבע-עשרה שורות, ולחלקם לקוורטינים ולטרצינים בסדר מחורז, זו עבודה שכל אחד יכול לעשות; אלא לחבר את המחשבה באופן שהיא מתרחבת בפרופורציות נכונות, מסכימה עם ההרמוניה המושלת בסונטה כולה, זו יצירה הדורשת שיפוט עדין, מה שקשה להראות".
  3. ^ שאול טשרניחובסקי, מחברת הסוניטות, ע' 21-20, ברלין: דביר ירושלים, תרפ"ב (1922)
  4. ^ יעקב פיכמן, בימים ששה ובלילות שבעה, מאזנים, ניסן תרפ"ט, ע' 13-12
  5. ^ שחוברו בשנים 1368-1327. יוסף ליכטנבוים כתב שהאידאה המטפיזית של הסונטה הטוסקנית היא אחדות בקוסמוס, תיאום העולם (הרמוניה); כך הסונטות של דנטה ופטררקה משולות לאותן ערים של ימי קדם, החיות בתוך חומותיהן הן.
  6. ^ מוראטורי, ההיסטוריון הנודע, כתב שהיו לפטררקה כל המידות הטובות של המשוררים העתיקים, אבל בלי חסרונותיהם. הוא ציין את טעמו המשובח, את החן של לשונו, את יפי סגנונו, ואת אצילות מחשבותיו; מה שעשה אותו בצדק לראש המשוררים הליריים האיטלקים.
  7. ^ לי האנט, אדמס לי, ספר הסונטה, ע' 20, בוסטון: האחים רוברטס, 1867
  8. ^ למחזור הסונטות של סידני, ובעקבותיו לחיבור מחזורי סונטות בכלל, היה מקום מרכזי בשירה האליזבתנית.
  9. ^ סידני וספנסר נחשבו בתקופתם לגדולי המשוררים באנגליה, ולמחזורי הסונטות שלהם, מעבר לתכונות המאפיינות כל אחד מהם כמשורר לירי, אחדות כללית המאחדת את הסונטות כולן לשיר אחד.
  10. ^ ישעיהו ליבוביץ טען שהארוס של שייקספיר לא היה ניתן לביטוי אלא בצורה המופלאה של הסונטה, לא בצורת דרמה ולא בצורת רומן ולא בצורת מסה.
  11. ^ בכל זאת, מילטון ו-וורדסוורת', גדולי המשוררים האנגלים בדורות הבאים, העדיפו להשתמש בסונטה הפטררקית, כהיותה מסוגלת ליותר ליריות מצורות הסונטה האנגליות.
  12. ^ The Golden Way: The Hebrew Sonnet during the Renaissance and the Baroque (review), Renaissance Quarterly 60, 2007, עמ' 619–621
  13. ^ בספרו "מתק שפתים" עמנואל פראנשיס כינה את הסונטה "שיר חשוב, אפס כי מי שאינו יודע בטיב שירי אדום לא יצליח בהם", ופירט את כללי החריזה והמשקל ומספר התנועות בהתאם לאסתטיקת השיר האיטלקית.
  14. ^ 1 2 דבורה ברגמן, הסונט העברי מראשיתו ועד ימינו, מאזנים, אדר א' תש"ס
  15. ^ עמנואל פראנשיס כינהו ד"י זהב, ובעקבותיו כונה שיר זהב.
  16. ^ יל"ג חיבר סונטות הומוריסטיות-פארודיות, כגון "השירה מאין תמצא".
  17. ^ הסונטה של פיכמן היא מזיגה חופשית של הסונטה האירופאית הרומנטית/מודרנית ושל הסונטה העברית האיטלקית. אהרן צייטלין כתב שפיכמן ברח מן ההשתפכות הלירית של התלושים אל ההוד המוצק של הסוניטה, כי התאימה הסוניטה להלך הרוח, ממצודת דוד מעולפת קסמים.
  18. ^ לאה גולדברג חיברה שירי זה"ב (סונטות בנות 14 שורות), וכן "שירי אהב"ה" (אהב"ה בגימטריה - 13) בני שלוש-עשרה שורות, שהם מעין סונטות פגומות, העוסקות באהבה נכזבת. הסונטות של גולדברג מכונסים בעיקר בספריה "על הפריחה", ו-"ברק בבוקר".
  19. ^ המוטו של טשרניחובסקי בספרו: "טובה סוניטה אחת, אשר מום אין בה, מפואימה ארוכה".
  20. ^ כפרודיה על מסורת סונטות האהבה של פטררקה וסידני.