הרולד אוורט יוז (באנגלית: Harold Everett Hughes; 10 בפברואר 1922 – 23 באוקטובר 1996) היה פוליטיקאי אמריקאי מאיווה, שכיהן כמושל איווה ה-36 בשנים 1963–1969, ולאחר מכן ועד 1975 כסנאטור מטעמה. בתחילת דרכו הפוליטית היה יוז רפובליקני, אך ב-1962 הוא היה לדמוקרט.
ביוגרפיה
ראשית חייו
הרולד יוז נולד באידה גרוב שבאיווה. ב-1941 הוא נשא לאישה את אווה מרסר. ב-1942 נהרג אחיו ג'סי בתאונת דרכים בגיל 23. ליוז ולרעייתו נולדה באותה שנה בת, וזמן קצר לאחר מכן הוא גויס. הוא שירת בצבא ארצות הברית, לחם במערכה בצפון אפריקה. הוא נשפט בבית דין צבאי על תקיפת קצין, ותוצאת המשפט הייתה שהוא נשלח ב-1943 להילחם בסיציליה. הוא חלה אז וחייל אחר החליף את מקומו בנחתת שהתפוצצה. בפיצוץ נהרגו מחליפו של יוז ורבים אחרים.
העניין של יוז בפוליטיקה נקשר למעורבותו בענף המשאיות. הוא היה למנהל של חברת משאיות מקומית והחל לארגן נהגי משאיות עצמאיים. יוז ייסד את המשרד לשיפור ענף המשאיות של איווה ובסופו של דבר נבחר למועצת המסחר המדינתית, שבה הוא שירת בשנים 1958–1962, כולל תקופה כיושב הראש שלה.
ב-1952, לאחר שנים בהם הוא היה מכור לאלכוהול, ניסה יוז להתאבד. בספר שהוא כתב שנים לאחר מכן הוא תיאר כיצד הוא נכנס לאמבטיה (מתוך כוונה להקל על ניקוי הדם) כשבידו רובה, והיה מוכן כבר ללחוץ על ההדק, כאשר הוא החל לבכות ולבקש את עזרת האל. הוא חווה חוויה רוחנית ששינתה את מהלך חייו. הוא החל להשתתף בתפילות וללמוד את התנ"ך בשקידה, ואף שקל קריירה ככומר. הוא גם תמך באלכוהוליסטים אנונימיים, וב-1955 פתח קבוצה של הארגון באידה גרוב.
מושל איווה
בחירתו
הזיקה הפוליטית של יוז מנעוריו הייתה למפלגה הרפובליקנית, אך הוא שוכנע לשנות את זיקתו הפוליטית. שירותו במועצת המסחר המדינתית הוביל אותו לקשרים עם מועצות סחר בין-מדינתיות ולקשרים בפוליטיקה הלאומית. ב-1962 הוא התמודד בבחירות על משרת מושל איווה כמועמד המפלגה הדמוקרטית והביס את המושל המכהן, הרפובליקני נורמן ארבי.
סוגיה מרכזית במסע הבחירות שלו הייתה הלגליזציה של המשקאות החריפים. עד אז אפשרו חוקי איווה צריכה של בירה רק בתוך הברים. משקאות אלכוהוליים מזוקקים ויינות ניתן היה לרכוש בחנויות לממכר משקאות בבעלות המדינה ובמועדונים פרטיים. יוז היה לתומך של שתייה ללא הגבלה. זמן קצר לאחר בחירתו, אימצה איווה מערכת חדשה של פיקוח על המשקאות החריפים.
כהונתו
יוז כיהן כמושל בשנים 1963–1969. במהלך תקופה זו הוא המשיך המשיך להושיט יד לעזרה, כנוצרי וכאלכוהוליסט בתהליך גמילה, לאנשים שעדיין סבלו מנגע זה. הוא הקים תוכנית טיפולית במדינה והיה דובר משפיע של השקפות נאורות יותר על מקומם של המשקאות החריפים בחברה. התוכנית החדשה נראתה כחלופה לבתי החולים לחולי נפש של המדינה. יוז כתב שהמטרה הייתה להגיע לאלכוהוליסטים "לפני שאלו יגיעו לתחתית".
כמתנגד לעונש המוות, פנה יוז לנשיא קנדי, כדי שזה ימתיק את עונש המוות שהוטל על ויקטור פגר (אנ'), שהורשע ברצח על ידי בית משפט פדרלי. הנשיא קנדי היה היחיד שבסמכותו היה להמתיק את העונש, אך הוא סבר שהפשע שביצע פגר היה כה אכזרי ודחה את הבקשה.
בינתיים, המשיכה הקריירה הפוליטית של יוז לצבור כוח. בוועידה הארצית של המפלגה הדמוקרטית של 1964 הוא נשא נאום תמיכה במועמדותו לנשיאות של לינדון ג'ונסון, צעד שבסופו של דבר הוא התחרט עליו, וזכה להכרה ארצית כמושל ליברלי וכן כדמות לאומית מבטיחה במפלגה הדמוקרטית. השתתפות במשלחות סחר מעבר לים, ומסע לווייטנאם עם מושלים נוספים, גרמו לו לרכוש ניסיון בתחום מדיניות החוץ.
במסע הבחירות שלו לכהונה שנייה ב-1964, העיר יריבו איוון הלטמן את תשומת לב הציבור לעובדה שב-1954 שב יוז לזמן קצר לאלכוהוליזם. בעימות שנערך בין השניים, האשים הלטמן את יוז בכך שאי ההכרה של יוז בחזרתו לסורו הייתה חוסר יושרה מצידו. יוז השיב, "אני אלכוהוליסט, ואהיה כזה עד יומי האחרון... אך בעזרת האל לא אגע בטיפה של אלכוהול לעולם. כעת, האם נוכל לדבר על סוגיות שקשורות למערכת בחירות זו?". כפי שדיווח העיתון "דה מוין רגיסטר", " תגובת הקהל הייתה מידית וכמעט פה אחד". בהמשך נכתב במאמר מערכת בעיתון, "לדעתנו, כל איש או אישה שניצחו במאבק זה וליקטו בהצלחה את חיו או חייה מחדש, ראויים לשבח, לא לגנאי". במערכת בחירות זו נחל יוז ניצחון סוחף.
ב-1966 חוו הדמוקרטים באיווה, כמו במדינות אחרות, הפסדים, אך יוז שרד. הייתה זו התקופה בה החלה ידידותו עם רוברט קנדי, והיה זה קנדי שעודד אותו להתמודד בבחירות על מושב בסנאט של ארצות הברית. השנים הבאות היו קשות, על רקע רצח רוברט קנדי, רצח מרטין לותר קינג, המתיחות על רקע גזעי באיווה, והאכזבה שהלכה וגברה מהמדיניות האמריקאית בווייטנאם וממנהיגותו של הנשיא ג'ונסון.
סנאטור
בוועידה הארצית של המפלגה הדמוקרטית ב-1968 נשא יוז נאום בעד מתנגד המלחמה יוג'ין מקארתי כאשר מפגינים אלימים פרצו לרחובות שיקגו. בבחירות הכלליות שהתקיימו באותה שנה, הביס יוז את מועמד הרפובליקנים, חבר הסנאט המדינתי של איווה, דייוויד סטנלי, בבחירות על מושב המדינה בסנאט של ארצות הברית שהתפנה לאחר פרישתו של הסנאטור ומושל איווה לשעבר בורק היקנלופר. בבחירות ניצח יוז בהפרש של 4,200 קולות בלבד.
מוביל במאבק באלכוהוליזם וההתמכרות לסמים
כסנאטור, שיכנע יוז את יושב ראש הוועדה לעבודה ורווחת הציבור של הסנאט להקים תת-ועדה לאלכוהוליזם ולסמים, שבראשה עמד יוז עצמו. תת-ועדה זו, שהעניקה תשומת לב חסרת תקדים לנושא, קיימה שימועים פומביים ב-23 - 25 ביולי 1969. בפניה העידו מספר אנשים שהשתקמו, כולל השחקנית זוכת פרס האוסקר מרסדס מקיימברידג', מייסד המועצה הלאומית לאלכוהוליזם מרטי מאן, ומייסד אלכוהוליסטים אנונימיים ביל W. באוטוביוגרפיה שלו "האיש מאידה גרוב: סיפורו האישי של סנאטור" (The Man from Ida Grove: A Senator's Personal Story), כתב יוז שהוא ביקש מתריסר אישים ידועים נוספים שהשתקמו להעיד בפומבי, אך כולם דחו את בקשתו. השימועים נחשבו על ידי גורמים מסוימים באלכוהוליסטים אנונימיים כאיום על האנונימיות ועל הפיכחון.
יוז גם דיבר על הצורך בטיפול בהתמכרות לסמים. הוא ציין ש"הטיפול כמעט ולא קיים כי ההתמכרות לא מוכרת כמחלה". השימועים והאירועים שהתרחשו אחריהם שהיו קשורים לאלכוהוליזם ולהתמכרות, לא משכו את תשומת לב התקשורת יתר על המידה, שכן העיתונות התעניינה יותר במלחמת וייטנאם, בעוני, ובסוגיות קריטיות אחרות. החקיקה שיצרה את "המכון הלאומי לשימוש בסמים" (National Institute on Drug Abuse) עברה רק ב-1974.
החוק המקיף למניעת שימש בסמים והבקרה עליהם (אנ') של 1970, שנחשב לאבן דרך משמעותית במאמציה של ארצות הברית להתמודד עם האלכוהוליזם, נועד "לסייע למיליוני אלכוהוליסטים להשתקם ולחסוך אלפי קורבנות בכבישים, לצמצם את רמת הפשיעה, לצמצם את הצורך במערכות הרווחה, ולהפחית את הבזבוז הכספי שנובע מהם".[1]
מועמדותו לנשיאות כ"סוס שחור"
בראשית 1970 החל יוז לזכות להכרה בעיתונות כ"מועמד סוס שחור" לקראת הבחירות לנשיאות של 1972. בעל הטור דייוויד ברודר תיאר אותו כ"סוס כהה מאוד, אך הדמוקרט היחידי בסביבה שמעורר את הסוג של התלהבות אישית כפי שעשו בני משפחת קנדי". ב-1971 גינה יוז את האזנות הסתר של הנשיא ריצ'רד ניקסון.[2]
למשקיפים הוא נראה כמי שיסרב למועמדות, אם כי הוא נראה "מיסטי" מדי עבור העיתונות הוושינגטונית. בעלת הטור מרי מקגורי כתבה עליו: "הוא שונא שיחות חולין, הוא אוהב שיחה רצינית. הוא מדבר על דת, ועל הסמים והאלכוהול. הוא שונא שגוררים אותו כדי שבעלי הון יביטו בו לפני שיפתחו את פנקס ההמחאות. אנשי צוותו צריכים לדרבן אותו כדי להתקשר למנהיגי המפלגה. יוז העדיף פגישה עם ילדים במרכזי הטיפול המקומיים".[1] הממסד הוושינגטוני לא היה מופתע יתר על המידה כאשר יוז פרש מהמרוץ.
לדברי העיתונאי והסופר האנטר ס. תומפסון, טען הסנאטור גארי הארט לאחר הבחירות של 1972 שיוז עשוי היה להיות המועמד הדמוקרטי היחיד שיכול היה להביס את ניקסון.
החלטתו לפרוש
ב-5 בספטמבר 1973 הודיע יוז שלאחר תקופה ארוכה של חשבון נפש, הוא יפרוש מהסנאט כאשר תסתיים תקופת כהונתו. הוא אמר ש"מסיבות דתיות אישיות עמוקות" הוא יחפש "סוג חדש של אתגר והזדמנויות רוחניות", והוא "ימשיך במאמצים בטיפול באלכוהוליזם ובסמים, יפעל למען מטרות חברתיות ולמען שלום עולמי". הוא אמר: "בצדק או שלא בצדק, אני מאמין שבאפשרותי לטלטל יותר אנשים באמצעות גישה רוחנית בצורה יעילה יותר מאשר באמצעות גישה פוליטית".[1]
ב-1974, שנתו המלאה האחרונה בסנאט, הצליח יוז להעביר חקיקה שהרחיבה את החוק המקורי של 1970. הוא הוזמן לטקס החתימה על החוק על ידי הנשיא ניקסון, אך "לא הייתי מסוגל להיות שם, שכן הממשל שלו נאבק בו בכל אחד מקטעי הדרך של החוק". חבר בית הנבחרים הדמוקרטי ג'ון קולבר היה זה שהחליף את יוז במושבו בסנאט.
לאחר פרישתו
לאחר תום כהונתו בסנאט, הקדיש יוז את עצמו לפעילות דתית עבור שני מוסדות שמרכזם היה בוושינגטון וגם ייסד אכסניה דתית במרילנד. בעת כהונתו בסנאט הוא היה פעיל בקבוצות תפילה, והפרקים האחרונים של האוטוביוגרפיה שלו הדגישו את ההיבט הזה בחייו. יוז היה שותף עם עוזרו לשעבר של הנשיא ניקסון, צ'ארלס קולסון, בפעילותו הדתית, ואף גילם את עצמו בסרט הביוגרפי על חייו של קולסון "נולד מחדש" (Born Again) מ-1978 בו כיכב דין ג'ונס בדמותו של קולסון. הוא גם נותר תומך נלהב בטיפול במכורים לסמים.
לאחר פרישתו, שימש יוז כיועץ לסנאט ולוועדת המשפט שלו במשך שנה. לאחר מכן הוא הקים את מוסד הרולד יוז ופתח את מרכז הרולד יוז למאבק באלכוהוליזם. לאחר זמן מה שקל יוז להתמודד שוב על משרת המושל ב-1982, אך בסופו של דבר הוא לא עשה כן. הוא עבר לקהילת פורשים בגלנדייל, אריזונה.
חיים אישיים
יוז ואשתו הראשונה, אווה מרסר, שאותה הוא נשא לאישה ב-1941, התגרשו ב-1987. שישה שבועות לאחר הגירושים, הוא נשא לאישה את מזכירתו לשעבר, ג'ולי הולם, שאיתה הוא ניהל רומן כבר קודם לכן. הוא עבר לאריזונה, וחי שם עם אשתו השנייה בבית קרקע, בעוד שאשתו הראשונה חיה בדירת חדר באיווה. השניים נקלעו למאבק על מזונות בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90. אשתו לשעבר טענה שהוא פגע לחלוטין בקצבאותיה ובביטוח הרפואי שלה, בעוד שיוז עצמו טען שהוא היה מרושש. בסופו של דבר נפסק שיוז הצטרך לשלם 10,000 דולר לאשתו לשעבר, סכום שהיא קיבלה בקלות מתוך עזבונו. בשל הקשיים הפיננסיים שנקלע אליו מרכז הרולד יוז, הוא נותר חייב כ-80,000 דולר לנושים בשנות ה-90. כתוצאה משילוב של ההוצאות הרפואיות ההולכות וגדלות ותשלומי המזונות שהוא הצטווה לשלם, גדלו חובותיו של יוז בשנותיו האחרונות וכשהוא נפטר הוא למעשה היה פושט רגל. אשתו הראשונה, שחיה ברווחה באיווה, הלכה לעולמה ב-2017.
הרולד יוז נפטר בגלנדייל ב-23 באוקטובר 1996. הוא נטמן בבית הקברות של אידה גרוב.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
