ליאו ארתור הויג (באנגלית: Leo Arthur Hoegh; 30 במרץ 1908 – 15 ביולי 2000) היה קצין מעוטר בצבא ארצות הברית, עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי מאיווה, איש המפלגה הרפובליקנית, שכיהן כמושל איווה ה-33 בשנים 1955–1957.
הקריירה שלו כנבחר ציבור כללה תרומות חשובות למדינתו ולארצו, אך הגיעה לסיומה בשלב מוקדם יחסית, לאחר שכוונתו לגייס כספי מיסים לשיפורים בכבישים ובבתי הספר של איווה גרם לניכור כלפיו מצד בעלי בריתו הרפובליקנים השמרנים, והפכה עבור מועמד המפלגה הדמוקרטית למשרת המושל, הרשל לאבלס, לסוגיה שנוצלה לרעתו של הויג.
ראשית חייו
סבו של ליאו הויג, נלס פדר הויג, עזב את דנמרק ב-1866 כדי לחפש זהב בקולורדו. את מרבית ההון שהוא צבר הוא השקיע בחוות במחוז אודובון שבאיווה, היה למנהיג בקהילה, ועם מותו הוא השאיר חוות נפרדות לכל אחד מ-13 ילדיו.[1]
כאשר נולד ליאו הויג לבנו של נלס, ויליאם, שפת הדיבור בבית הייתה דנית, ורק כאשר החל ליאו ללכת לבית הספר הוא החל לדבר אנגלית.[1] בעוד שאביו ניהל בנק בעיירה הסמוכה אלק הורן, החליט ליאו להיות לעורך דין. ב-1929 הוא קיבל תואר בוגר אוניברסיטה מאוניברסיטת איווה,[2] שם הוא הצטיין כקפטן של קבוצת הכדורמים של המוסד וכנשיא המייסד של הסניף המקומי של אחוות "פי-קאפא-אלפא". הוא הצטיין בשחייה ונבחר להיות חבר באגודת הכבוד "אומיקרון-דלתא-קאפא". כאשר הוא סיים את לימודיו בקולג' למשפטים של אוניברסיטת איווה ב-1932, מכר אביו את כל נכסיו בניסיון בלתי מוצלח למנוע את קריסת הבנק של אלק הורן.[1] הויג החל לעסוק בעריכת דין במגזר הפרטי בצ'אריטון, מקום מושב מחוז לוקאס שבדרום מרכז איווה.
מחוקק באיווה
ב-1936 נבחר הויג כנציג המפלגה הרפובליקנית לתקופת הכהונה הראשונה שלו מבין שלוש בבית הנבחרים של איווה. הוא הפגין כישורי מנהיגות והתקדם בהצלחה עד שהיה למנהיג הסיעה הרפובליקנית בבית הנבחרים וליושב ראש ועדת המשפט של הבית. הוא גם פיתח "מוניטין מוצק ושמרני כקמצן בלתי מתפשר".[1]
שירות צבאי
ב-1942, כאשר נקרא לשירות צבאי כקצין זוטר במשמר הלאומי של איווה, התפטר הויג מחברותו בבית הנבחרים. הוא עלה עד מהרה בסולם הדרגות בצבא ארצות הברית, והיה ללוטננט קולונל ולקצין מבצעים בדיוויזיה ה-104, וכתב את פקודות המבצעים במסגרת תנועתה של הדיוויזיה דרך הריין אל תוך גרמניה.[1] על פעילותו במהלך מלחמת העולם השנייה עוטר הויג בכמה עיטורים, כולל כוכב הארד, צלב המלחמה ולגיון הכבוד.[1] באותה תקופה הוא החל למשוך את תשומת ליבו של גנרל דווייט אייזנהאואר, ששירת אז כמפקד העליון של בעלות הברית. בתום המלחמה, כאשר חברה הדיוויזיה ה-104 עם הכוחות של ברית המועצות בגרמניה, נמנה הויג על הקבוצה שטסה אל מעבר לקווים הסובייטים במטוס פייפר קאב כדי להקים משרד קישור במטה כוחותיו המתקדמים של מרשל איוואן קונייב.[1] הוא כתב את ההיסטוריה של הדיוויזיה, "Timberwolf Tracks".[3]
לאחר המלחמה
לאחר המלחמה שב הויג לאיווה כדי לחדש את עיסוקו בעריכת דין בצ'אריטון, והוא נבחר למשרות ניהול אזרחיות ועסקיות רבות. מתוך להיטות לשוב לתפקידי שירות ציבורי בדרגות הגבוהות, הוא התמודד בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית על מושב בבית הנבחרים של ארצות הברית מול חבר הבית המכהן קארל מ. לקומפט, שניצח אותו לאחר שגרף שני שלישים של הקולות.[1]
כמי שהיה ביריבות מול הסיעות השמרניות ששלטו במפלגה הרפובליקנית באיווה בעשור שלאחר המלחמה, היה הויג לתומך פעיל של מושל מינסוטה, הרולד סטסן במירוץ שלו למועמדות המפלגה למועמדות לנשיאות ארצות הברית ב-1948, ושל דווייט אייזנהאואר במרוץ שלו למועמדות לנשיאות ב-1952.[1]
ב-1953 מינה אותו מושל איווה ויליאם בירדסלי כתובע הכללי של איווה, משרה שהתפנתה לאחר שהקודם בתפקיד, רוברט ל. לרסון, מונה על ידי בירדסלי לבית המשפט העליון של המדינה. בתפקיד זה זכה הויג במוניטין של אוכף חוק קשוח, במיוחד אכיפת חוק האיסור על מכירת משקאות חריפים.[1]
מושל איווה
ב-1954 נבחר הויג כמושל איווה לאחר שניצח במירוץ צמוד את מועמד הדמוקרטים קלייד אדסל הרינג, בנו של המושל והסנאטור לשעבר קלייד הרינג.
כמושל, קידם הויג את תחום החינוך וניהל הגדלה משמעותית במימון המדינה לאוניברסיטאות המדינתיות ובתי הספר הציבוריים.[1] הוא גם פעל לשיפור מוסדות בריאות הנפש של המדינה, תוך שהוא משנה את ההתמקדות ממשמורת לטיפול וריפוי של פגועי הנפש.[2] הוא דחף להכרת המדינה באיגודים המקצועיים, לחקיקה לחלוקה מחדש של מחוזות הבחירה כדי להפחית את רמת השליטה של האזורים הכפריים על הערים, למימון ההרחבה של התעשייה, ולהורדת גיל ההצבעה מ-21 ל-18.[1] ב-1955 הוא מינה את הוועדה הראשונה של איווה לחקר האפליה בתעסוקה. דוח הוועדה, שהוגש בשנה שלאחר מכן, זיהה בשמותיהם את המעסיקים ואת הממונים שלכאורה הפלו עובדים על בסיס גזעי או דתי, והמליץ לאמץ חוק מדינה לתעסוקה הוגנת.[4]
כדי לאזן את התקציב תוך יישום סדר היום השאפתני שלו, שאף הויג להגדיל את הכנסות המדינה ביותר מ-31 מיליון דולר, שייגבו באמצעות הגדלות מוצעות של מיסים על בירה, סיגריות ודלק, מס רווח הון, והגדלת מס המכירות כך שיכלול גם הכנסות משירותים.[1] בית המחוקקים המדינתי, שנשלט על ידי הרפובליקנים, אישר גביית מיסים בהיקף מספיק כך שאלו גדלו ב-22 מיליון דולר לשנה, והויג מצא את עצמו כמי שכונה על ידי יריביו הדמוקרטים "הויג מיסים גבוהים".[1] בינתיים, תמיכתו באיגודים המקצועיים גרמה לניכור מצד בעל ברית מסורתי של הרפובליקנים באיווה, איגוד התעשיינים של איווה, זאת מבלי לגרום להפרעה בברית בין האיגודים המקצועיים לבין הדמוקרטים במדינה.[1]
בבחירות למשרת המושל של 1956 ניצח הויג בבחירות המקדימות של הרפובליקנים, אך פיגר מאחורי יריבו הדמוקרטי הרשל לאבלס. שבועיים לפני תבוסתו בבחירות הכלליות, פורסמה תמונתו של הויג על שער המגזין טיים.[5] סיום כתבת השער כלל את הנבואה:
הבעיה העיקרית שלו היא שהוא קלט את רוח התקופה שמתחילה להכיר בצורך בהתחדשות של ממשל מקומי ומדינתי טוב, ובעשותו כן, הוא ככל הנראה ריגש יתר על המידה את מדינתו השקטה. אך אם הוא ירחיק לכת יותר מדי מהר, הוא עשוי לזכות בנחמה הקטנה של המושל מהאישור לדבריו השנה, ואם לא בשנה זו, המדינה שלו תשכח את כל אשר הוא עשה ותתור אחר ממשלה פרוגרסיבית.[1]
לאחר כהונתו כמושל
הויג כמעט והצליח להישאר על כס המושל, אך נוצח. ביולי 1957 מינה אותו הנשיא אייזנהאואר כמנהל הפדרלי של ההגנה האזרחית. שנה לאחר מכן, ב-1958, מינה אייזנהאואר את הויג כמנהל המשרד לגיוס אזרחי וצבאי. הוא היה חבר המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית וייצג את ארצות הברית בפגישות תוכניות החירום של נאט"ו.
לאחר שאייזנהאואר הוחלף בנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי, עבר הויג למגזר הפרטי, ועמד בראש חטיבת המקלטים של תאגיד הבנייה וונדר שבשיקגו.[6] בכל אופן, כאשר ממשל קנדי בחר להקים בהיקף נרחב מקלטים קהילתיים על פני מקלטים ביתיים, דעכה ההתעניינות במוצרים אלו והוא שב לעסוק בעריכת דין.[7]
ב-1964 העביר הויג את משרד עורכי הדין שלו לצ'יפיטה פארק שבקולורדו, שם הוא עסק בעריכת דין עד לפרישתו ב-1985.
ליאו הויג נפטר בקולורדו ספרינגס ב-15 ביולי 2000. הוא נטמן בבית הקברות אברגרין שבעיר.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 "Against the Anthills,"Time Magazine, October 22, 1956.
- ^ 1 2 Biographical Note, Papers of Leo A. Hoegh - Special Collections - University of Iowa Libraries.
- ^ Hoegh, Leo; Howard J. Doyle (1946). Timberwolf Tracks:the history of the 104th Infantry Division, 1942-1945. Washington, D.C.: Infantry journal Press.
- ^ Report of the Commission to Study Discrimination in Employment Archived July 25, 2011, at the Wayback Machine, December 27, 1956.
- ^ TIME Magazine Cover: Gov. Leo Hoegh.
- ^ "Shelter Skelter," Time Magazine, September 1, 1961.
- ^ "Boom to Bust," Time Magazine, May 18, 1962.
