אלברט קאמינס נולד בבקתה בעיירה קרמייקלס שבפנסילבניה כבנם של שרה (לבית פלניקן) ותומאס ל. קאמינס, נגר וחוואי. הוא למד בבתי ספר שונים, כולל באקדמיית גרין שבעיירתו, ולאחר מכן בקולג' ויינסבורג.
הוא השלים את חובות לימודיו, אך לא קיבל את התואר בשל עימות עם נשיא הקולג' בנוגע לדרוויניזם. לאחר סיום לימודיו הוא היה בתחילה למורה בבית ספר כפרי. בגיל 19 הגיע קאמינס עם דודו מצד אמו לאלקיידר, איווה, שם הוא מצא תעסוקה כארכיונאי של המחוז ובנוסף עבד בנגרות. ב-1871 הוא עבר למחוז אלן באינדיאנה, שם הוא עבד כפקיד רכבת, כנגר, כמהנדס בניין וכסגן המודד המחוזי.
קריירה משפטית
קאמינס עבר לשיקגו, שם הוא למד משפטים, ובמקביל עבד כפקיד במשרד עורכי דין. ב-1875 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין של אילינוי. לאחר שעסק בעריכת דין בשיקגו במשך כמה שנים, הוא פתח משרד בדה מוין, איווה. בתחילה הוא ייצג בעיקר אנשי עסקים בבתי משפט, וכך שיפר את מצבו הכלכלי וזכה לשם בחברה הגבוהה של דה מוין. עם זאת, התיק המפורסם ביותר שלו כעורך דין היה ייצוג ארגון החוואים "הגריינג'" (אנ') מול מונופול לייצור גדרות תיל. עם זאת, היסטוריונים רואים בייצוגו בתיק זה כחריג, שכן הוא בדרך כלל ייצג תאגידים ואנשי עסקים.
ב-1887 נבחר קאמינס לתקופת כהונה אחת בסנאט של איווה מטעם דה מוין. ב-1892 הוא התבקש לשמש כיושב ראש הזמני של הוועידה המדינתית של המפלגה. ב-1894 הוא התמודד ללא הצלחה על מושב בסנאט של ארצות הברית. ב-1896 הוא היה פעיל במסע הבחירות של ויליאם מקינלי, ומונה כנציג איווה בוועדה הרפובליקנית הלאומית.
התמודדות על מושב בסנאט
ב-1900 החמיץ קאמינס פעמיים הזדמנות להיבחר לסנאט של ארצות הברית. בראשית השנה, כאשר האספה הכללית של איווה הפעילה את סמכותה אז לבחור את הסנאטור מדרגה 2 לתקופת כהונה בשנים 1901–1907, התמודד קאמינס מול הסנאטור הרפובליקני המכהן, ג'ון גיר, אך משך את מועמדותו כאשר הסתמן שהוא לא יקבל מספיק קולות כדי לנצח. לאחר שגיר נפטר כתוצאה מהתקף לב ביולי אותה שנה, דחה המושל לסלי מורטייר שו מספר פניות למנות את קאמינס למושב הפנוי, ותחת זאת מינה את ג'ונתן דוליבר. בתחילה שאף קאמינס להיבחר שוב במושב בית המחוקקים של 1901, אך תחת זאת הוא התמקד במסע הבחירות של אותה שנה למשרת מושל איווה.
מושל איווה
קאמינס כיהן כמושל איווה בשנים 1902–1908, והיה לראשון מושלי המדינה שנבחר לשלוש תקופות כהונה רצופות. במערכת הבחירות השלישית שלו הוא ניצח במרוצים צמודים, בבחירות המקדימות של מפלגתו נגד ג'ורג' פרקינס, עורך העיתון "סו סיטי ג'ורנל", ובבחירות הכלליות מול מועמד המפלגה הדמוקרטית קלוד פורטר. בעת כהונתו כמושל הוא הוביל מאמצים להנהגת חינוך חובה, להקמת מחלקת החקלאות של המדינה, ולהנהגת בחירות מקדימות.
קאמינס היה מזוהה עם גישת קביעת המחירים שנודעה בכינוי "הרעיון של איווה".[1] שיטה זו, כפי שהוצגה במצע של המפלגה הרפובליקנית באיווה ב-1902, נתנה עדיפות "לתיקונים כאלה של חוק המסחר הבין-מדינתי, שיישמו בצורה מלאה יותר את איסור האפליה שלו בקביעת תעריפים, ושינויים כאלה של לוחות התעריפים שעשויים להידרש למניעת הפיכתו למקלט למונופולים".[2] הרעיון של איווה גילם את העיקרון שהמחירים צריכים לשקף במדויק את ההבדל בין עלות הייצור בארצות הברית ומחוצה לה, אך לא לקבוע מחירים גבוהים יותר מהנחוץ להגנת התעשייה המקומית.
סנאטור
ביוני 1908 התמודד קאמינס בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית על המושב בסנאט של ארצות הברית שאויש אז על ידי ויליאם ב. אליסון, שביקש להיבחר לכהונה שביעית. קאמינס הואשם בהפרת הבטחה מוקדמת שלא יתמודד מול אליסון, והפסיד בבחירות המקדימות בהפרש של מעל 12,000 קולות. בכל אופן, ב-4 באוגוסט אותה שנה הלך אליסון לעולמו, חודשיים לאחר הבחירות המקדימות ולפני שהאספה הכללית של איווה בחרה בין המנצחים בבחירות המקדימות של המפלגות השונות. בנובמבר אותה שנה נערכו בחירות מקדימות שניות במפלגה הרפובליקנית, בהן ניצח קאמינס באופן ברור. מאוחר יותר באותו חודש, ובינואר 1909 הוא מונה על ידי האספה הכללית על פני יריבו הדמוקרטי קלוד ר. פורטר. הוא כיהן בסנאט מטעם איווה במשך 18 שנים עד 1926. בשנים 1919–1925 הוא כיהן כנשיא הזמני של הסנאט. הוא גם שימש כיושב ראש ועדת המשפט של הסנאט וכיושב ראש הוועדה למסחר בין-מדינתי.
היה זה כאשר כיהן קאמינס כיושב ראש הוועדה למסחר בין-מדינתי, כשהוא קידם את חוק אש-קאמינס (אנ') של 1920, ויצר את התנאים להחזרתן של מסילות הברזל לידיים פרטיות לאחר שאלה תופעלו על ידי הממשלה במהלך המלחמה. פעילי האיגודים המקצועיים הלינו על כך שהחוק יצר מגבלות קשיחות על משא ומתן קולקטיבי, כולל סעיפים שהגדירו עידוד שביתות בחברות הרכבת כעבירה על החוק אף על פי שמצב החירום המלחמתי תם. מצב דברים זה סימל את השבר שלאחר המלחמה שנפער בין קאמינס לבין התנועה הפרוגרסיבית, מה שגרם בסופו של דבר לתבוסתו.
התמודדותו על הנשיאות
בינואר 1912 הכריז קאמינס על כוונתו להתמודד על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית. מועמדותו נשקלה בוועידה הארצית של המפלגה שנערכה באותה שנה. עם זאת, במהלך המהומה שהתחוללה בעקבות פרישתם של תומכיו של תאודור רוזוולט, לא הוכלל שמו של קאמינס בפתקי ההצבעה. בבחירות הכלליות תמך קאמינס ברוזוולט על פני ויליאם האוורד טאפט, אף על פי שהוא התנגד להקמת מפלגה שלישית על ידי רוזוולט.
ב-1916 התמודד קאמינס שוב על מועמדות המפלגה הרפובליקנית בוועידה הארצית של המפלגה. הפעם, כאשר הנשיא המכהן לא היה ממפלגתו, התפלגו נציגי הוועידה בתמיכתם בין יותר מתריסר מועמדים בסבב ההצבעה הראשון, שבו הגיע קאמינס למקום החמישי. כאשר הוא הגיע לאותו מקום בסבב ההצבעה השני, הוא פרש מהמרוץ, ובכך תרם לניצחונו בסבב ההצבעה השלישי של שופט בית המשפט העליוןצ'ארלס אוונס יוז.
תבוסתו ומותו
ביוני 1926 הובס קאמינס על ידי סמית' ו. ברוקהארט בבחירות המקדימות של הרפובליקנים על המושב של איווה בסנאט. חודשיים קודם לכן, הודח ברוקהארט ממושבו בסנאט על ידי עמיתיו במפלגה על רקע אי-תמיכתו במועמד המפלגה בבחירות לנשיאות של 1924 ועל רקע התוצאות הצמודות בבחירות לסנאט שהתקיימו באותה שנה, בהן הוא זכה בקצת יותר ממחצית הקולות. קאמינס סירב להתמודד, ביודעו שאם ברוקהארט יודח ממושבו, הוא ככל הנראה יתמודד מולו. אלברט קאמינס נפטר בדה מוין ב-30 ביולי 1926, חודש לאחר תבוסתו בבחירות המקדימות. הוא נטמן בבית הקברות וודלנד שבעיר.
בצד היותו מושל איווה וסנאטור מטעמה, זכור קאמינס בשל שירותו כנשיא הזמני של הסנאט בשנים 1919–1925. בנוסף הוא התמודד פעמיים ללא הצלחה על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. קאמינס היה ככל הנראה המנהיג המשפיע ביותר והפרוגרסיבי הכריזמטי ביותר בפוליטיקה של איווה ברבע הראשון של המאה ה-20. עם זאת, בהדרגה הוא הפך ליותר שמרן, ועבר מהפרוגרסיביזם של רוברט לה פולט אל העידן החדש של הרפובליקניזם של וורן הרדינג. בשנות ה-90 של המאה ה-19 הוא הוביל את האגף הפרוגרסיבי של המפלגה הרפובליקנית באיווה, או כפי שהם נקראו "המתמרדים", אל עמדות השליטה על חשבון המשמרת הוותיקה של השמרנים, ששלטו במפלגה כמעט מאז ימיה הראשונים. לאחר שהרחיק את עצמו לאחר המלחמה מהתנועה הפרוגרסיבית, וזמן קצר לפני מותו, הובס קאמינס על ידי יריבו הפרוגרסיבי בתוך מפלגתו שלו.
משפחתו
ב-1874 נשא קאמינס לאישה את אידה לוסט גאלרי, ולשניים נולדה בת אחת. אידה קאמינס הייתה פעילה בתנועה לחוק היובש והשפיעה רבות על חוקי עבודת הילדים של איווה.
