ועדת המסחר, המדע והתחבורה של הסנאט של ארצות הברית (באנגלית: United States Senate Committee on Commerce, Science, and Transportation) היא ועדה קבועה בסנאט של ארצות הברית. מלבד סמכויות בתחום שיפוט רחב בכל הקשור למסחר בין-מדינתי, קביעת מדינויות בתחומי המדע, טכנולוגיה והתחבורה — ועדת המסחר של הסנאט היא גם הגדולה ביותר מבין הוועדות הקבועות בסנאט ולה 27 חברים בקונגרס ה-118 של ארצות הברית. בראשות הוועדה, המורכבת משש ועדות משנה, יושבת הסנאטורית מריה קנטוול מוושינגטון והחבר הבכיר הוא הסנאטור טד קרוז מטקסס.
היסטוריה
במהלך ההיסטוריה של הסנאט של ארצות הברית, מספר ועדות החזיקו במסכויות השיפוט הנוכחיות של ועדת המסחר, המדע והתחבורה המודרנית. ועדות אלה היו[1]:
ועדת המסחר והייצור (1816–1825)
ועדת המסחר (1825–1946, 1961-1977)
ועדת הייצור (1825–1855, 1864-1946)
הוועדה למסחר בין-מדינתי (1885–1946)
הוועדה לתעלות בין-ימיות (1899–1946)
הוועדה למסחר בין-מדינתי וסחר חוץ (1946–1961)
ועדת מדעי החלל והאווירונאוטיקה (1958–1977)
רקע להקמת הוועדה
ויליאם האנטר, יושב הראש הראשון של ועדת המסחר והייצור
לפני הקונגרס ה-14 (1816) בסנאט פעלו ארבע ועדות קבועות בלבד אשר אף אחת מהן לא עסקה בחקיקה. במקום זאת, הוועדות טיפלו בניהול האדמיניסטרטיבי של הסנאט או בתפקידים ניהוליים. למשל התעמקות ורישום של הצעות חוק, בקרה ושליטה על ההוצאות הכלכליות של הסנאט וניהול ספריית הקונגרס. בעניינים מהותיים בהם הייתה דרישה להתייחסות מעמיקה, הקים הסנאט ועדות זמניות (נבחרות) — שהורכבו פעמים תכופות משלושה חברים — אשר תכליתן הייתה לשקול הצעת חוק או סוגיה מסוימת. לא הייתה אחידות ביחס להקמת ועדות נבחרות, והסנאטורים התבקשו לשרת בוועדות אלה על סמך המומחיות שלהם. משמעות הדבר הייתה שחלק מהסנאטורים נבחרו לכהן במגוון ועדות נבחרות, ואילו לאחרים היו הרבה פחות תחומי אחריות. כתוצאה מכך לא היה שוויון בעומס העבודה בקרב חברי הסנאט, מה שהחל להעיב על יחסי העבודה בסנאט ועל התפתחות הבית העליון של הקונגרס. במהלך הקונגרס ה-13 (1815-1816), פעלו כמאה ועדות נבחרות בסנאט[2].
במהלך הישיבה השנייה של הקונגרס ה-14 אימץ הסנאט החלטה שמיסדה מערכת של ועדות חקיקה קבועות. צעד זה יצר אחת עשרה ועדות קבועות, כל אחת מונה חמישה חברים, בהן ועדת המסחר והייצור. טרם שנת 1826, החברות בוועדת המסחר והייצור התבססה על בחירות ובהתאם להשגחתו של נשיא ארצות הבריתג'ון קווינסי אדמס. הסנאטור קיבל את מרב הקולות של חברי הוועדה נבחר ליושב ראש הוועדה. בכך, בעוד היו כמעט פי שניים סנאטורים מהמפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית מאשר כאלה מהמפלגה הפדרליסטית בימי הקונגרס ה-14, נבחר לתפקיד יו"ר הוועדה הסנאטור הפדרליסט ויליאם האנטר מרוד איילנד.
באותם ראשית הימים של ועדת המסחר והייצור, התמקדה הוועדה בעיקר בהכנת דוחו"ת סטטיסטיים ובניהול חקירות שביקשה מליאת הסנאט בנושאים כמו שיפורי הנמלים בארצות הברית, כמות וסוג הפריטים הנסחרים בסחר חוץ, חפירת תעלות, וכן רגולציה על ספינות. העיסוקים הבלתי-מעוררי מחלוקת הללו אמורים היו להסתיים בסוף אמצע שנות ה-20 של המאה ה-19. הצעת החוק הראשונה עליה בתחום השיפוט של הוועדה הייתה הצעה להקלה על סוחרים בעיר ניו יורק שטענו כי שילמו מסי יבוא מופרזים. מעט לאחר מלחמת 1812, נרשם ביקוש גובר לסייע לצמיחה הכלכלית של תעשיות בולטות בארצות הברית. כתגובה, חוקק הקונגרס מספר מכסי מגן עם התנגדות מועטה. עם זאת, כאשר הוצע להרחיב מכסי מגן אלה ב-1824, הוויכוח על אודות ההצבעה החריף. התנגדות עזה הגיעה מצד מדינות דרום ארצות הברית שכלכלותיהן מבוססות-החקלאות נהנו מסחר בינלאומי יציב ומצד נציגי מדינות צפון ארצות הברית שהתעשיות הימיות שלהן שגשגו הודות לסחר חוץ נמרץ[2].
פיצול בוועדה
ג'יימס לויד, הסנאטור הראשון שישב בראשות ועדת המסחר
ועדת המסחר והייצור המליצה בעד הצעת חוק הנוגעת למכסי מגן ב-1824, בשעה שהוועדה התפצלה קשות בין האינטרסים והאג'נדות השונות שחבריה ביקשו לקדם. הצעת החוק נדונה במליאת הסנאט המלא במשך שבועיים והתקבלה ברוב של 21–25. העברת חקיקה זו הוביל לקרע מתמשך בוועדת המסחר והייצור. הקרע בוועדת המסחר והייצור הוביל ב-1825 את יו"ר הוועדה, הסנאטור מאלון דיקרסון מניו ג'רזי להציע הצעה שקראה לפצל את הוועדה לשתי ועדות שונות: האחת תעסוק בסוגיות מסחר והשנייה תעסוק בסוגיות יצרניות. החלטה זו אושרה ברוב של עשרים חברים לנגד תשעה שהתנגדו. הסנאטור דיקרסון התמנה ליו"ר ועדת הייצור וחבר המיעוט ג'יימס לויד ממסצ'וסטס התמנה ליו"ר ועדת המסחר. ועדות אלה יפעלו למשך 120 השנים הבאות.
בדצמבר 1885 הוקמה הוועדה למסחר בין-מדינתי כוועדה קבועה. הסנאטור קולום נתמנה ליושב ראש הוועדה הראשון, שם כיהן במשך 28 השנים הבאות (13 שנים מהן העביר כיו"ר) עד לפרישתו מהסנאט ב-1913. הוועדה למסחר בין-מדינתי פעלה ועבדה במשך יובל שנים. ב-1886 פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית בתיק המשפטי "ואבאש, סנט לואיס וחברת הרכבות פסיפיק נגד מדינת אילינוי" (Wabash, St. Louis & Pacific Railway Co. v. Illinois) כי מתן אסדרה של מדינות ארצות הברית על תעריפי הרכבות (וסחר בי-מדינתי בכלל) כבלתי חוקתי. כתוצאה מכך, קביעת תעריפי הרכבות הוטלה על הממשלה הפדרלית של ארצות הברית, והוועדה למסחר בין-מדינתי העלתה את "חוק המסחר הבין-מדינתי מ-1887" שקבע שליטה פדרלית על שיעורי המחירים לנסיעה ברכבות ושירותיה.
הוועדה לתעלות בין-ימיות
כשם שנוסדה הוועדה למסחר בין-מדינתי כדי לטפל בסוגיות הקשורות להרחבת הפוטנציאל התחבורתי של מסילות הברזל באמצע ובשלהי המאה התשע עשרה, עד סוף המאה נתגלה בקרב חברי הסנאט כי יש צורך לטפל בסוגיות אלה סביב המאמצים לייעל את התעשייה הימית. רבים הסכימו כי החשיבות האסטרטגית של תעלה ברחבי מצר פנמה נתגלתה על ידי המסע ההיסטורי שנערך סביב כף הורן בידי נושאת המטוסים "(USS Oregon (BB-3"במהלך מלחמת ארצות הברית–ספרד. כתוצאה מכך, ב-1899, הסנאט הצביע בעד ייסוד הוועדה לתעלות בין-ימיות. הסנאטור (ולשעבר בריגדיר גנרל בצבא הקונפדרציה) ג'ון טיילר מורגן מאלבמה הפך ליושב-הראש הראשון של הוועדה ותחת ראשותו נתקבל "חוק ספונר" ב-1902 אשר סלל למעשה את הדרך להקמת תעלת פנמה. אמנם הוועדה לתעלות בין-ימיות המשיכה לפעול עד ראשית 1947, ישנן הוכחות מעטות המצביעות על כך שהוועדה הוציאה לפועל עבודות אחרות.
כאמור, לסנאט לא היו ועדות קבועות עד שנת 1816, אז הוקמו בה אחת עשרה ועדות בלבד. עד סוף המאה התשע עשרה פעלו בסנאט 42 ועדות קבועות, ועד שנת 1913 הגיע מספר הוועדות לשיא של 73 ועדות. ב-1921 נעשה בסנאט ארגון מחדש של בניין הוועדות ומספר הוועדות הקבועות צומצם מ-73 ל-33. ועדת המסחר, ועדת התעשייה, הוועדה למסחר בין-מדינתי והוועדה לתעלות בין-ימיות שרדו את כל התהליך. כל אחת מהן תמשיך לפעול ל-25 שנים הבאות.
הוועדה המודרנית
צ'ארלס בולדן, מועמד למנהל נאס"א ולורי גארוור, מועמדת לסגנית מנהל נאס"א, מעידים בפני חברי הוועדה במהלך שימוע שנערך לשם אישור מינויים לתפקיד ב-2009
באמצע שנות ה-40 של המאה ה-20, נערך בסנאט רה-אורגניזציה. חוק הארגון החקיקתי מחדש משנת 1946 נכתב כדי לייעל את הקונגרס ולשפר את אפקטיביות שלו. כפי שנקבע בחוק, מספר ועדות הסנאט הקבועות צומצם פעם נוספת מ-33 ל-15 ופורקו ועדות מיוחדות אחדות אשר תחומי השיפוט שלהן חפפו לאלה של ועדות קבועות אחרות. ועדת המסחר ו-ועדת התעשייה — ועדות שהתפצלו בעבר מוועדה אחת משום שהיה קושי באיזון צורכי המסחר אל מול צורכי הייצור — יחד עם הוועדה למסחר בינן-מדינתי והוועדה לתעלות בין-ימיות חדלו מלהתקיים. כמעט כל תחומי השיפוט שלהן הועבר לוועדה יחידה, חדשה, לענייני מסחר וסחר חוץ. ב-1958 הוקמה ועדת מדעי החלל והאווירונאוטיקה וב-1961 קוצר שמה של "הוועדה למסחר בין-מדינתי וסחר חוץ" ל"וועדת המסחר"[2].
במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 שוב עבר מבנה ועדות הסנאט שינוי. ב-1976 הוקמה הוועדה המיוחדת לבחינת מערכת ועדות הסנאט והמליצה לשנות את שמה של "ועדת המסחר" ל"ועדת המסחר, המדע והתחבורה" הפועלת בהווה. ועדת מדעי החלל והאווירונאוטיקה פורקה ב-1977 ותחומי השיפוט שלה עברו לוועדה המודרנית. בראשות הוועדה המאוחדת והחדשה עמד הסנאטור וורן מגנוסון מוושינגטון, לימים הנשיא הזמני של הסנאט של ארצות הברית. כיום בראשות הוועדה יושב הסנאטור רוג'ר ויקר ממיסיסיפי.
