הקהילה היהודית של פשט (בהונגרית: Pesti Izraelita Hitközség, מילולית: "האגודה הדתית לבני ישראל בפשט"; בראשי תיבות: PIH) הייתה המסגרת הארגונית של יהודי העיר פשט, שאוחדה ב-1873 עם העיר בודה לבירת הונגריה בודפשט. בפשט נותרה הקהילה האמורה כגוף היהודי המרכזי. רוב מוחלט של האוכלוסייה היהודית בבירה התגורר בפשט והשתייך אליה. קהילות בודה ואובודה שהיו קטנות בהרבה נותרו עצמאיות.
ארגון הקהילה היהודית של פשט קם ב-1793, לאחר היפרדותו מקהילת אובודה. מאחר ששכנה בעיר שישיבת יהודים נאסרה בה לחלוטין (בערך עד אותו הזמן) הפכה פשט למוקד מודרניסטי. בשנות ה-1830 הייתה לחלוצת המגמה הנאולוגית תחת הרב ליב שוואב, ובמהלך הקרע ביהדות הונגריה ב-1870 הנהיגו ראשיה את המחנה הנאולוגי במדינה כולה. הקהילה התפתחה במהירות, ובסוף המאה ה-19 הפכה לקהילה היהודית הגדולה והעשירה ביותר בהונגריה ואחת הגדולות בעולם כולו. בתקופה מסוימת, כ-25% מאוכלוסיית בודפשט הייתה יהודית. ארגון הקהילה היהודית של פשט חדל להתקיים בשנת 1944, עם הכיבוש הגרמני, והוחלף על ידי הגרמנים במועצה יהודית או מועצת יהודים (יודנראט) כפי שנהגו הנאצים בכל מקום. הקהילה שוקמה בשנת 1945, אך ב-1950 איחד השלטון הקומוניסטי את הקהילה היהודית של פשט עם יתר הקהילות היהודיות בבירה במסגרת הקהילה היהודית של בודפשט, שהייתה נתונה לפיקוח צמוד.
היסטוריה
עד שנת 1836
יהודים חיו בפשט ההיסטורית כבר בימי הביניים, אך עם הזמן מגוריהם בתוך העיר נאסר שוב ושוב באופן חלקי או מלא. לאחר סיום השלטון הטורקי (1686, כיבוש בודה מחדש), השלטון ההונגרי שחזר לשלוט בעיר אסר שוב התיישבות יהודית בעיר במשך יותר ממאה שנה; מפעם לפעם אף נאסר עליהם לבקר בירידים בעיר, והותר להם ללון בעיר רק למען מטרה רשמית מוסמכת (אפילו זה נאסר עד סוף שנות ה-1720).
האיסור הגורף הוסר רק בשנת 1783 על ידי יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה בכתב הסובלנות של הקיסר, שהכריז על שוויון מלא בין העדות הנוצריות ובאותו מעמד הסדיר לאחר מכן גם את מצב היהודים. יהודים עברו לפשט בעיקר מאובודה. מכאן ואילך הם יכלו לא רק להיכנס, אלא גם להתיישב בעיר, לעסוק בתעשייה ובמסחר ולקיים בחופשיות את פולחנם הדתי, אף כי הממשל העירוני ביקש למנוע מהם את זה עד תום העשורים הראשונים של המאה ה-19 ומדי פעם יזמה גירושם לפרברים. בשנת 1787 נפתח בית התפילה הראשון של היהודים ברחוב קיראי (Király utca) של היום.
מאותה תקופה, קרי שנת 1787, כפו יהודי פשט את הניתוק מקהילת אובודה, מה שקרה לבסוף בשנת 1793. יהודי פשט בחרו אז ברב בנימין זאב וולף בוסקוביץ כרב הראשי שלהם. בשל כך פרץ הסכסוך בין משה מינץ, מנהיג קהילת אובודה ואחד הרבנים היוקרתיים ביותר בהונגריה באותה תקופה לבין בוסקוביץ שהביא לכך שבוסקוביץ הודח מכהונתו בשנת 1796 על פי הצעת חברי מועצת העיר שהתבקשו לחקור את הנושא. המועצה ביקשה מיהודי פשט לבחור ברב ראשי אחר, שיכול היה להיות מישהו חוץ ממינץ. הבחירה נפלה על הרב ישראל ורמן מאובודה ובכך הושלמה ההיפרדות מקהילת אובודה, וקהילת פשט הפכה לעצמאית. ביוזמתו של ורמן הושלם התקנון הראשון של הקהילה בשנים 1799–1800 .
הקהילה קנתה תחילה מקום לבית קברות ואחר כך הקימה בית חולים בשנת 1805 ובית ספר בשנת 1814. לאחר מותו של ורמן, שמעון אופנהיימר, עזריאל בריל משה קוניצר, ויוסף באך היו מנהיגיה הרוחניים והרבנים הראשיים של הקהילה.
כיוון ששלטונות העיר ניסו לדחוק את היהודים מפשט, רובם התיישבו מחוץ לחומות העיר, בשולי ארז'בטווארוש (כיום רובע 7), אשר היה אז מחוץ לחומות העיר. הירידים של היהודים נערכו בחצר הבניין בבעלות משפחת אורצי. המשפחה, שהכירה בהזדמנות העסקית, פתחה אותו כמעט מיד בפני יהודים שהתקבלו לעיר ולסביבותיה. הבניין, שהיה שייך למעשה לתחום יהודי אובודה מאז הקמתו היה המבנה הגדול ביותר בפשט מחוץ לחומות העיר. גודלו מאופיין היטב בכך שהיו בו 48 דירות (עם 140 חדרים), מקווה, איטליז כשר, 37 מחסני קמרון ומערכת מרתפים ענקית. בנוסף לכך, נפתח במקום בית תפילה בשנת 1796. הבניין נבנה בשנות ה-30 של המאה ה-18, בסגנון צופּף, ברוקי כמו פיאה. הבניין נהרס בשנת 1936 והוחלף על ידי מה שנקרא בבודפשט "בתי מדאץ'". בית הקפה אורצי פעל בו בין השנים 1825 עד 1936 על פי תקנות כשרות אורתודוקסיות קפדניות. במהלך 111 שנות פעילותו, המקום תפקד גם כמרכז עסקים לסחר בעור תוצרת הונגריה (התעשייה היחידה שלא נאסרה על יהודים מהתחלה). בעקבות תפקידו החשוב של הבניין אוכלס כל רחוב קיראי וסביבתו ביהודים, והיווה את הרובע היהודי של פשט.
עד הפשרה האוסטרו-הונגרית
לאחר מותו של קוניצר בשנת 1836, הפך ליב שוואב לרב הראשי, וחידש (מודרניזציה) את כל הקהילה. ההנהגה הדתית הפכה את הקהילה למאוחדת, קהילה שהפכה באותה התקופה לגדולה במדינה. במקביל, פרנסיה, כמו גאבור אולמן, יוזף לבּ בוסקוביץ, יונאס קונוואלדר ושמעון וולף שוסברגר, הפכו אותה לקהילה העשירה ביותר באמצעות פעילותם המסחרית. ביוזמתו התבקש פרלמנט משנת 1839–1940 להעניק מתן שוויון זכויות ליהודים (אמנציפציה). אף על פי שהרוב תמכו בעניין, בעקבות שיתוף הפעולה בין הבישוף לאסלו בארקוצי מסקשפהרוואר לבין פקיד החצר הקיסרי הגבוה איגנץ אטווש, הדבר נכשל בחלקו. חוק מספר 29 של שנת 1940[1] פסק ליהודים את הזכות לסחר חופשי (הקמת מפעלים), סחר והקמה, אך המשיך לאסור עליהם להתיישב מעיירות מכרות ועדיין לא העניק שוויון מלא ביחס לאוכלוסייה הנוצרית במדינה. במקביל, היהודים נדרשו להשתמש בשם משפחה קבוע וכן לנהל רישום. החוק הביא לקדחת הונגריזציה, דהיינו לשינויים בכיוון קבלת מאפיינים הונגריים (בעיקר שמות ושפה). הקהילה, שעד אז הייתה בעיקר בעלת שמות גרמנים ועברים, התחלפה להונגרית, אם כי בנוסף שמרו על השמות הפרטיים העברים המסורתית. בהנחייתו הרוחנית של לאופולד לעף, תורגמה כמות עצומה של כתיבה להונגרית, כתיבה רבה נעשתה בהונגרית, ושפת הדרשה בבתי הכנסת הפכה בהדרגה להונגרית.
בשנת 1841 רכשה הקהילה את בניין המטה שלה ברחוב שיפ (הבניין נושא כיום את מספר 12), שפועל כך מאז. לאחר הקמת המשטר הקומוניסטי, בנוסף לקהילת בודפשט, הוקם ארגון הנהלה לאומית שגם מטהו היה שם. לאחר חילופי השלטון, כלומר כיום הוא ביתה של התאחדות הקהילות היהודיות בהונגריה (MAZSIHISZ).
הקהילה היהודית של פשט תמכה בהתלהבות במהפכת 1848 בהונגריה ובמרד נגד הקיסר של 1849-1849, תרמה את חפצי הכסף מבתי הכנסת לאוצר וסיפקה הלוואות ללא ריבית, תוך שהיא מקיימת גביית כספים בין חבריה למטרות צבאיות באופן קבוע וציידה את החיילים-מתנדבים היהודים. הרב הראשי שוואב נכלא על ידי הצבא ההבסבורגי בכלא נויגבאודה (Neugebaude) בגלל הרטוריקה הפטריוטית שלו.
ההקלה ההדרגתית בתקופת באך (שר הפנים של אוסטריה), כמו גם התנופה במסחר, נתנו תנופה חדשה להתפתחותה וצמיחתה של יהדות פשט. באותה תקופה היא בנתה את בתי הספר לבנים ולבנות, ובשנת 1837 גם רכשה מגרש ברחוב דוהאני - שבשנת 1845 הוחלט לבנות עליו בית כנסת - שבהרחבות מאוחרות יותר הפך לבית הכנסת הגדול ביותר באירופה (בשנת 1902). שוואב הפך לרב הראשון של בית הכנסת כשעדיין היה בבנייתו, עד מותו. לאחר 1857 נבחר אלאיוש פרקש מייזל לרב הראשי.
הזינוק הגדול
בעידודו ובעזרתו של מייזל, נחנך תלמוד תורה, קם איגוד המורים הלאומי היהודי, נפתח בית אבות, ובתמיכתה הרוחנית של יוהאנה בישיץ ובתמיכתה המעשית הבנהגתה של מריה גוטסמן הוקם גם איגוד הנשים היהודיות של פשט בשנת 1866. מאוחר יותר איגוד הנשים הפכה לאחתד מארגוני הצדקה הגדולים בהונגריה ובשנת 1870 פתח מטבח הציבורי, שהיה פתוח לכל העניים, ללא קשר לדת או מוצא.
הודות למספרם הרב של המהגרים היהודים מאזורי האימפריה האוסטרו-הונגרית במזרח שהגיעו באותה תקופה להונגריה, הקהילה היהודית בפשט הפכה לאחת הקהילות הגדולות באירופה ובעולם.
משה פרוידיגר, מייסד ומנהיג הקהילה האורתודוקסית בבודפשט, שהופרדה מה- PIH בשנים 1869–1870 והפכה לעצמאית
לשינויים הפוליטיים הגדולים שהתרחשו לאחר הפשרה הייתה השפעה עמוקה גם על היהדות, שכן ב-25 בנובמבר1867, נחקק חוק מספר 17 לשנת 1867. הוא כלל שני משפטים קצרים בלבד: "התושבים היהודיים של המדינה רשאים לממש את כל הזכויות האזרחיות והפוליטיות כמו התושבים הנוצרים" והשני "כל חוק, מנהג או תקנה שאומרים את ההפך מבוטלים בזאת". שוויון משפטי ופוליטי מלא, אך לא דתי, הוביל לדיונים פנימיים רציניים, שהביאו בשנת 1868 לניתוק. ב-10 בדצמבר כונס באולם ההעירייה של פשט הקונגרס היהודי הלאומי שנמשך עד 23 בפברואר1869. במקום לקבוע כיוון מאוחד וחדש ליהדות הונגריה, פרשו האורתודוקסים מכלל היהודים עקב חששם משליטת הנאולוגים בארגון המייצג החדש. בדצמבר הקימו האורתודוקסים ארגון קהילות נפרד. קהילות שונות ומשונות, שסירבו להצטרף לארגונים הגדולים ושמרו על עצמאותן, כונו "סטטוס קוו אנטה." כמעט כל יהודי הונגריה, אורתודוקסים כנאולוגים, ראו ביהדותם דת והזדהו באופן מוחלט עם הלאומיות ההונגרית.
הקהילה לא הושפעה באופן חמור מהקרע (ששטף את רחבי המדינה), מכיוון שהרוב המכריע היה בעד ניאולוגיה, כפי שהיו גם ברחבי הונגריה. הקהילה האורתודוקסית בבודפשט נוסדה בשנת 1870, וכך גם רוב הקהילות האורתודוקסיות ברחבי הונגריה. מכאן ואילך הם פעלו באופן עצמאי לחלוטין מהקהילה היהודית של פשט, ומרכזם הפך בית הכנסת בבית אורצי, שפעל מאז 1796.
באקלים הפוליטי החדש, החלה ה-PIH לפרוח במקביל להונגריה עצמה כחלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. כמעט בכל שנה נבנו ונפתחו יותר ויותר בתי כנסת, בתי חולים, מוסדות סוציאליים או אחרים (למשל ספריות, בתי ספר וכו') עבור היהודים או מתרומות של יהודים לכולם ברחבי הונגריה, כך היה גם בבודפשט. בשנת 1867 נפתח בית היתומים לבנים ולבנות יהודים, בשנת 1869 נפתח בית הספר היסודי (Elemi), חטיבת הביניים (Polgári) והגימנסיה היהודית לבנים ולבנות. בשנת 1874 מונה שמואל לייב בריל לנשיא הקהילה. בשנת 1877 נפתחה האוניברסיטה היהודית הרבנית בית המדרש לרבנים בבודפשט, שבעקבות הניאולוגיה התרחקה לחלוטין מהמגמה האורתודוקסית ומהשקפת עולמה. השפה העיקרית הפכה להונגרית. בשנת 1887 נפתח המכון הלאומי לחרשים-אילמים יהודים (Izraelita Siketnémák Budapesti Országos Intézete), "בית החולים של הקהילה היהוגית של פשט ברחוב סבולץ'" (Pesti Izraelita Hitközség Szabolcs Utcai Kórháza) שנקרא היום המרכז הרפואי הלאומי נפתח לכולם בשנת 1889, בית האבות של החברה קדישא (Chevra Kadisa Aggok Menháza) נפתח בשנת 1893 ובשנת 1897 "בית החולים לילדים ברחוב האש", שהיה פתוח לכל. המכון לעיוורים יהודים, (Zsidó Vakok Intézete) שנקרא היום בשם אחר, שנבנה מכספי הקהילה, פתח את שעריו בשנת 1908, והוא המתין למשתכניו ללא קשר להשתיכותם הדתית. בשנת 1911 נפתח "הבית לנשים וליולדות" וב-1911 גם "בית החולים היהודי לצדקה" ועוד מוסדות אחרים בכל הגדלים.
בינתיים, בראשית שנות ה-90 של המאה ה-19, הושקה גם תנועה להשגת השוויון הדתי שטרם הושג, שהתממש בשנת 1896; באותה עת הפכה הדת היהודית לדת שווה, מוכרת על ידי המדינה, מוגנת ושווה לכל הזרמים הנוצריים העיקריים.
בלימה, עצירה ובנייה מחדש
מלחמת העולם הראשונה עצרה את ההתפתחות הזו. לאורך כל הדרך תמכה PIH באופן פעיל בצבא, הן מבחינה כלכלית והן מבחינת הגיוס בקרב היהודים וגם מבחינות אחרות. סוף המלחמה היה מכה קשה לא פחות עבורם. מכיוון שכל נכסיהם היו באג"ח צבאיות, הקריסה הביאה גם לפשיטת רגל כלכלית של הקהילה, שהוחמרה על ידי מהפכת החרציות והמדיניות האנטי בורגנית של הרפובליקה הסובייטית ההונגרית ואחר כך המשטר החדש האנטישמי שבא בעקבותיה. פרנץ סיקיי שהיה שר הדתות והחינוך הציבורי קודם לכן בממשלת הונגריה (1910) הועמד בראש הקהילה הגדולה בעולם באותה תקופה, ואחרי מותו בשנת 1921, שאנדור לדרר. אחריו הגיע אלדאר קסאב. בהנהגתם הם הצליחו למחזר ולמגר את חובות הקהילה ותחת קסאב הצליחו לצאת שוב למסלול התפתחות. בשנת 1923 ניתן היה לחנוך מוסד חדש: "הגימנסיה היהודית לבנים ולבנות של הקהילה היהודית בפשט". בתוך הקהילה התקיים דיון רציני בזמן זה האם היהדות צריכה פוליטיזציה אחידה או לא.
על פ הלקסיקון יהודי הונגרי, בשנת 1929 אוכלוסיית קהילת פשט מנתה כ-250,000 (המספר לא כולל את הקהילה האורתודוקסית שמנתה כ־50,000 ולא את אנשי הסטטוס קוו-אנטה). מתוך 250,000 הניאולוגים, כ-57,000 שילמו מיסי קהילה. באותה תקופה, כרבע מאוכלוסיית פשט היו יהודים. ראש העיר של וינה האנטישמי הידוע לשימצה קרל לוגר קרא לבודפשט יודהפשט.
אנדרטת השואה לציון 60 שנה (2005) מאת ג'יולה פאואר וקאן טוגאי .
בשנת 1929, תוך שימוש בכספו ובהשפעתו, הפך שאמו שטרן לראש הקהל של PIH, וגרם לסערה רבה בחייה הפנימיים. שטרן שמר על תפקידו עד סוף מלחמת העולם השנייה, הקהילה חדלה מלהתקיים לאחר הכיבוש הגרמני של הונגריה והוחלפה על ידי הגרמנים ב"מועצת יהודים" (יודנראט) בסגנון נאצי, גם מועצת היהודים הונהגה על ידי שטרן.
כתוצאה מהאירועים, היהודים בבודפשט הצליחו לשרוד יותר בהשוואה לקהילות האחרות והצליחו לבנות מחדש את הקהילה היהודית של פשט כמעט מיד לאחר המלחמה בשנת 1945, אך היא התקיימה בצורתה הישנה רק עד 1950. באותה תקופה, הכוח הקומוניסטי איחד אותה עם הקהילה היהודית של בודה והקהילה היהודית של אובודה בשם "הקהילה היהודית של בודפשט", ואז העמיד אותה תחת פיקוח ממלכתי צמוד.
שיקום השרידים
המנהיג האחרון של ה-PIH היה לאיוש שטקלר (Stöckler Lajos), שהיה פרנס הקהילה מאז הארגון מחדש של 1945 ועד לפירוקה בשנת 1950. שטקלר, יחד עם מיקשה דומונקוש ולאסלו בנדק, הרופא הראשי של בית החולים ברחוב סאבולץ', הואשמו בשנת 1953 בהריגתו של ראול ולנברג, אולם לא ניתן היה לקיים את משפט הראווה עקב השינויים שבאו בעקבות מותו של סטלין.
מוסדות שהוקמו
המוסדות והארגונים שהוקמו ביוזמת ובכספי (על פי רוב) של הקהילה היהודית של פשט במשך כ-150 שנות קיומה הם רבים מספור. נמנה את העיקריים שבם:
.svg){kind=small}
