הסכסוך הרוסי–צ'צ'ני (ברוסית: Чеченский конфликт, מילולית: הסכסוך הצ'צ'ני) הוא סכסוך בן מאות שנים, לעיתים מזוין, בין רוסיה לבין בני הלאום הצ'צ'ני וכוחות אסלאמיסטים. פעולות האיבה בין העמים החלו עוד בשנת 1763, אך במידה ניכרת יותר ובאופן אלים יותר זהו סכסוך שהסלים בעיקר לאחר התפרקות ברית המועצות ובפועל נהוג להתייחס לעימות הרוסי-צ'צ'ני לסכסוך שפרץ בין רוסיה לצ'צ'ניה, בדצמבר 1994.[3][4]
מקורות הסכסוך מגיעים עד למאה ה-18. האימפריה הרוסית בתחילה גילתה עניין מזערי בשטחי צפון הקווקז וראתה באזור לא יותר משטח מעבר לגאורגיה ואויביה, פרס והאימפריה העות'מאנית, אך המתח בין עמי הקווקז לשלטון הרוסי גדל בעקבות פעילויות של הרוסים באזור שגרמו למלחמה בצ'רקסים ולמרד של הצ'צ'נים נגד הנוכחות הרוסית ב-1763 שבעקבותיו פרצו עימותים ומלחמה של ממש בשנת 1817. רוסיה הצליחה לדכא את המורדים הצ'צ'נים רק ב-1864. במהלך מלחמת האזרחים הרוסית, הצ'צ'נים ושאר עמי הקווקז זכו בעצמאות במשך כמה שנים לפני שסופחו לברית המועצות ב-1921. במהלך מלחמת העולם השנייה, הצ'צ'נים ראו בפלישה הגרמנית הזדמנות למרוד נגד המשטר הסובייטי. בתגובה, הם גורשו בהמוניהם אל מרכז אסיה, שם אולצו לחיות עד 1957.
העימות האחרון בין הצ'צ'נים לממשלה הרוסית התקיים בשנות התשעים של המאה העשרים. כאשר ברית המועצות התפוררה, הבדלנים הצ'צ'נים הכריזו על עצמאותם בשנת 1991. בשלהי 1994 פרצה מלחמת צ'צ'ניה הראשונה ולאחר שנתיים של לחימה, הכוחות הרוסים נסוגו מהאזור. בשנת 1999, הלחימה התחדשה ושנה לאחר מכן כוחות הביטחון של רוסיה ביססו את שליטתם על צ'צ'ניה ומאז בין העמים שורר עימות בעצימות נמוכה יחסית. בדצמבר 2017 שירות הביטחון הפדרלי הכריז על חיסול המחתרת הצ'צ'נית וסיום המבצע למלחמה בטרור בצפון הקווקז.
מקורות
צפון הקווקז הוא אזור הררי הכולל את צ'צ'ניה משתרע סמוך לנתיבי סחר חשובים בין רוסיה למזרח התיכון, שליטה אשר הועברה מיד ליד לאורך אלפי שנים.[5] רוסיה נכנסה לאזור לאחר שהצאר איוואן האיום כבש את השטחים של אורדת הזהב בחאנות של קאזאן ואסטרחן בשנת 1556, אז התחיל מאבק ארוך על השליטה בצפון הקווקז בין רוסיה לפרס, האימפריה העות'מאנית וחאנות קרים.[6] מחלוקות פנימיות מנעו מרוסיה מלבסס ביעילות את כוחה באזור עד המאה ה-18; עם זאת, נרקמה ברית בין הרוסים לקוזאקים, שהחלו להתיישב בצפון הקווקז ועוררו מתיחות ועימותים עם הצ'צ'נים, אשר בשלב זה הושפעו לרעה מהשינויים באזור.[7][8]
ב-1774, רוסיה השתלטה על חלקו הצפוני של חבל אוסטיה, ועל המסלול בעל החשיבות האסטרטגית, מעבר דריאל, שנכבש מידי העות'מאנים. כמה שנים מאוחר יותר, בשנת 1783, רוסיה חתמה על הסכם גאורגייבסק עם גאורגיה, מה שהפך את גאורגיה — מובלעת נוצרית מוקפת במדינות מוסלמיות עוינות — לפרוטקטורט רוסי. כדי למלא את התחייבויותיה לפי האמנה, יקטרינה הגדולה, קיסרית רוסיה, החלה בבניית הדרך הצבאית הגאורגית דרך מעבר דריאל, יחד עם סדרה של מבצרים צבאיים כדי להגן על הדרך.[9] פעילויות אלה, עם זאת, הרגיזו את הצ'צ'נים, שראו במבצרים כהסגת גבול על השטחים המסורתיים שלהם וכאיום פוטנציאלי.[10]
בסביבות הזמן הזה, השייח' מנצור, האימאם הצ'צ'ני, החל להטיף לגרסה טהורה יותר של האסלאם ועודד את עמי צפון הקווקז להתאחד תחת דגל האסלאם על מנת להגן על עצמם מפני איומים מבחוץ. פעילותו נתפסה על ידי הרוסים כאיום על האינטרסים שלהם באזור ובשנת 1785, נשלח כוח מזוין ללכוד אותו. משלא הצליחו לעשות כן, הכוח שרף את כפר הולדתו של השייח', אבל הכוח נפל למארב על ידי חסידיו של מנסור וכך החל העימות המזוין הראשון אי-פעם בין הצ'צ'נים לרוסים. המלחמה נמשכה מספר שנים, כשמנסור מנהל טקטיקות גרילה והרוסים כצעד ענישה מבצעים פשיטות על הכפרים הצ'צ'נים, עד ללכידתו של מנסור בשנת 1791. מנסור מת בשבי ב-1794.[11][12]
בשנת 1801, רוסיה סיפחה רשמית את גאורגיה תוך העמקת מחויבותה על האזור.[13] בשנים שלאחר מכן, הלך וגדל מספר הפשיטות והמארבים שניהלו הלוחמים הצ'צ'נים על הכוחות הרוסים שנעו דרך הקווקז. כתגובת נגד, מנהיגי רוסיה החלו לשקול צעדים דרסטיים יותר. אלה נדחו עם זאת בעקבות פלישת נפוליאון בשנת 1812 ופרוץ מלחמת רוסיה-צרפת.[14]
הקווקזים ומלחמות קרים, 1817–1864
אחרי שרוסיה הביסה את נפוליאון, הצאר אלכסנדר הראשון הפנה את תשומת הלב שלו פעם נוספת אל צפון הקווקז, כשהוא ממנה את אחד הגנרלים המפורסמים שלו, אלכסיי פטרוביץ' ירמולוב, למשימת השלטת הסדר באזור. בשנת 1817, כוחות רוסיים תחת פיקודו של ירמולוב יצאו לכבוש את הקווקז.[15] טקטיקות הלחימה האלימות של ירמולוב, אשר כללו לוחמה כלכלית, ענישה קולקטיבית והגלייה בכפייה, התגלו בתחילה כמוצלחים, אבל הוגדרו כלא מועילים לאחר שהם למעשה סיימו את ההשפעה הרוסית על החברה והתרבות הצ'צ'נית והאיבה בין העמים נמשכה. ירמולוב לא שוחרר מתפקידו עד 1827.[16][17]
נקודת מפנה בסכסוך סומן בשנת 1828, כאשר צמחה תנועת המורידיזם, שהובלה על ידי האימאם שאמיל. בשנת 1834 הוא איחד את עמי צפון הקווקז תחת שלטון האסלאם והכריז "מלחמת קודש" על רוסיה.[18] בשנת 1845 כוחותיו של שאמיל הוקפו לאחר שהרגו אלפי חיילים רוסים וכמה גנרלים בדארגו ואילצו אותם לסגת.[18]
במהלך מלחמת קרים של 1853–1856, הצ'צ'נים תמכו באימפריה העות'מאנית נגד רוסיה.[18]
עם זאת, סכסוכי שבט פנימיים החלישו את שאמיל שנלכד ב-1859.[19] המלחמה באופן רשמי הסתיימה בשנת 1862 כאשר רוסיה הבטיחה אוטונומיה לצ'צ'ניה ולקבוצות אתניות נוספות בקווקז.[19] עם זאת, צ'צ'ניה והאזור שמסביב, כולל צפון דאגסטן, שולבו לתוך רוסיה כמחוז טרק.
מלחמת האזרחים והתקופה הסובייטית
אחרי המהפכה הרוסית, אנשי ההר של צפון הקווקז הקימו את הרפובליקה ההררית של צפון הקווקז. שהתקיימה עד 1921, כאשר הם נאלצו לקבל את השלטון הסובייטי. יוסיף סטלין באופן אישי, ניהל משא ומתן עם מנהיגי הקווקז בשנת 1921, כשהוא מבטיח אוטונומיה רחבה בתוך המדינה הסובייטית. הרפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית האוטונומית ההררית נוצרה באותה שנה, אבל התקיימה רק עד 1924 כאשר היא בוטלה ובמקומה שש רפובליקות נוצרו.[20] הרפובליקה האינגוש-צ'צ'נית האוטונומית הסובייטית הסוציאליסטית הוקמה ב-1934. עימותים בין הצ'צ'נים לבין הממשלה הסובייטית התעוררו בסוף שנות העשרים של המאה העשרים במהלך הקולקטיביזציה. העימות נחלש לקראת אמצע שנות השלושים של המאה העשרים, לאחר שהמנהיגים המקומיים נעצרו או נהרגו.[21]
מלחמת העולם השנייה
גרמניה הנאצית פלשה לברית-המועצות ביוני 1941. על פי מקורות סובייטים, הצ'צ'נים הצטרפו לוורמאכט, למרות שטענה זו שנויה במחלוקת, בשל חוסר בראיות של ממש.[21] עד ינואר 1943, החלה הנסיגה הגרמנית, כאשר השלטון הסובייטי החל לדון בגירושם של הצ'צ'נים והאינגושטים הרחק מצפון הקווקז. בפברואר 1944, תחת פיקודו הישיר של לברנטי בריה, כמעט חצי מיליון צ'צ'נים ואינגושטים הוצאו מבתיהם בכוח ונשלחו להתיישב במרכז אסיה. הם הוכנסו בכפייה למחנות בקזחסטן וקירגיזסטן.[22] לאחר מותו של סטלין בשנת 1953, ניקיטה חרושצ'וב שעלה לשלטון, גינה את מעשי קודמו.
עימותים אתניים (1958–1965)
ב-1957, הצ'צ'נים הורשו לחזור לבתיהם. הרפובליקה האינגוש-צ'צ'נית האוטונומית הסובייטית הסוציאליסטית חודשה.[23] בשנת 1958, פרץ עימות בין מלח רוסי ולצעיר אינגושטי על בחורה, כאשר הרוסי נפגע אנושות. האירוע הידרדר במהירות למהומות אתניות, כאשר המון סלאבי תקף את הצ'צ'נים והאינגושטים ובזזו רכוש ברחבי האזור במשך 4 ימים.[24] העימותים האתניים נמשכו לאורך כל שנות הששים של המאה העשרים ובשנת 1965 נמסר על 16 עימותים שהביאו לפציעתם קשה של 185 איש, 19 מהן פציעות קטלניות. בשלהי 1960, העימות האזורי נרגע והעימות הצ'צ'ני–רוסי הגיע לנקודת הרתיחה הנמוכה ביותר. מצב שנשמר עד 1990.
בעידן הפוסט-סובייטי
מלחמות צ'צ'ניה
לוחם צ'צ'ני חמוש במקלע, 1995
ב-1991, צ'צ'ניה הכריזה על עצמאות והוקמה הרפובליקה הצ'צ'נית של איצ'קריה. על פי מקורות מסוימים, מ-1991 עד 1994, עשרות אלפי אנשים שאינם צ'צ'נים (בעיקר רוסים, אוקראינים וארמנים) עזבו את הרפובליקה ודווח על אלימות ואפליה נגד האוכלוסייה הלא-צ'צ'נית.[25][26] מקורות אחרים לא זיהו את עזיבת הסלאבים כגורם משמעותי לאירועי התקופה ורבים מייחסים את ההידרדרות בצ'צ'ניה, במדיניותו האגרסיבית של נשיא צ'צ'ניה דאז, ז'וחאר דודייב, ומדיניותו של נשיא רוסיה, בוריס ילצין[27].[28] כוחות הצבא הרוסי נכנסו לגרוזני ב-1994[29], אבל לאחר שנתיים של לחימה אינטנסיבית, הכוחות הרוסים בסופו של דבר נסוגו מצ'צ'ניה בעקבות החתימה על הסכם חסביוראט.[30] צ'צ'ניה שמרה דה פקטו על עצמאותה עד מלחמת צ'צ'ניה השנייה שפרצה ב-1999.
בשנת 1999, כוחות הממשלה הרוסית פתחו במבצע למלחמה בטרור בצ'צ'ניה, בתגובה לפלישת כוחות אסלאמיסטיים צ'צ'נים לדאגסטן. עד תחילת שנות ה-2000 רוסיה השמידה כמעט כליל את העיר גרוזני ולא הצליחה להשתלט על צ'צ'ניה עד לשנת 2009. לדברי נורמן ניימארק, "ישנן ראיות רציניות לכך שהממשלה הרוסית פיתחה תוכניות לגרש את הצ'צ'נים שוב באמצע שנות ה-1990, אם הם היו מפסידים במלחמה."[31]
קשה לאמוד את כמות נפגעי הסכסוך הזה בשל חוסר ברשומות וכן בשל אורך העימות רב-השנים. מקור אחד מציין כי לפחות 60,000 צ'צ'נים נהרגו במהלך מלחמת צ'צ'ניה הראשונה והשנייה בשנים 1990–2000 לבד. [40] הערכות גבוהות יותר טוענות כי נהרגו 150,000 או 160,000 איש.[41]
Dunlop, John B. (1998). Russia Confronts Chechnya: Roots of a Separatist Conflict. Cambridge: Cambridge University Press. ISBN9780521636193.
Crawford, Marisa; Rossiter, Graham (2006). Reasons for Living: Education and Young People's Search for Meaning, Identity and Spirituality. Aust Council for Ed Research. p. 99. ISBN9780864316134.
James, Patrick; Goetze, David (2001). Evolutionary Theory and Ethnic Conflict. Westport, Connecticut: Praeger. ISBN9780275971434.
Kempton, Daniel R.; Clark, Terry D. (2001). Unity or Separation: Center-Periphery Relations in the Former Soviet Union. Praeger. ISBN978-0275973063.
King, Charles (2008). The Ghost of Freedon: A History of the Caucasus. Oxford: Oxford University Press. ISBN978-0-19-517775-6.
Kumar, Rajan (2006). Ethnicity, Nationalism and Conflict Resolution: A Case Study of Chechnya. Gurgaon: Hope India. ISBN9788178711195.
Schaefer, Robert W. (2010). The Insurgency in Chechnya and the North Caucasus: From Gazavat to Jihad. ABC-CLIO. pp. 49–61. ISBN9780313386343.
Smith, Sebastian (2005). Allah's Mountains: The Battle for Chechnya. Tauris Parke Paperbacks. ISBN978-1850439790.
Ware, Robert Bruce (2005). "A Multitude of Evils: Mythology and Political Failure in Chechnya". In Richard Sakwa (ed.). Chechnya: From Past to Future. London: Anthem Press. pp. 79–115. ISBN1-84331-165-8.
^"Chechnya – Narrative"(PDF). University of Southern California. אורכב מ-המקור(PDF) ב-2016-09-02. נבדק ב-12 ביולי 2013. Russian military involvement into the Caucasus started early in the 18th century and in 1785–1791 the first major rebellion in Chechnya against the imperial rule took place.{{cite web}}: (עזרה)
^Naimark, Norman M. (2002). Fires of Hatred: Ethnic Cleansing in Twentieth-century Europe. Cambridge, Mass: Harvard Univ. Press. p. 106. ISBN9780674009943.
