השם גרוזני ניתן על ידי הגנרל הרוסי אלכסיי ירמולוב שנלחם בצ'צ'ניה והקים במקום מבצר שממנו יותר מאוחר התפתחה עיר. לאחר מותו של נשיא צ'צ'ניה העצמאית הראשון ג'וחר דודייב ב-1996 החליטו יורשיו לשנות את שם העיר לג'וחר, אך שינוי השם לא הוכר על ידי הרוסים ובעולם. לאחר מותו של הנשיא הצ'צ'ני הפרו-רוסי אחמד קדירוב, הפרלמנט הצ'צ'ני הצביע על שינוי השם ל"אחמד גהלה", אך בנו של אחמד, רמזן קדירוב, ראש ממשלת צ'צ'ניה החדש, הטיל וטו על ההחלטה, כך שהשם הרשמי נשאר גרוזני.
היסטוריה
ב-1818 מאחז גרוזניה הוקם על ידי הקוזקים של טרק על הנהר סונז'ה במסגרת מלחמת הקווקז. לאחר ניצחון הרוסים המבצר איבד מחשיבותו ושמו שונה לגרוזני. ב-1893 נסללה דרך העיר מסילת ברזל מרוסטוב על דון לאזרבייג'ן, ונבנה צינורנפט מבאקו למרכז רוסיה. הדבר הביא להתפתחות ניכרת של העיר, מספר תושביה צמח מ-15,600 ב-1897 ל-30,400 ב-1913.
יום לאחר מהפכת נובמבר ב-1917 העיר נכבשה על ידי הצבא האדום, אך זה נסוג מהעיר בלחץ צבא המתנדבים של אנטון דניקין ב-4 בפברואר 1919. ב-17 במרץ 1920 נכבשה גרוזני שוב על ידי האדומים. היא צורפה לרפובליקה האוטונומית הצפון-קווקזית, והוכרזה כבירת המחוז הצ'צ'ני האוטונומי. מרבית אוכלוסיית העיר בתקופה זו הייתה מורכבת מקוזאקים, שהקומוניסטים החשיבו לאויבי המשטר, ולכן עודדו הגירה של צ'צ'נים לעיר, שנחשבו לאויבים פחות חמורים. מ-1934 שונה שם האזור למחוז האוטונומי של צ'צנו-אינגושטיה, ומ-1936 המחוז האוטונומי הפך לרפובליקה אוטונומית.
מלחמת העולם השנייה
בתקופת מלחמת העולם השנייה חלק ניכר מהצ'צ'נים (כ-30 אלף מתנדבים מתוך אוכלוסייה של 700 אלף) תמכו בגרמנים ולחמו בשורות האס.אס, ובנוסף לכך, לפי האשמות הנ.ק.ו.ד. השתמטו משירות צבאי בשעה שהוכרז על גיוס כללי לצבא האדום, הסתירו מהסובייטים מרגלים גרמנים, הסגירו שבויים סובייטים נמלטים, ועזרו לצבא הגרמני למצוא את צינור הנפט שעבר באזור. כתוצאה מזה מ-23 בפברואר עד ל-7 במרץ 1944 גורשו כל הצ'צ'נים והאינגושים לקזחסטן בתואנה של נטייה לשיתוף פעולה עם הגרמנים. במקומם הובאו לעיר מהגרים מדאגסטן, מצפון אוסטיה ומאזורים אחרים ברוסיה. השלטון הסובייטי נתן הנחות משמעותיות למהגרים, וכתוצאה מהן הוכפלה אוכלוסיית העיר תוך עשור, וחשיבותה הכלכלית עלתה בצורה משמעותית.
הקמתה מחדש של צ'צ'נו-אינגושטיה
רק ב-9 בינואר 1957 הותר לצ'צ'נים לחזור, ושם המחוז שונה שוב לרפובליקה הצ'צ'נו-אינגושית. בסוף אוגוסט 1958 התעוררו בעיר מהומות אנטי-צ'צ'ניות בעקבות חזרתם של הצ'צ'נים, שדרשו שרכושם הגזול יושב להם, ושהמהגרים יאולצו לחזור למולדתם. הרקע הרשמי למהומות היה רצח פועל רוסי שיכור בן 22 על ידי צ'צ'ני, לאחר שהראשון התנכל לו. המפגינים דרשו ששם המחוז ישונה חזרה למחוז גרוזני, שייאסר על מגורי יותר מ-10% מהצ'צ'נים בעיר, שיובאו לאומים אחרים לאזור, ושניקיטה חרושצ'וב יתערב אישית בנעשה. ב-28 באוגוסט פיזר הצבא את המפגינים והעיר שקטה עד לשנת 1991.
בשנת 1990 הגנרל הצ'צ'ני הראשון בצבא הסובייטי ג'וחר דודייב חזר למולדתו והקים את הקונגרס הצ'צ'ני הכללי. הקונגרס דרש את הקמת הרפובליקה הצ'צ'נית במסגרת ברית המועצות. לאחר הפוטש של אוגוסט כשרוב הרפובליקות התחילו להכריז על עצמאותן, חברי הקונגרס הצ'צ'ני השתלטו על ועידת הסובייט הצ'צנו-אינגושי של המפלגה הקומוניסטית ורצחו את ראש המפלגה של גרוזני. באוקטובר אותה שנה דודייב ערך משאל עם בנושא עצמאות מרוסיה שזכה לרוב. בנובמבר, בוריס ילצין ניסה לפנות את הכוחות הרוסיים מגרוזני דרך האוויר, אך דודייב סגר את נמל התעופה. הרוסים היססו לזמן מה בבחירת תגובה מתאימה לעצמאות צ'צ'ניה עד שב-26 בנובמבר 1994 תפסו כוחותיו של דודייב 21 אנשי שריון רוסיים. תפיסתם מצוינת לעיתים כאחת הסיבות לחידוש המלחמה.
ב-11 בדצמבר נחתו הכוחות הרוסיים ברפובליקה. מ-31 בדצמבר 1994 עד אמצע ינואר 1995 התנהלו קרבות על גרוזני, שבסופם העיר נכבשה על ידי הרוסים. הכוחות הרוסיים כבשו את רוב צ'צ'ניה ואת העיר גרוזני והקימו ממשלה פרו-רוסית בראשות דוקו זבגייב, אך מתקפת פתע של המורדים הצ'צ'נים על גרוזני ב-6 באוגוסט 1996 שכללה בין 1,500 ל-3,000 לוחמים כבשה את העיר ושמה במצור 10,000 חיילי משרד הפנים הרוסי. עקב כך, גברו ברוסיה הקולות להפסיק את הלחימה ולשוב לשולחן המשא ומתן. הרוסים הסכימו להפסקת אש וצ'צ'ניה, דה-פקטו, חזרה להיות עצמאית, כעת בהכרה רוסית רשמית.
לאחר עליית ולדימיר פוטין לתפקיד ראש ממשלה, הוכרז על שלב חדש במלחמה נגד צ'צ'ניה, שבא בעקבות מסעו של שאמיל בסאייב לדגסטן ופיצוץ שני בתי מגורים במוסקבה ווולגודונסק. הממשל הרוסי החדש האשים מיד בפיצוצים את הצ'צ'נים וכבר בספטמבר התחיל בהתקפה אווירית על גרוזני. ב-25 באוקטובר ירו הרוסים על השוק המרכזי של גרוזני טילים בליסטיים והרגו 140 איש, לאחר מכן הופצצו הקומות העליונות של כל הבניינים הגבוהים. מספר ההרוגים בקרבות האחרונים היה נמוך יותר מהראשונים. הכיבוש הסופי של העיר נקבע לפברואר 2000. בין הרוסים לבדלנים סוכם שהרוסים יאפשרו לכל צבא הבדלנים לעזוב את העיר, ורק אז הבדלנים יחדלו מלחימה. הרוסים הסכימו, אך הטמינו מוקשים בין גרוזני לאלחן-קלה, ששם השיירות היו אמורות לעבור. כתוצאה מכך ראש העיר ואחד המפקדים נהרגו, ושאמיל באסייב נפצע קשה. לאחר מכן הרוסים נכנסו לעיר הריקה וב-6 בפברואר הניפו את דגל רוסיה במרכז העיר.
ממשלותיהם של אלו אלחנוב ורמזן קדירוב (בנו של ראש הממשלה שנרצח, אחמד קדירוב) אחריו השקיעו בשיקום ההריסות, אך גרוזני הייתה עדיין ברובה עיי חורבות, וקצב שיקומה היה איטי. לפי דיווחי ארגוני זכויות אדם בין-לאומיים המצב ההומניטרי הלך והחמיר ונכון ליוני 2006 רק 900 מתוך 60,000 הדירות בעיר שוקמו. שוקמו מפעלים בודדים, בהם בית החרושת לייצור מכונות "קרסני מולוט" (הפטיש האדום), זאת מתוך מאות מפעלים שפעלו לפני האירועים בצ'צ'ניה.
בעיר גרוזני קיימת קבוצת הכדורגל אחמט גרוזני שהעפילה לקראת עונת 2005 לליגה הרוסית הבכירה ובכך הפכה לקבוצה הראשונה מצ'צ'ניה להשתתף בליגה הבכירה ברוסיה – למרות שלמעשה, בשל המצב ברפובליקה, היא פעלה מחוץ לצ'צ'ניה, עד 2008. באותה העונה סיימה הקבוצה במקום האחרון בטבלה וירדה לליגת המשנה, אך חזרה לליגה הבכירה לקראת עונת 2008. הקבוצה זכתה בגביע הרוסי בשנת 2004 והפכה לקבוצה הראשונה ברוסיה לזכות בגביע כשהיא בליגת המשנה, בקבוצה זאת שיחק הישראלי זאב חיימוביץ'.
מועדון הכדורעף גרוזני – אלופת רוסיה הסובייטית (1947, 1950, 1960–1962, 1976, 1977), השתתפה בליגה הבכירה בברית המועצות (בשנים 1960–1964, 1966).
.svg)
.svg)
.svg)
.JPG)
