חיילי האס-אס הוציאו להורג באמצעות גז במחנה ההשמדה סוביבור עד 250,000 יהודים.[1] רוב הקורבנות הגיעו מפולין, כ-33,000 הגיעו מהולנד[2][3] ומספר אלפים הגיעו מגרמניה. לאחר המרד הזה, האס אס לא השתמש יותר במחנה המוות. הנאצים הרסו את המחנה עד היסוד, ויישרו את שטח המחנה. כדי לחפות על הפשעים שהתחוללו באתר, הקימו במקומו חווה תמימה, בלתי מחשידה, ונטעו יער אורנים על שרידי המחנה.
שלט תחנת הרכבת בכניסה למחנה סוביבור (2007)
ניסיונות בריחה קודמים
ניסיונות בריחה של אסירים ממחנה ההשמדה סוביבור, היו לאורך כל תקופת קיומו. היו אלה ניסיונות ספורדיים. רובם נכשלו והאסירים נתפסו ונרצחו מידית, או שהובאו בחזרה אל המחנה והוצאו בו להורג יחדיו עם אסירים נוספים. ניסיונות בריחה אלה התקיימו עוד לפני המרד. בין 47 ניצולי המחנה ששמם נודע היו חמישה אנשי "קומנדו היער" שהצליחו להימלט במהלך ניסיון בריחה קודם.[4] כל ניסיון בריחה הביא לירי שרירותי באסירי המחנה לדיכוי ניסיונות נוספים.
ביוני 1943, הונח שדה מוקשים מסביב למחנה כדי למנוע בריחות מהמחנה. רק באזור השער הראשי מול מפקדת המחנה ורחבת המסדרים של מחנה מס.1 לא היו מוקשים כדי לא לסכן את אנשי ה-SS.
קבוצת ההתנגדות
באביב 1943 כשהגיעו פחות משלוחים של יהודים למחנה סוביבור, הבינו האסירים שחיסול המחנה מתקרב, ופרוש הדבר הוא רציחתם. כפועל יוצא מזה הקימו האסירים קבוצת התנגדות של עשרה עד שנים עשר אסירים בראשות ליאון פלדהנדלר.[5]
בקבוצת ההתנגדות הועלו מספר רעיונות ביניהם, להרעיל את אנשי האס אס, להצית את המחנה או לחפור מספר מנהרות מילוט. בקיץ 1943 החלו האסירים במחנה מספר 3 לחפור מנהרת מילוט. כשהמנהרה התגלתה והאסירים הוסגרו, אנשי האס אס הוציאו להורג את החופרים בעריפת ראשיהם וירו בכל יתר האסירים שהיו במחנה הזה.
ב-23 בספטמבר 1943 הגיעה למחנה קבוצה של 80 שבויי מלחמה סובייטים, כולל אלכסנדר פצ'רסקי, שהיה סגןבצבא האדום, בטרנספורט שכלל כ-2,000 יהודים. החיילים מנוסי הקרבות והמאומנים לביצוע פעולות טקטיות הצליחו לתכנן פעולות צבאיות מדויקות ולבצע אותן בדיוק כפי שתכננו. פלדהנדלר ופצ'רסקי קיימו קשר ביניהם והקימו את "הועדה המחתרתית" של ארבעה שבויי מלחמה סובייטים וארבעה מאנשיו של פלדהנדלר. הוועדה התכנסה באופן רציף, שיתפה מידע והגתה תוכניות מילוט.
הם נאלצו לנטוש תוכנית בריחה המונית שתוכננה בתחילה, באמצעות מנהרת מילוט בשל מפלס מי תהום גבוהים ומיקום שדה המוקשים. לאחר מכן תכנן פצ'רסקי בריחה של כלל האסירים. לשם כך הוא תכנן להרוג את אנשי האס אס בחשאי, ולאחר מכן לבצע פריצה המונית של כל האסירים אל מחוץ למחנה. תאריך הבריחה נדחה פעמים אחדות, בשל סיבות שונות. לבסוף, נקבע היום המיועד לבריחה, בשל היעדרותו מהמקום של מפקד המחנה. הרעיון היה למשוך את אנשי האס אס למארבים שהוכנו בנגרייה ובמחסן הבגדים, באמתלה שהם ינפקו בגדים ונעליים יפים ומיוחדים לנשותיהם, ולרצוח אותם שם בשקט ובחשאי כשעה לפני הבריחה ההמונית. כדי לחפות על היעלמותם של אנשי האס אס שנרצחו, חלק מהשבויים הסובייטים היו אמורים ללבוש מדי אס אס.
לנגרים במחנה מספר 4 היו בנגריה גרזנים, פטישים וכלי נגרות אחרים לצורך עבודתם. האסירים בנפחייה הכינו סכינים מפח. האקדחים של אנשי האס אס שנהרגו היו אמורים להינתן לאסירים הסובייטים שהיו מנוסים בתפעול נשק.[6]
התכנון
על מנת להבטיח סודיות, היו מעורבים בתוכניות רק 30 עד 40 אסירים, אשר היו אמורים להקים קבוצות קרב. התאריכים 13 או 14 באוקטובר נבחרו ליום הבריחה. משום שהאסירים ידעו שמפקד המחנה, פרנץ רייכלייטנר, סגנו גוסטב וגנר, שנחשב מסוכן ואכזרי במיוחד, ואנשי אס אס אחרים לא יהיו במחנה באותו היום. את קרל פרנצל שהיה אחד ממפקדי המחנות הפנימיים בסוביבור ונחשב לאיש האס אס האכזרי ביותר במחנה, היה צריך לפתות להגיע לצריף הנגרייה ביום המרד ושם סמיון רוזנפלד היה צריך לדקור אותו למוות.
הפעולה הייתה אמורה להתחיל בשעה 16:00 והבריחה תוכננה לשעה 17:00 קרוב לשקיעה.[7] הקשר הטלפוני כלפי חוץ היה אמור להתנתק בתחילת המרד. לאחר הריגת אנשי האס אס, כל האסירים היו אמורים להתייצב בשעה 17:00 כרגיל ברחבת המסדרים. שם אמורים היו להדריך את האסירים שלא היו בין יוזמי התוכנית אודות הבריחה מהמחנה. בשלב הבא האסירים היו אמורים לצעוד בשורות סדורות אל השער הראשי, בו לא היו מוקשים. החיילים סובייטים במדי האס אס היו אמורים ללוות את השבויים הצועדים כהסוואה ולפקד עליהם בפקודות גרמניות.[8] ביער הסמוך היו מקומות מסתור ראשונים בשעה שהחושך ירד. אם הדרך דרך השער הראשי לא הייתה אפשרית, האסירים הודרכו לפוצץ את המוקשים תוך יידוי אבנים כדי ליצור נתיב מילוט חלופי. במקרה זה, שבויי המלחמה הסובייטים היו צריכים לרוץ לפתוח את גדרות התיל בצבתות ולהגן מפני אנשי האס אס והשומרים הנותרים באמצעות הנשק שתפסו. האסירים חילקו ביניהם כסף ודברי ערך כדי להשתמש בהם בשעת בריחה.
משמר המחנה כלל בין 25 עד 30 אנשי אס אס גרמנים, כאשר לפחות 18 מהם נכחו תמיד במחנה. בנוסף להם היו עוד כ-90 עד 120 שומרים אוקראינים, מאנשי טרווניקי.[9] התנהגותם הייתה מרכיב אי הוודאות העיקרי ביותר בתוכנית.[10] "הועדה המחתרתית" קיוותה שאם החיילים הסובייטים, יהיו לבושים במדי אס אס, יתנו פקודות בגרמנית לאסירי המחנה הצועדים, השומרים מאנשי טרווניקי לא יחשדו.[8]
הבריחה ההמונית תוכננה במקור ל-13 באוקטובר 1943. אך מכיוון שצוות אס אס אחר הגיע למחנה ההשמדה סוביבור באותו יום, הוועדה המחתרתית נאלצה לדחות את הפעולה ביום אחד.
המרד
אנדרטת הזיכרון במחנה סוביבור (2007)
ב-14 באוקטובר1943 בשעה 16:00 אחר הצהריים (ט"ו בתשריתש"ד, חג הסוכות) סמוך לשקיעה, החל המרד כמתוכנן. בראשו עמד פצ'רסקי במחנה מספר 1 ופלדהנדלר היה במחנה מספר 2.
הריגת אנשי ה-SS
כמתוכנן, אנשי האס אס נהרגו בחשאיות ובשקט. איש האס אס יוזף וולף (גר') שהיה מפקד כיתה, נהרג ממכת גרזן בעת שניסה מעיל עור בצריף המיון. יהודה לרנר (גר') בן ה-17 וארקדי וייספאפיר, שהיה שבוי מלחמה סובייטי, הרגו את מפקד האוקראינים זיגפריד גראטשוס ואת האוקראיני אוברמן ראי קלאט, באמצעות גרזנים. קצין האס אס יוהאן נימאן, סגן מפקד המחנה, היה קצין האס אס בדרגה הגבוהה ביותר שהיה בתפקיד באותו יום, ולכן היה האדם הראשון שבחייו תכננו המורדים להתנקש. נימאן נהרג בצריף החייטים. הוא נפגע משתי מכות גרזן בראשו בעת שניסה מעיל עור, על ידי אלכסנדר שובייב.[11] נימאן וגראצ'וס היו שני קציני האס-אס בעלי הסמכות הפיקודית במחנה באותו ערב במחנה. סטניסלב "שלמה" שמאזנר היה חלק מקבוצה של ארבעה אסירים שהרגו את הקאפו הראשי של המחנה. לצורך חימוש הצוות בבית המלאכה שלו שלמה גנב והסתיר כמה גרזני נגרות שנשלחו להשחזה. בנוסף שמייזנר גנב גם שלושה רובים מהנשקייה לאחר ששכנע את הזקיף האוקראיני ממתנדבי טרווניקי שהוא נשלח לקחת את הרובים לצורך תיקונם. הוא מסר שני רובים לשבויי המלחמה הסובייטים והתעקש לשמור על השלישי לעצמו. בסערת הבריחה ירה שמייזנר בשומר שעמד במגדל התצפית. בשלב זה נותקו גם קווי הטלפון לקשר שמחוץ למחנה.
איש האס אס ורנר דובואה נורה ונפצע קשה ממכת גרזן.[12] אסיר המחנה חיים אנגל והקאפו פוז'יצקי דקרו את מפקדי מחנה מספר 2, איש האס אס רודולף בקמן ומפקד הכיתה טומס שטפל.[13] מפקדי כיתות האס אס, פריץ קונרד ויוסף ולסטר, נהרגו בבית המלאכה לבדים, ומפקד חוליית האס אס, פרידריך גאולסטיץ', נהרג ממכת גרזן בנגריה של שלמה לייטמן.[13] איש האס אס וולטר ריבה מת במוסך. גם אנשי האס אס נובק, מקס ברי וארנסט שטנגלין נהרגו על ידי האסירים.[14] עד הערב, שנים עשר אנשי אס אס נהרגו ודובואה נפצע אנושות; עוד 12 מתוך 29 אנשי האס אס שהיו חלק ממשמר המחנה בזמן המרד לא נכחו באותו יום.[15] כמו כן, נהרגו שני אנשי טרווניקי: שומר אוקראיני אלמוני וקלאט (האיש היחידי מאנשי טרווניקי שלא הכה אסירים במחנה ההשמדה סוביבור).[16]
הבריחה
הסמל ראשון מהאס אס בדרגת אוברשארפיהרר קרל פרנצל לא הגיע לנקודת המארב שטמנו לו בנגרייה, וטוראי האס אס ולטר ריבה נתקל באסיר מהמתקוממים, שלא על פי המתוכנן והוא נדקר למוות. הדבר איים על חשאיות השלב הנוכחי במרד והעמיד בסכנה את הבריחה אם הנרצח יתגלה. לכן פצ'רסקי החליט לתת את האות למפקד הערב, עשר דקות מוקדם יותר, דבר שגרם לתסיסה בקרב האסירים. הם כעסו כי האות למפקד הגיע בטרם עת ופרנצל, שהיה אחראי על הערעורים, לא הגיע לשטח המפקד במגרש המסדרים. אחד האוקראינים שרצה לעשות סדר בשורות האסירים שעמדו בתור נהרג כתוצאה מכך. כאשר הגיע מכונאי האס אס האוברשארפיהרר אריך באואר במשאית, הוא הבחין ששומר מת שוכב על הקרקע בין האסירים ומיד ירה באסירים באקדח.[17] לאחר מכן פרצה בהלה וכ-600 האסירים נמלטו ללא תיאום. השומרים האוקראינים מתנדבי טרווניקי המבוהלים החלו לירות ממגדלי השמירה ופרנצל ירה במקלע בעצורים. 60 אסירים ממחנה מספר 4 נעצרו על ידי השומרים בדרכם לשטח המפקד בגלל היריות, נעצרו ונורו.
בניסיונותיהם הנואשים של האסירים הנמלטים להתגבר על גדרות התיל ושדות המוקשים, הם נלכדו במטר כדורי השומרים, בשעה שהם נבלמו על ידי גדרות התיל ודרכו על מוקשים. כ-365 בני אדם הצליחו להימלט ממחנה ההשמדה, אך רק 200 הגיעו ליער הסמוך. במחנה נותרו כ-150 אסירים.[9]
תוכנית היציאה המאורגנת לא הצליחה לצאת לפועל. ליאון פלדהנדלר ואלכסנדר פצ'רסקי הספיקו לבקש מהאסירים לברוח כל עוד הם יכולים על מנת לשרוד ולספר לעולם על השמדת היהודים במחנה.
אחרי המרד
באואר ופרנצל הצליחו לשחזר את חיבור קווי הטלפון החיצוני ולהזעיק תגבורת רק בסביבות השעה 20:00.[9] כל האסירים שנותרו במחנה נרצחו על ידי אנשי האס אס. אלה שהגיעו ליער נרדפו מאוחר יותר על ידי כ-400 ועד 500 אנשי אס אס ושומרים אוקראינים. במרדף נהרגו כ-100 נמלטים. הנמלטים שנותרו בחיים הצטרפו לפרטיזנים או שהסתתרו.
אנשי האס אס שנהרגו במחנה, נקברו בקבורה צבאית בבית הקברות הצבאי, שהיה בעיר הסמוכה, חלם. לאחר המרד אנשי האס אס הביאו כ-100 אסירים יהודים ממחנה טרבלינקה על מנת לפרק את המחנה, להרוס את מבני המחנה ולסיים את עבודת ההשמדה ושריפת הגופות של אחרוני היהודים שנרצחו במחנה. בהמשך, היהודים שהובאו מטרבלינקה הוצאו להורג לאחר סיום עבודתם. הגרמנים דאגו להרוס את המחנה עד היסוד ויישרו את שטח, כדי לחפות על הפשעים שהתחוללו במחנה ההשמדה. במקום בו עמד מחנה ההשמדה הם הקימו חווה תמימה למראה, בלתי מחשידה ונטעו יער אורנים על שרידי המחנה.[18][19]
בתום מלחמת העולם השנייה נשארו בחיים 47 מאסירי מחנה ההשמדה סוביבור, בהם 8 נשים. הניצול ז'ול שלביס (אנ') כתב מאוחר יותר: "ללא ההתקוממות בסוביבור לא היו נשארים ניצולים שראו את הרצח ההמוני במקום".[4][20]
משפט סוביבור באמצע שנות ה-60 של המאה העשרים היה משפט כנגד 12 אנשי אס אס ממחנה ההשמדה סוביבור, שנדונו בפני בית הדין האזורי האגן.[21] קדמו לו שני משפטי סוביבור בברלין ובפרנקפורט בשנת 1950. בשנות ה-70 וה-80 עדיין התקיימו משפטים על הפשעים שבוצעו בסוביבור.
הנצחה
ב-14 אוקטובר 2013, שנת ה-70 למרד, הנציחו ניצולי סוביבור, כולל תומאס בלאט ופיליפ ביאלוביץ (גר'), קרובי משפחה, פוליטיקאים, בני נוער ואנשי דת את קורבנות סוביבור. בשבועון Jüdische Allgemeine, ההיסטוריונית והעיתונאית גבריאלה לסר (גר') מתחה ביקורת על העובדה שהרפובליקה הפדרלית של גרמניה עדיין לא תרמה כספים לכיסוי העלויות והעיצוב מחדש של אתרי ההנצחה לזכר קורבנות השואה. סגן שר התרבות והמורשת הלאומית של פולין, פיוטר זוחובסקי, אמר לעיתון: "אנחנו לא מצפים שהגרמנים, שבנו את מפעלי המוות האלה על אדמת פולין, יישאו בכל העלויות עבור האנדרטאות, אבל אנחנו מצפים שהם יישאו בחלק מהן. הוא ישלח בקשה רשמית לברלין, שכן זה מה שהשותפים הגרמנים שלנו רוצים".[22] שרת המדינה הגרמנית קורנליה פייפר (גר'), האחראית על היחסים עם פולין, הסבירה מנגד כי כמה ימים קודם לכן הבהיר מזכיר המדינה הפולני ולדיסלב ברטושבסקי לשגריר גרמניה בפולין "שגרמניה עדיין לא צפויה לתמוך בסוביבור כרגע, הוא גם ציין שאנחנו עדיין מוכנים לתמוך בפרויקט הזה".[23][24]
Philip „Fiszel“ Bialowitz: A Promise at Sobibor: A Jewish Boy’s Story of Revolt and Survival in Nazi-Occupied Poland. University of Wisconsin Press, 2010.
Thomas Toivi Blatt: Sobibór – der vergessene Aufstand. Bericht eines Überlebenden. Unrast, Hamburg/Münster 2004, ISBN 3-89771-813-8.
Thomas Toivi Blatt: Nur die Schatten bleiben. Der Aufstand im Vernichtungslager Sobibór. Aufbau-Taschenbuch-Verlag, Berlin 2003, ISBN 3-7466-8068-9.
Franziska Bruder: Hunderte solcher Helden. Der Aufstand jüdischer Gefangener im NS-Vernichtungslager Sobibór. Berichte, Recherchen und Analysen. Unrast, Hamburg/Münster 2013, ISBN 978-3-89771-822-7.
Barbara Distel: Sobibor. In: Wolfgang Benz, Barbara Diestel (Hrsg.): Der Ort des Terrors. Riga-Kaiserwald, Warschau, Vaivara, Kauen (Kaunas), Płaszów, Kulmhof/Chełmno, Bełżec, Sobibór, Treblinka. Geschichte der nationalsozialistischen Konzentrationslager. Band 8. C. H. Beck, München 2008, ISBN 978-3-406-57237-1.
Aleksandr Petscherski: Bericht über den Aufstand in Sobibor. Hrsg.: Ingrid Damerow. Metropol Verlag, Berlin 2018, ISBN 978-3-86331-387-6.
Richard Rashke: Flucht aus Sobibor. Überarbeitete und korrigierte Auflage. bahoe books, Wien 2017, ISBN 3-903022-39-X.
Jules Schelvis: Vernichtungslager Sobibór. Unrast, Hamburg/Münster 2003, ISBN 3-89771-814-6.
^דן מכמן, "רצח היהודים: הוגיו, מבצעיו, שלביו", בתוך: דן מכמן, חגית כהן (עורכים), בימי שואה ופקודה: מקראה, האוניברסיטה הפתוחה, חלק ב, עמ' 110: "נרצחו בו לפחות 250,000 יהודים".
.svg){kind=small}
