בסיום מלחמת ששת הימים כבשה ישראל את אחת מפסגות החרמון מידי סוריה, והקימה במקום את מוצב החרמון, ששימש לאיסוף מודיעין על ידי אמ"ן וחיל האוויר הישראלי. ערב מלחמת יום הכיפורים היו במוצב 55 חיילי צה"ל, מהם 14 לוחמים, מגדוד 13 של חטיבת גולני, שאבטחו את המוצב, חיילי יחידה 848 של אגף המודיעין, חיילי חיל האוויר וחיילים מחיל הקשר. בבוקר 6 באוקטובר, כשהסתבר כי צפויה לפרוץ מלחמה, תוגבר המוצב בצוות תצפית ארטילרי, ובכך עלה מספר חיילי המוצב ל־60.
משום חשיבותו האסטרטגית של המוצב וחשיבות הציוד ואנשי המודיעין של צה"ל במוצב, הוא הפך ליעד חשוב לכיבוש על ידי צבא סוריה. לצורך כיבושו הוקצו משאבים רבים וחיילי הקומנדו עברו אימונים רבים כהכנה לקרב, זאת מתוך ההבנה כי כיבוש המוצב יאפשר לכוחות הסורים ברמת הגולן לפעול בסיוע תצפית סורית מהחרמון.
כיבוש החרמון
בשעה 13:00 לערך המריאו משדה התעופה "עקרבה" שבפאתי דמשק ארבעה מסוקי מי-8 ובהם כוחות קומנדו וטסו דרומה ומערבה לעבר רמת הגולן. בשעה 13:45 הסירו כל סוללות הארטילריה הסוריות לאורך החזית את רשתות ההסוואה ונערכו לירי. החל מהשעה 14:00, עם פתיחתה של מלחמת יום הכיפורים, הופגז מוצב החרמון באופן משמעותי שאילץ את חיילי המוצב להתכנס פנימה ולשהות באולם המוצב המרכזי. בשעה 14:55 בחסות ההרעשה הארטילרית הכבדה ריחפו מסוקי הסער הסורים סמוך לתחנת הרכבל העליונה להנחתת כוח הקומנדו[2]. אחד המסוקים התרסק לאחר שהרוטור הראשי שלו פגע בצלע ההר ורוב חייליו נהרגו. בסמוך לשעה 15:15 שככה ההפגזה וחמישה חיילי גולני יצאו מהמוצב וראו עשרות חיילים סורים נעים לכיוון שער המוצב. שני מקלעים מתוך השלושה שבעמדות הירי שמחוץ למוצב נפגעו מההפגזה ואילצו את חיילי גולני להשתמש בנשקם האישי מסוג עוזי ובמקלע התקין היחיד שבעמדת הירי. ירי חיילי גולני בלם וריתק את חיילי הקומנדו אולם בשל מחסור בתחמושת נאלצו הלוחמים לשוב למוצב בשעה 15:45.
איור של חייל קומנדו סורי, אוקטובר 1973.
בשלב זה חדרו חיילי גדודי הקומנדו הסורי לפתח המוצב אך נמנעו להיכנס פנימה לחדרי המוצב אלא ירו לתוכו, הטילו רימוני רסס ורימוני הלם וצעקו בערבית ובעברית לחיילי המוצב להיכנע. פגיעה בגנרטור הפסיקה פעולתו ובמוצב נשתרר חושך. בשעה 16:00 אבד הקשר בין המוצב לבין החטיבה המרחבית 820 האחראית עליו. חיילי המוצב הסתתרו במחילות הפנימיות של המוצב וכיסו את פניהם בפלנלית בשל העשן והאבק הרב שיצר הירי ופיצוץ הרימונים במוצב. חלק מהחיילים הישראלים השיב באש לכיוון החדר המרכזי ובכך עיכב את התקדמות הסורים. בשעה 17:30 לערך ניסו מספר חיילים ישראלים לנוע אל פתח המוצב כדי להימלט לכיוון רכבל הסקי העליון אולם הם נתקלו בחיילים סורים וחזרו פנימה. בשעה 19:00 פחת הירי הסורי לעבר חדרי המוצב והחיילים הישראלים הנצורים התכנסו בשתי קבוצות בחלקיו הפנימיים של המוצב החשוך ושמרו על שקט. בשעה 21:00 ניסתה קבוצת קצינים וחיילים לצאת בזחילה מהמוצב כשברשותם תת-מקלע עוזי אחד ובו מחסנית אחת. הם חלפו בסמוך לחיילים סורים ונעו באיטיות במשך שעה וחצי עד סמוך לתחנת הרכבל העליונה. שם נפתחה עליהם אש מטווח קרוב ממארב סורי. תחת האש העזה קבוצת החיילים התפזרה; חלקם נהרגו, חלקם נלקחו בשבי ומקצתם הצליחו להימלט בריצה לכיוון מערב שם נתקלו במארב סורי נוסף. חיילים בודדים הצליחו להימלט גם ממנו ולחבור לכוחות צה"ל.
למחרת, ב-7 באוקטובר בשעה 9:00 בבוקר לערך, נשמעו קולות ירי מחצר המוצב. חיילים אחדים שנותרו במוצב סברו שמתנהל קרב של כוחות צה"ל לחילוצם ויצאו מהמוצב. לאחר מרדף קצר השתלטו עליהם חיילים סורים, פגעו בחלקם ולקחו אותם בשבי. שאר החיילים שבמוצב הצליחו לאתר במוצב החשוך מזון, מכל פלסטיק שבו מים שהספיקו לימים אחדים ומקלט רדיו. בחלוף ימים אחדים החיילים הנצורים התעודדו למשמע הידיעות ברדיו שתושבים של קיבוצים מסוימים ברמת הגולן הוחזרו לבתיהם והחליטו להחזיק מעמד ולא להיכנע לסורים. החיילים ניסו במספר הזדמנויות לצאת ממחבואם אולם נתקלו בחיילים סוריים בחדר המוצב המרכזי וחזרו למחבואם. ב-15 באוקטובר, לאחר תשעה ימי הסתתרות, יצאו ממחבואם החיילים הישראלים ונלקחו בשבי הסורי.
במהלך כיבוש המוצב נהרגו 13 מחיילי צה"ל, 31 חיילים נכנעו לסורים ונפלו בשבי, ועשרה חיילים נחלצו. חמישה מההרוגים נקברו על ידי הסורים בקבר אחים בצידו הצפוני מזרחי של המוצב. דבר קבר האחים נודע לצה"ל מחקירת חיילים סורים שנטלו חלק בקרב ולאחר מכן נפלו בשבי צה"ל[3]. בשבויים היה סגן עמוס לוינברג, קצין בינה רשתית (קב"ר) ביחידה 848, שסיפק לשוביו מידע סודי רב על צה"ל בכלל ועל אמ"ן בפרט.
לאחר הכיבוש הסורי
לאחר כיבוש המוצב הגיעו אליו יועצים סובייטיים ונטלו ממנו ציוד אלקטרוני ישראלי שנשלח לברית המועצות לבדיקה. בנוסף תפסו הסורים מסמכים רבים.
פיקוד הצפון תכנן מבצע לכיבושו מחדש של החרמון ומוצב החרמון. כבר בלילה הראשון למלחמה ניתנה פקודת מבצע חפוזה וכוח מחטיבת גולני, שקיבל את ציודו בתחילת הלילה, החל לעלות לרמת הגולן לכיוון החרמון. העלייה נעצרה משום שהצבא הסורי כבר שלט בסביבה וגם נמסר על הימצאות טנקים סוריים בנווה אטיב. הכוח לא היה מצויד ולא מאורגן לקרב שכזה ונאלץ לשהות באזור מג'דל שמס ולעסוק בחילוץ חיילים שהצליחו להימלט מהמוצב שנפל בידי הסורים.
רק לקראת סוף המלחמה בין 21 באוקטובר ל-23 באוקטובר הצליח צה"ל, במבצע קינוח, לכבוש חזרה את החרמון, כולל חלק ממנו שהיה בשליטת סוריה טרם המלחמה.
