קיים קושי לקביעת התאריך המוקדם ביותר לנוכחות אנושית בחוף השנהב (הקרויה רשמית Côte d'Ivoire; קוט דיוואר), מכיוון ששרידים אנושיים לא נשתמרו היטב באקלים הטרופי השורר באזור. אף על פי כן, גילוי כלי נשק עתיקים ושרידי כלי עבודה (בעיקר גרזנים שנחתכו מפצלים, בישול ודייג) במדינה פורשו כעדות לנוכחותה של אוכלוסייה אנושית גדולה המשויכת לתקופה הפלאוליתית העליונה (בין 15,000 ל-10,000 לפנה"ס)[1] או לתקופה הנאוליתית, לכל הפחות. תושביה הקדומים של חוף השנהב, ככל הנראה פיגמים, השאירו שרידים לנוכחותם ברחבי הארץ והיסטוריונים מאמינים כי התמזגו או הוחלפו בידי אבותיהם של האוכלוסייה הנוכחית[2].
במאה ה-15 היו הפורטוגזים לאירופאים הראשונים שהגיעו לאזור, וסחרו בעבדים וסחורות נוספות, כגון זהב. הסחר שהתפתח בשנהב במהלך המאה ה-17, נתן את שמו לאזור שהפך לאחר מכן למדינה[3].
לאחר קבלת העצמאות נבחר פליקס הופואה-בואני כנשיאה הראשון של חוף השנהב והקים רפובליקה בשלטון מפלגה אחת, המפלגה הדמוקרטית של חוף השנהב. תחת הנהגתו שגשגה כלכלתה המדינה בשני העשורים הראשונים לקיומה, בהשוואה לשכנותיה, תוך סיוע מסיבי מצרפת וממדינות מערביות נוספות. לאחר מותו של הופואה-בואני ב-1993 החלו בחוף השנהב סכסוכים בין הקבוצות האתניות השונות בשל המצב הכלכלי שהחל להתדרדר מתחילת שנות ה-80 ואילך. סכסוכים אלה החריפו לעימות על רקע מוצא, תרבות ודת והביאו להפיכה צבאית ב-1999 ואחריה לשתי מלחמות אזרחים אשר חילקו את המדינה בין מוסלמים שבצפון המדינה לנוצרים שבדרומה. עלייתו לשלטון של מנהיג האופוזיציהאלאסן ואטארה לאחר מלחמת האזרחים השנייה ב-2011 איחדה מחדש את המדינה והביאה לסיומה תקופה ארוכה של חוסר יציבות ושפיכות דמים.
פרהיסטוריה והיסטוריה מוקדמת
מסגד הבנוי מלבני בוץ, בסגנון הארכיטקטורה הסודאנו-סהלי. סורובנגו, צפון מזרח חוף השנהב. 1892
רק מעט ידוע על תושביה המקוריים של חוף השנהב, והיסטוריונים מאמינים כי הוחלפו או נטמעו לחלוטין באבותיהם של תושביה הנוכחיים. ההיסטוריה המתועדת הראשונה על האזור מופיעה בזיכרונותיהם של סוחרים מצפון אפריקה, שכבר מהתקופה הרומית המוקדמת הובילו שיירותגמלים אשר חצו את מדבר סהרה וסחרו במלח, זהב, עבדים ומוצרים נוספים. נקודות המסחר הדרומיות ביותר בנתיב הסחר חוצה סהרה שכנו על גבול המדבר, ונתיבי מסחר משלימים נמשכו מהן דרומה עד קצה יער הגשם. הנקודות החשובות ביותר - ג'נה, גאו וטימבוקטו - גדלו למרכזי סחר גדולים שתמכו בהקמת האימפריות הגדולות של סודאן, אשר שלטו בזכות כוחן הצבאי על נתיבי המסחר ושמרו על דומיננטיות מול מדינות שכנות. האסלאם חדר לאזור באמצעות סוחרים ערבים מצפון אפריקה, התפשט במהירות ולאחר התאסלמותם של רבים מהמנהיגים, הפכו האימפריות הסודאניות גם למרכזי לימוד חשובים של דת זו. החל מהמאה ה-11, כאשר החלו השליטים הסודאניים לאמץ את האסלאם, התפשטה זו דרומה אל תוך שטחיה הצפוניים של חוף השנהב של ימינו[2][5].
גאנה, שהייתה האימפריה הסודאנית המוקדמת ביותר, שגשגה בשטח מזרח מאוריטניה של ימינו בין המאה ה-4 ל-13. בשיא כוחה במהלך המאה ה-11 השתרע שטחה מהאוקיינוס האטלנטי ועד לטימבוקטו. לאחר דעיכת האימפריה של גאנה הפכה אימפריית מאלי למדינה מוסלמית רבת עוצמה שהגיעה לשיא כוחה בתחילת המאה ה-14, וחלקה הצפון מערבי של חוף השנהב נכלל בשטחה (באזור העיירה אודיאן (Odienné) של ימינו). דעיכתה האיטית של מאלי החל מסוף המאה ה-14 הובילה לחוסר שקט בקרב תושביה ולמרד של מדינות וסאליות, שאחת מהן, סונגהאי, שגשגה כאימפריה בין המאות ה-14 ל-16. גם אימפריה זו סבלה מחוסר שקט שהוביל למלחמות פנימיות בין קבוצות אתניות שונות, וכתוצאה מכך החלה הגירה של חלק מהתושבים דרומה לעבר חגורת יער הגשם. היער הצפוף אשר כיסה את מחציתה הדרומית של חוף השנהב של ימינו שימש כמחסום מפני שלטון חזק ומאורגן בקנה מידה גדול בדומה לאימפריות שהתקיימו בצפון, ותושבי הדרום התגוררו בכפרים בודדים או בצבר של מספר כפרים סמוכים, כאשר המגע עם העולם החיצון צומצם לביקורים אקראיים של סוחרים, בעוד הכפריים התקיימו על חקלאות וצייד[5][6].
חמש מדינות חשובות שגשגו בחוף השנהב בתקופה הפרה-קולוניאלית: ממלכת בני אברון, שבט שהשתייך לאקאן, ייסד במאה ה-17 את ממלכת גייאמאן (Gyaaman) לאחר שעזב את תחומי קונפדרציית אשנטי ששכנה בשטח גאנה של ימינו. ממקום מושבם סמוך לבונדוקו, הרחיבו האברון את שליטתם על שטחיה של האחרונה והפכו את העיר למרכז חשוב של מסחר ושל לימודי אסלאם. אימפריית קונג המוסלמית הוקמה על ידי הדיולה בתחילת המאה ה-18 במרכז צפון חוף השנהב בשטח שאוכלס גם על ידי הסנופו (Senufo) אשר נמלטו מהאיסאלמיזציה באימפריית מאלי. על אף שקונג הפכה למרכז משגשג של חקלאות, מסחר ומלאכה, הביאו המתחים האתניים לשקיעה הדרגתית של הממלכה, והעיר קונג נחרבה ב-1895 על ידי סאמורי טורה, שליט אימפריית ואסולו. באמצע המאה ה-18 הוקמו שלוש ממלכות נוספות בחלקה המרכזי-מזרחי של חוף השנהב על ידי קבוצות נוספות שנמלטו מהאשנטי - אחת על ידי הבאולה (Baoulé) ושתיים על ידי האגני (Agni) - הסאנווי (Sanwi) והאינדני (Indénié). לבאולה הייתה חברה מפותחת מבחינה פוליטית ותרבותית ומנגנון השלטון שלהם הורכב מנגידויות, בראשן עמדו צ'יף, מלך או מלכה (בהתאם לגודלו של הכפר) אשר נעזרו כל אחד במועצה מייעצת. הנגידויות יצרו איחוד ביניהן לרמה פוליטית גבוהה יותר בראשה עמדו צ'יפים שעבדו בשיתוף פעולה ליצירת מדיניות אזורית ופתרון סכסוכים פנימיים. שיטת ממשל זו שרדה עד ימינו, אם כי המעבר למחוזות והפוליטיקה ברמה הלאומית רוקנו מתוכנן את רוב סמכויותיהם של הצ'יפים[7]. בתקופה הקולוניאליסטית התנגדו הבאולה בחריפות לניסיונות הכיבוש הצרפתיים. צאצאי בני האגני ניסו להשיב את זהותם הלאומית זמן רב לאחר עצמאותה של חוף השנהב; ב-1969 נעשה ניסיון של צאצאי שליטי ממלכת סאנווי להיפרד מחוף השנהב ולהקים ממלכה עצמאית בדרום מזרח המדינה[5][8].
תחילת ההשפעה האירופאית
ועידת ברלין, אשר נערכה בגרמניה בשנים 1884 - 1885, במטרה להסדיר את הקולוניאליזם האירופאי והמסחר ביבשת אפריקה והביאה להשתלטות צרפת על חוף השנהב
יבשת אפריקה, הממוקמת בין אירופה למוצרי המותרות של המזרח הרחוק הפכה במהירות למטרתם של מגלי הארצות ממוצא אירופי החל מהמאה ה-15, כאשר הראשונים מביניהם היו פורטוגזים. מדינות אירופאיות נוספות הצטרפו ונוצרו יחסי מסחר עם מקומיים באזורי חוף רבים. תחילה, כלל המסחר מוצרים כגון זהב, שנהב ופלפל, אך הקמתן של מושבות אירופאיות ביבשת אמריקה במאה ה-16 יצרה ביקוש גובר לעבדים, אשר הובילה לחטיפתם ושעבודם של תושבים מאזורי החוף במערב אפריקה.
מנהיגים אפריקאים באזורי החוף חתמו על חוזים עם המדינות האירופאיות וסיפקו להם סחורות ועבדים מאזוריה הפנימיים של היבשת. בסוף המאה ה-15 גרמה ההתפתחות ביחסי המסחר להתחזקות ההשפעה האירופית שהתפשטה גם צפונית לאזורי החוף[9].
בדומה לשאר אזורי החוף במערב אפריקה, הייתה גם חוף השנהב נתונה להשפעות אלה, אך חסרונם של מקומות מוגנים לעגינת אוניות מנעו מהאירופאים להקים נקודות מסחר קבועות בשטחה. משום כך, המסחר באמצעות אוניות לא היה סדיר ושימש בתפקיד שולי בחדירת האירופאים לחוף השנהב שהסתיימה לבסוף בכיבושה. למסחר בעבדים, במיוחד, הייתה השפעה מועטה על התושבים המקומיים. המסחר הרווחי בשנהב, אשר נתן למדינה את שמה, התפתח במהלך המאה ה-17, אך הביא לירידה דרסטית במספר הפילים וכתוצאה מכך כמעט דעך בתחילת המאה ה-18[3][9].
המסע הצרפתי המתועד המוקדם ביותר למערב אפריקה התרחש בשנת 1483 והיישוב הצרפתי הראשון באזור, סן-לואי, הוקם בשטח סנגל של ימינו באמצע המאה ה-16, כאשר באותה תקופה מסרה הולנד לצרפת את האי גורה. מיסיון צרפתי הוקם ב-1687 באסיני (Assinie), סמוך לגבול עם חוף הזהב, והפך לנקודת היישוב האירופאית הקבועה הראשונה באזור, אך נעזב לאחר מספר שנים ורק באמצע המאה ה-19 הצליחו הצרפתים להיאחז בקביעות בחוף השנהב. באותו הזמן, כבר היו לצרפתים יישובים בשפך נהר סנגל ובמקומות נוספים לאורך חוף מערב אפריקה הכוללים בימינו את סנגל, גמביה וגינאה, כאשר לבריטים היו מאחזים קבועים משלהם באותו אזור וכן נוספים במפרץ גינאה, מזרחית לחוף השנהב[9].
במאה ה-18 פלשו לחוף השנהב שתי קבוצות שהשתייכו לאקאן - האגני, אשר התיישבו בדרום מזרח, והבאולה אשר התיישבו במרכז. בשנים 1842–1843 חתם האדמירללואי אדואר בואט-וילומז על הסכם עם מלכי אזור גראן-בסאם ואסיני, אשר הכניס את תחומי שליטתם תחת פרוטקטורט צרפתי. חוקרים, מיסיונרים, חברות מסחריות וחיילים הרחיבו בהדרגה את השטח בשליטת צרפת מאזור הלגונות שבחוף אל פנים הארץ. ההסכמים שחתמה צרפת עם המנהיגים המקומיים אפשר להשליט את ריבונותה באזורים בהם הקימה מאחזים וזכתה בזכויות מסחריות בתמורה לעמלה אשר שולמה על השימוש בשטח. הסדר זה לא היה לרוחה של צרפת משום שהמסחר היה מוגבל בהיקפו ולעיתים קרובות צצו אי הבנות לגבי סעיפי ההסכמים. אף על פי כן שמרה הממשלה הצרפתית על ההסכמים בתקווה שהיקף המסחר יורחב. בנוסף הייתה צרפת מעוניינת להמשיך ולקיים נוכחות רבת היקף ככל האפשר כדי למנוע את ההשפעה הבריטית הגוברת באזור מפרץ גינאה[9].
תבוסת צרפת במלחמת צרפת–פרוסיה, וכתוצאה מכך איבוד מחוז אלזס-לורן לגרמניה, גרמה לממשלת צרפת לנטוש את שאיפותיה הקולוניאליות ולהחזיר את חילות המצב שלה ממאחזיה ומתחנות המסחר במערב אפריקה, והותירה אותם בניהולם של סוחרים צרפתים שעזבו את צרפת והתגוררו באזור בקביעות. ב-1884 נערכה ועידת ברלין, שמטרתה העיקרית הייתה להצדיק את המירוץ לאפריקה בין מדינות אירופה. אוטו פון ביסמרק היה מעוניין בהגדלת חלקה של גרמניה באפריקה והעריך שהדבר יתאפשר באמצעות עידוד תחרות בין בריטניה לצרפת. במסגרת סיכומי הוועידה ב-1885 הוחלט כי רק החזקה בפועל של החוף האפריקני תוכר על ידי המדינות המתחרות כשטח השייך למדינה הטוענת לבעלות עליו. הסכם נוסף מ-1890 הרחיב את ההגדרה גם לפנים היבשת והגביר את התחרות על שטח בין המדינות, בעיקר מצד בלגיה, פורטוגל, בריטניה וצרפת[9][10].
כתוצאה מוועידת ברלין, שבה צרפת לשלוט בתחנות המסחר שלה ב-1886 והחלה בתוכנית מואצת לחקר פנים היבשת. ב-1887 החל לוטננטלואי גוסטב באנז'ר במסע בן שנתיים, במהלכן סקר חלקים בפנים הארץ. עד סוף מסעו, הצליח לחתום על ארבעה הסכמים שביססו את הפרוטקטורט של צרפת בחוף השנהב. בנוסף, ניהל באותה שנה מרסל טרש-לאפלן משא ומתן על הסכמים נוספים, אשר הרחיבו את ההשפעה הצרפתית מאגןנהר ניז'ר ועד לחוף[11].
עד סוף העשור של 1880 גיבשה צרפת את שליטתה האפקטיבית (מבחינת הסכמי ועידת ברלין) על אזורי החוף ובריטניה הכירה בריבונותה ב-1889. באותה שנה מונה טרש-לאפלן כמושל בתואר בלבד, ולאחר שהפכה חוף השנהב רשמית למושבה צרפתית קיבל קפטן באנז'ר את תפקיד המושל. הסכמים עם ליבריה ב-1892 ועם בריטניה ב-1893 גיבשו את גבולותיה המערביים והמזרחיים של המושבה, אך הגבול הצפוני נותר ללא סימון, היות שצרפת הייתה מעוניינת לחבר חלקים מוולטה עילית ומסודאן הצרפתית לחוף השנהב מטעמים כלכליים ואדמיניסטרטיביים[11].
לאורך תקופת החדירה הצרפתית לאזור לא היו המקומיים מוטרדים ביותר מנוכחותם של צרפתים בודדים בשטחם. מנהיגי קהילות קטנות ומבודדות לא השכילו להבין, או הוטעו במתכוון על ידי הצרפתים בקשר למשמעות ההסכמים עליהם חתמו והשפעתם על ריבונותם של הראשונים. מנהיגים מקומיים אחרים האמינו כי כריתת ברית עם השלטון צרפתי יאפשר פיתוח של הכלכלה ויפתור סכסוכים מקומיים בין קבוצות שכנות. בסופו של דבר, איבדו אותם מנהיגים את ריבונותם על קהילותיהם בשל חוסר היכולת להתמודד מול כוחם הצבאי ויכולת הולכת השולל של הצרפתים, ולא בכתוצאה מתמיכת יריביהם בפלישה הצרפתית[11].
חוף השנהב הפכה רשמית למושבה צרפתית ב-10 במרץ 1893, ובאנז'ר, שסקר את השטחים הסמוכים לגבול עם חוף הזהב, מונה כמושלה הראשון. באנז'ר ניהל את המשא ומתן עם ליבריה ועם בריטניה (ששלטה בחוף הזהב) לגבי גבולות המושבה במערב ובמזרח וניהל את המערכה כנגד סאמורי טורה, אשר נלחם כנגד הצרפתים עד שנלכד ב-1898.
במהלך השנים הראשונות לקיום המושבה, יצאו משלחות צבאיות להקים מוצבים בחלקיה הפנימיים של הארץ, פעולות שהביאו להתנגדות עזה מצד המקומיים, גם באזורים שעם שליטיהם נחתמו בריתות והסכמי חסות. מבין אלה שהתנגדו בצורה החריפה ביותר היה סאמורי טורה, אשר הקים בעשורים של 1880 ו-1890 אימפריה רחבת ידיים אשר כללה חלקים גדולים מגינאה, מאלי, בורקינה פאסו וחוף השנהב של ימינו. צבאו הגדול והמצויד היטב של טורה, שהיה גם בעל יכולת ייצור עצמי ותחזוקה של כלי נשקו, נהנה מתמיכה נרחבת בקרב תושבי אותם אזורים. הצרפתים הגיבו להתפשטות האימפריה של טורה באמצעות לחץ צבאי מתמשך ומערכות צבאיות, אשר נתקלו בהתנגדות עזה, התנהלו בעוצמה הולכת וגדלה החל מאמצע העשור של 1890 והסתיימו בלכידתו של טורה ובפירוק האימפריה שלו ב-1898[11].
ב-1900 הטילה צרפת מס גולגולת, שתכליתו אספקת כוח אדם לעבודות ציבוריות שבוצעו במושבה. העבודות הציבוריות שניהלו השלטונות הקולוניאליים הצרפתיים וניצולם של המשאבים הטבעיים דרשו כמות גדולה של ידיים עובדות ולכן יושמה מערכת של עבודת כפייה, במסגרתה היה על כל תושב בוגר של חוף השנהב לעבוד במשך עשרה ימים בשנה בעבודות ציבוריות ללא כל תמורה, כחלק ממחויבותו למדינה. מערכת זו סבלה משימוש לרעה והייתה לאחד האספקטים השנואים ביותר של השלטון הצרפתי שגרם למספר מרידות. מכיוון שכמות האוכלוסייה המקומית לא הייתה מסוגלת לספק את כוח האדם הדרוש לעבודות הציבוריות שדרשו השלטונות ביערות ובמטעים, גייסו הצרפתים כמות גדולה של עובדים מוולטה עילית לעבודה בחוף השנהב. מקור זה של עובדים היה כה חשוב לחיי הכלכלה של המושבה, עד שב-1932 סיפחה אפריקה המערבית הצרפתית חלק גדול מוולטה עילית לחוף השנהב וניהלה אותם כיחידה אדמיניסטרטיבית אחת. תושבים רבים בחוף השנהב ראו במס הפרה של תנאי הסכמי החסות מכיוון שנראה היה שצרפת דורשת מהשליטים המקומיים את המקבילה למנהג במקום להפך. חלק גדול מהאוכלוסייה, בעיקר בפנים הארץ, ראה במס סמל משפיל לכניעה[11][12].
ב-1908 התמנה גבּריאל אנגולבאן למושל חוף השנהב. גבּריאל אנגולבאן, שהיה בעל ניסיון מועט באפריקה, האמין שהמשך פיתוחה של המושבה אפשרי רק באמצעות כיבוש-בכוח, או "פיוס" לכאורה, של האוכלוסייה המקומית. כתוצאה מכך נשלחו משלחות צבאיות לפנים הארץ לדיכוי התנגדות ושליטים מקומיים נאלצו לציית לחוקים כנגד העבדות, לספק סבלים ומזון לכוחות הצבא ולהבטיח את שלומם של הסוחרים ואנשי השלטונות הצרפתיים. הצרפתים, מצידם, הסכימו לא לפגוע במנהגים ובמסורות ובעיקר לא להתערב בבחירת שליטים מקומיים. אף על פי כן, התעלמו הצרפתים לעיתים קרובות מהצד שלהם בהסכם והדיחו או הגלו שליטים שנחשדו בהסתה למרד. בנוסף, ארגנו הצרפתים מחדש כפרים והקימו מנגנון אדמיניסטרטיבי במדים ברוב שטחה של המושבה. לבסוף, החליפו הצרפתים את מערכת המנהג במענקים המבוססים על ביצוע[14].
המדיניות הצרפתית במושבותיה שילבה מושגים כמו התאחדות והטמעה. ההטמעה הניחה מראש את עליונותה של התרבות הצרפתית על פני תרבויות אחרות, כך שבפועל הייתה מדיניות ההטמעה במושבות מכוונת להרחיב את השפעות השפה, המוסדות, החוקים והמנהגים הצרפתיים. מושג ההתאחדות ביטא בפועל את עליונות הצרפתים במושבות, ומוסדות ומערכות נפרדות נועדו למתיישבים ולמקומיים. תחת מדיניות זו, היו תושבי חוף השנהב זכאים לשמר את מנהגיהם, כל עוד התאימו לאינטרסים הצרפתיים. נוצרה שכבת עילית של מקומיים, אשר עברו הכשרה באדמיניסטרציה הצרפתית ושימשו כמתווכים בין הצרפתים ליתר התושבים. רמת ההטמעה הגיעה לכך שלאחר 1930 קיבלה קבוצה קטנה משכבת העילית את הזכות להגיש בקשה לקבלת אזרחות צרפתית. בכל אופן, מרבית תושבי חוף השנהב סווגו כנתינים צרפתים ונשלטו תחת עקרונות ההתאחדות, ללא זכויות פוליטיות, ונאלצו לעבוד במכרות, במטעים, בסבלות ובעבודות ציבוריות אחרות כחלק מהמס שהושת עליהם. בנוסף, ציפו מהם לשרת בצבא והם היו נתונים למערכת חוקים נפרדת, ה- indigénat[15][16][17].
במלחמת העולם השנייה נשלטה מערב אפריקה הצרפתית על ידי משטר וישי, אשר הכביד ידו על האוכלוסייה באמצעות גיוס בכפייה לעבודות ציבוריות ולשירות צבאי. כניעתה המהירה של צרפת בשלביה המוקדמים של המלחמה, גרמו לשינוי חשיבתי באזור כאשר תנועות פוליטיות הוקמו במערב אפריקה הצרפתית, ובחוף השנהב בכלל זה, תוך שימת דגש על לאומיות מקומית במקום השאיפה להפוך לחלק מצרפת. אינטלקטואלים אפריקניים רבים שהחלו את דרכם בתקופה זו הפכו לכוח משמעותי בתקופה שלאחר המלחמה[18].
ב-1943 השתלטו נציגי ממשלתו הגולה של שרל דה גול מערב אפריקה הצרפתית כולה. ועידה שנערכה ב-1944 בברזוויל, אספת הבוחרים הראשונה של הרפובליקה הצרפתית הרביעית והכרת הטובה של צרפת לנאמנות המושבות במהלך המלחמה הובילה לרפורמות ממשלתיות מרחיקות לכת במערב אפריקה ב-1946, במסגרתן ניתנה אזרחות צרפתית לכל הנתינים הצרפתים, הזכות להתארגנות פוליטית ומגוון צורות של עבודות כפייה בוטלו. נקודות מפנה ביחסים עם צרפת הייתה ב-1956 עם פרסום "חוק הרפורמה שמעבר לים", אשר העביר מספר סמכויות מפריז לממשלות טריטוריאליות במערב אפריקה הצרפתית ובנוסף הוסרו הגבלות שונות על הצבעה בבחירות שגרמו לחוסר שוויון[19].
עד 1958 נשלטה חוף השנהב על ידי מושלים שמונו על ידי הממשלה בפריז, אשר השתמשו במערכת אדמיניסטרטיבית ישירה וריכוזית, שנתנה רק מעט ביטוי לתושבי חוף השנהב מבחינת קביעת מדיניות. בנוסף, אימץ השלטון הקולוניאלי מדיניות של הפרד ומשול ויישם את רעיונות ההטמעה רק בקרב העילית המשכילה המקומית שעבדה עבור מנגנון המערכת השלטונית. השלטונות דאגו גם לשמר את הסטטוס קוו מבחינת שביעות רצונה של העילית המקומית, על מנת למנוע רגשות אנטי-צרפתיים. למעשה, על אף שהתנגדו לעקרונות ההתאחדות, האמינו חלק משכבת המשכילים המקומית שדרך ההטמעה יוכלו להשיג שוויון מלא עם הצרפתים ולא באמצעות קבלת עצמאות מלאה, שינוי אשר יוכל להפסיק את היתרונות הכלכליים העצומים בהיותם בריבונות צרפתית. לאחר שדוקטרינת ההטמעה יושמה במלואה, לפחות עקרונית, באמצעות הרפורמות שלאחר המלחמה, הגיעו מנהיגי חוף השנהב להסכמה שהעליונות הצרפתית נותרה בעינה והאפליה ואי השוויון יסתיימו רק בעצמאות[16].
עצמאות ושלטונו של הופואה-בואני
פליקס הופואה-בואני, נשיאה הראשון של חוף השנהב מקבלת העצמאות ועד למותו ב-1993
בדצמבר 1958 הפכה חוף השנהב לרפובליקהאוטונומית במסגרת הקהילייה הצרפתית כתוצאה ממשאל עם שהפך את כל מושבות הפדרציה של מערב אפריקה הצרפתית לחברות בקהילה (למעט גינאה, שהצביעה נגד המהלך). ב-11 ביולי1960 הסכימה צרפת להעניק עצמאות מלאה לחוף השנהב, אשר הפכה למדינה ב-7 באוגוסט אותה שנה, תוך שהיא מאפשרת לתקופת חברותה בקהילייה לפקוע. העיר אביג'אן, אשר שמשה כמרכז המסחר הגדול, הוכרזה כבירת חוף השנהב[20].
ההיסטוריה הפוליטית בת זמננו של חוף השנהב קשורה בצורה הדוקה לקריירה של פליקס הופואה-בואני, נשיא הרפובליקה ומנהיג המפלגה הדמוקרטית של חוף השנהב (Parti Démocratique de la Côte d'Ivoire, או PDCI) מהכרזת העצמאות ועד למותו ב-7 בדצמבר1993. הופואה-בואני נמנה עם מייסדיה של האספה האפריקנית הדמוקרטית (Rassemblement Démocratique Africain), התנועה הפוליטית שהוקמה בתקופה שקדמה למתן העצמאות, אשר הקיפה את כל מושבות מערב אפריקה הצרפתית, מלבד מאוריטניה.
הופואה-בואני נכנס לראשונה לחיים הפוליטיים ב-1944, כמייסדה של תנועת Syndicat Agricole Africain, אשר הצליחה להביא לשיפור בתנאי העבודה של החקלאים האפריקנים ויצרה את הגרעין ל-PDCI. לאחר מלחמת העולם השנייה, נבחר ברוב זעום לאספה המכוננת הראשונה. בעודו מייצג את חוף השנהב באספה הלאומית בין השנים 1946 ל-1959, הוקדשה רוב עשייתו ליצירת ארגון פוליטי אפריקני בין-טריטוריאלי והמשך מגמת השיפור בתנאי עובדים[19]. לאחר תקופה כהונה בת שלוש-עשרה שנה באספה הלאומית, מתוכן כמעט שלוש שנים כשר בממשלת צרפת, הפך הופואה-בואני ב-1 במאי 1959 לראש הממשלה הראשון של חוף השנהב, ובנובמבר 1960 נבחר כנשיאה הראשון[21][20].
במאי 1959 חיזק הופואה-בואני את מעמדו כדמות דומיננטית בפוליטיקה של מערב אפריקה כאשר הוביל את חוף השנהב, בצוותא עם ניז'ר, וולטה עילית, ודהומיי ליצירת קונסיי דה ל'אנטאנט, ארגון אזורי המקדם פיתוח כלכלי. לשיטתו, הייתה הדרך לסולידריות אפריקנית באמצעות שיתוף פעולה כלכלי ופוליטי הדרגתי, תוך הכרה באי התערבות בענייניהן הפנימיים של מדינות אפריקניות אחרות[20].
הופואה-בואני היה שמרן בצורה משמעותית בהשוואה למנהיגים אפריקנים אחרים בתקופה הפוסט-קולוניאלית, שמר על קשרים הדוקים עם מדינות המערב ודחה עמדות שמאליות ואנטי-מערביות בהשקפתן של מנהיגים רבים באותה תקופה, מה שתרם ליציבות הכלכלית והפוליטית של חוף השנהב, לפחות בתחילת תקופת שלטונו. בשנות ה-60 וה-70 נהנתה חוף השנהב מפריחה כלכלית כתוצאה ממכירת מוצרים חקלאיים כגון קפה, קקאו וכריתת עצים, כאשר קשריה הטובים עם המערב, ובמיוחד עם צרפת, אפשרו את מכירתם במחירים גבוהים בהשוואה לשכנותיה. הופואה-בואני שלט אמנם בדרכים לא דמוקרטיות, כאשר למפלגת השלטון היה למעשה כוח בלתי מוגבל ולמפלגות מתחרות לא היה כל סיכוי להכניס נציגים לפרלמנט, אך נחשב כמנהיג אהוב ונערץ על העם והוביל את המדינה גם בתקופות של אבטלה ומיתון עמוקים, אשר החלו בשנות ה-80. האופוזיציה לשלטונו החלה ב-1982, כאשר סטודנטים פתחו בשביתה במחאה על איסור הפעילות הפוליטית בקמפוסים. לוראן גבאגבו, אקדמאי בעל השקפות שמאליות מאוניברסיטת אביג'אן, שהיה אחד מראשי המחאה, הציע בחירות רב-מפלגתיות ונאלץ לגלות לצרפת, שם הקים את החזית האיווארית הפופולרית (Front Populaire Ivoirien, או FPI)[22].
בשל ההידרדרות במצב הכלכלי ובניסיון לשמר את שלטונו ערך הופואה-בואני "בחירות" בהן הוצגה מועמדותו בלבד. כצפוי, זכה ב-100% מקולות הבוחרים. עם ניצחונו, הדיח את המזכיר הכללי של מפלגתו ומינה עצמו ל"יושב הראש המבצע" של ה-PDCI, צעד שחיזק את שליטתו במדינה. הופואה-בואני החל בשורת צעדים שנועדו להאדיר את שמו ולהבטיח את מורשתו בחוף השנהב: לאחר העברת בירת המדינה לעיר הולדתו ימוסוקרו ב-1983 השקיע מאות מיליוני דולרים בפרויקטים שנשאו את שמו בעיר ובסביבותיה. סירוב המדינה לממן את בתי הספר המוסלמיים מצד אחד, והקמתה הבזבזנית של בזיליקת גבירתנו של השלום ביאמוסוקרו מצד שני, גרמה גם לאוכלוסייתה המוסלמית של חוף השנהב למחות כנגדו[22].
באוקטובר 1990 נערכו בפעם הראשונה בחירות רב-מפלגתיות לנשיאות והופואה-בואני זכה באופן ברור, עם כ-82% מקולות הבוחרים. תנועות האופוזיציה טענו לזיוף התוצאות, אם כי המועמד מטעם מפלגת FPI שהתמודד מול הופואה-בואני, לוראן גבאגבו, הצליח, יחד עם שמונה נציגים נוספים ממפלגתו, לזכות בפעם הראשונה במושבים בפרלמנט לזכות האופוזיציה[23].
לקראת סוף העשור של שנות ה-80 החלה בריאותו של הופואה-בואני להדרדר וב-PDCI החלו מאבקי כוח פנימיים לגבי זהות יורשו. ב-1990 טס הופואה-בואני לצרפת לטיפולי חירום בסרטן הערמונית ולפני שעזב מינה את אלאסן ואטארה כראש הממשלה. מינוי של ואטארה, כלכלן לשעבר מקרן המטבע הבינלאומית נכפה על הופואה-בואני כחלק מהסכם הלוואות שהקרן הסכימה להעביר לחוף השנהב. כאשר היה ברור כי הופואה-בואני לא יחזור לתפקידו, נטל ואטארה את סמכויותיו כנשיא וניהל את המדינה, אך המצב הסתבך כאשר מינה הופואה-בואני את נשיא הפרלמנט אנרי קונאן-בדייה כיורשו. עם מותו של הופואה-בואני ב-7 בדצמבר 1993 הכריז על עצמו קונאן-בדייה כנשיא ולאחר יומיים התפטר ואטארה מתפקידו מתוך כוונה להתמודד בעתיד על תפקיד הנשיא[22].
לאחר הופואה-בואני
בתחילת 1994 החל ואטארה לעבוד כסגן מנהל קרן המטבע הבינלאומית בוושינגטון די. סי. ונמנע מלעסוק בפעילות פוליטית. מתוך ה-PDCI התפצלה סיעה של תומכי ואטארה, במוצאו מוסלמי מהצפון, שהפכה למפלגת התאחדות הרפובליקנים (Rassemblement des Republica או RDR), יצרה לעצמה זהות כנציגת תושביה המוסלמים של צפון חוף השנהב ולמעשה הביאה ליצירת הקרע בברית שיצר הופואה-בואני עם תושבי אזור זה עוד ב-1940, כאשר פעל בשיתוף פעולה עם ראשי השבטים להפסקת מערכת עבודות הכפייה[24].
מהגרי העבודה שהגיעו מצפון חוף השנהב ומהמדינות השכנות לעבודה במטעים שבדרום בהזמנת הופואה-בואני השתייכו ברובם לקבוצות האתניות המוסלמיות של הדיולה, הסנופו והמלינקה ועבדו בצוותא עם הקבוצות האתניות של הבאולה, הבטס והדידה שהתגוררו בדרום והיו ברובן נוצריות. בתקופת השגשוג הכלכלי, כאשר הייתה עבודה רבה לכולם, ניתן למהגרים רשות על ידי השלטון להשיג לעצמם חלקות אדמה שלא היו בשימוש. רק לאחר שהתמעטו מקומות העבודה וחלקות האדמה החלו הבעיות על רקע ההבדלים התרבותיים בין הקבוצות[25].
אנרי קונאן-בדייה, אשר הפך לנשיא עם מותו של הופואה-בואני, ניסה לבסס את שלטונו במדינה שהפכה ליותר ויותר מפוצלת בין קבוצות שונות, והפעיל מדיניות שכונתה "איוואריות" ("Ivoirite"), שתכליתה לפנות לפטריוטיות וללאומנות של תושבי המדינה כ"ילידים" ו"איווארים טהורים" אשר יקבלו יחס מועדף על פני ה"זרים" - מהגרים שהגיעו ממדינות הצפון וצאצאיהם. לאפליה זו התווסף עד מהרה גם צד דתי, אשר כלל עד מהרה גם איווארים מוסלמים שהתגוררו בצפון. קונאן-בדייה התנכל לאוכלוסייה זו בכך שמנע מהם להשיג אזרחות ראויה, הטריד אותם באמצעות המשטרה והציגם בסטריאוטיפיםגזעניים[25].
למדיניות האיוואריות היה גם מניע פוליטי, מכיוון שמפלגת PDCI נשענה על תמיכת הקבוצות האתניות בדרום בעוד שמפלגתו החדשה של ואטארה, ה-RDR, נהנתה מתמיכתם של הדיולה, הסנופו והמלינקה מהצפון. לפני הבחירות לנשיאות ב-1995 ביצע קונאן-בדייה צעד שנוי במחלוקת ושינה את חוקת המדינה כך שמועמדים לנשיאות יהיו חייבים להתגורר במדינה במשך חמש שנים עוקבות עד לבחירות ושעל ההורים להיות ילידי חוף השנהב. צעד זה נראה כניסיון ברור למדי למנוע מואטארה להתמודד כנגדו, היות שהאחרון התגורר בארצות הברית כחלק מעבודתו בקרן המטבע הבינלאומית ושאביו הגיע מבורקינה פאסו. מפלגות ה-RDR ו-FPI (בהנהגת לוראן גבאגבו, שחזר מגלותו והיה עתה חבר פרלמנט) זעמו על כך והחרימו את הבחירות.
שיעור היענות נמוך ביותר מצד התושבים בבחירות וזכייתו של קונאן-בדייה עם תמיכה של כ-96% הייתה ניצחון חלול. הציבור ראה בזכייה המשך לדמוקרטיה המדומה של תקופת הופואה-בואני ואי השקט בקרב התושבים גבר, על רקע המשך הדיכוי של מדיניות האיוואריות והבעיות הכלכליות המעמיקות[25].
ב-23 בדצמבר1999 הציגה קבוצת קצינים שורה של דרישות בפני קונאן-בדייה, ביניהן שחרור פעילים של ה-RDR מהכלא. קונאן-בדייה סירב ולמחרת, ב-24 בדצמבר, נערכה הפיכה צבאית: המורדים השתלטו במהירות על שדה התעופה ועל גשרים חשובים באביג'אן בעוד מהומות מתחוללות ברחבי העיר. קונאן-בדייה הכריז על פיזור הפרלמנט ונמלט מהמדינה לטוגו ומשם לפריז. הוקמה ממשלה זמנית בראשות רובר גֵאִי, גנרל לשעבר שהודח על ידי קונאן-בדייה מצבא חוף השנהב ב-1997, אשר הכריז על עריכת בחירות בשנת 2000. בניגוד להבטחות קודמות החיה גאי את מדיניות קודמו וקבע כי על שני הוריו של מועמד לנשיאות להיות ילידי חוף השנהב. כך נמנעה פעם נוספת מועמדותו של ואטארה ונותר מועמד אחד שנחשב "איווארי" מספיק להתמודד מול גאי - לוראן גבאגבו. גבאגבו ניצח בבחירות באופן ברור אך גאי סירב לקבל את תוצאות הבחירות ורק לאחר הפגנות הסכים לוותר על השלטון, וגבאגבו הושבע כנשיא ב-26 באוקטובר 2000[25][26].
לכהונתו של גבאגבו הייתה התחלה מבשרת רעות. על אף שברכו על תבוסתו של גאי, לא היו תומכי ואטארה מוכנים להכיר בגבאגבו כנשיא בשל הנסיבות בהן נבחר, ודרשו כי ייערכו בחירות חדשות בהשתתפות כל המפלגות. גבאגבו ומפלגתו סירבו ויצרו את התנאים להתפרצויות אלימות, מעשי רצח וחוסר ביטחון כללי במדינה. בבחירות לפרלמנט שנערכו ב-10 בדצמבר נמנעה פעם נוספת השתתפותו של ואטארה, אשר הציתה מחאות אלימות של תומכיו. גבאגבו האשים מדינות זרות בהשפעה על הנעשה בחוף השנהב, ורמז על מעורבות כביכול של בורקינה פאסו בחוסר היציבות במדינה. כתוצאה מכך, החלו תומכיו וכוחות הביטחון של חוף השנהב לתקוף אזרחים זרים, בעיקר מבורקינה פאסו, וגרמו לכ-5,000 עד 6,000 איש להימלט בחזרה למדינה השכנה[27].
במרץ 2001 התקיימו בחירות מקומיות למחוזות חוף השנהב, אשר נחשבו כמבחן משמעותי לבדיקת כוחם של גבאגבו וה-PFI. בבחירות, שהתנהלו בשקט, השתתפו כל המפלגות ותוצאותיהן הראו כי מפלגת השלטון הייתה רק השלישית בכוחה בזירה המקומית: ה-RDR (מפלגת תומכי ואטארה) זכתה ב-63 מחוזות וה-PDCI (לשעבר מפלגת השלטון) ב-59, בעוד ה-PFI רק ב-33. גבאגבו ניסה לנטרל את המתח הגואה במדינה וקרא לקיום פורום פיוס לאומי בו השתתפו כ-700 נציגי כל המפלגות, המסגדים, הכנסיות והארגונים החברתיים. בפורום, שנערך בין ה-9 באוקטובר ל-18 בדצמבר השתתפו נשיא גאנהג'ון קופואור ונשיא מאליאלפה עומאר קונארה, וגם גבאגבו, גאי, קונאן-בדייה ששב מגלותו בנובמבר וואטארה, ששב למדינה בדצמבר[27].
בין ה-22 ל-24 בינואר2002 כינס גבאגבו ועידת פסגה בימסוקרו בהשתתפות גאי, קונאן-בדייה וואטארה, על מנת לדון בהשגי הפורום עם סיומו. הארבעה הגיעו להסכמה על 14 ההמלצות שסוכמו בפורום ובנוסף התייחסו לעשרה נושאים נוספים שעסקו במימון המפלגות בהתאם לכוחן האלקטורלי על ידי המדינה, בהנפקת תעודות זהות אחידות והכרה בלגיטימציה של גבאגבו כנשיא. בנוסף קראו להפסקת ההתנכלויות לתושבי הצפון[27].
מלחמת האזרחים הראשונה
חלוקת חוף השנהב לאחר מלחמת האזרחים הראשונה, בין הצפון שבשליטת המורדים (ירוק בהיר), הדרום שבשליטת הממשלה (ורוד) ובתווך - אזור החיץ שבשליטת כוח שמירת השלום של האו"ם (ONUCI), בסיוע כוחות מצבא צרפת ומ-ECOWAS
תחילת מלחמת האזרחים
ב-19 בספטמבר 2002 אירע ניסיון הפיכה בזמן שגבאגבו שהה מחוץ למדינה. המורדים תקפו בו זמנית את בואקה, קורוגו ואביג'אן ובקרבות הרחוב שהתפתחו באחרונה נהרג גאי יחד עם אשתו ונאמנים נוספים, ולטענת תומכיו נרצח בביתו בידי אנשיו של גבאגבו[28]. תאריך זה סימן את תחילתה של מלחמת האזרחים הראשונה בחוף השנהב. המורדים כבשו תוך זמן קצר את כל אזור צפון חוף השנהב והפכו את העיר בואקה לבסיסם הראשי. אנשי הצבא שנותרו נאמנים לממשלה הצליחו להחזיק בדרום ולמנוע את השתלטות המורדים על אביג'אן. כוחות צבא צרפת שהיו מוצבים במדינה סייעו לכוחות הממשלה לעצור את התקדמות המורדים דרומה ב-22 בספטמבר, ושלחו כוחות לצפון למשימות חילוץ אזרחים זרים. צבא חוף השנהב ערך ניסיונות כושלים להשתלט מחדש על בואקה ועל הצפון, אך המורדים תוגברו בנשק כבד שהגיע דרך בורקינה פאסו, גייסו לוחמים חדשים, ביססו את שליטתם על הצפון ולחמו בכוחות הממשלה על ערים אסטרטגיות במערב המדינה. ב-17 באוקטובר הושגה הפסקת אש בתיווך ארגון הקהילייה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה (Economic Community of West African States, או ECOWAS), והצדדים היריבים, המורדים, שהקימו את התנועה הפטריוטית של חוף השנהב (Mouvement patriotique de Côte d'Ivoire, או MPCI) בראשות גיום סורו והממשלה בראשותו של גבאגבו, החלו במשא ומתן[29][30].
ב-28 בנובמבר כבשו שתי קבוצות מורדים חדשות, התנועה האיווארית הפופולרית של המערב הגדול (Mouvement populaire ivoirien du Grand Ouest או MPIGO) והתנועה לשלום ולצדק (Mouvement pour la justice et la paix, או MJP), את העיירות מאן ודאנאנה שבמערב המדינה וצרפת ניהלה מולן משא ומתן ויצאה במקביל למבצע חילוץ של אזרחים זרים מהאזור, במהלכו נפצעו מספר חיילים צרפתים ונהרגו כעשרה מורדים[31]. מאוחר יותר הפכו קבוצות אלה לחלק מקואליציה בראשות ה-MPCI שנקראה כוחות החדשים של חוף השנהב (Forces Nouvelles de Côte d'Ivoire, או FNCI)[30].
משא ומתן והפסקת אש
בין ה-15 ל-26 בינואר2003 נפגשו הצדדים בצרפת כדי לדון על החזרת השלום למדינה וחתמו על הסכם פשרה, לפיו נותר גבאגבו נשיא חוף השנהב ויריביו הוכנסו לממשלת אחדות וקיבלו לידיהם את משרדי ההגנה והפנים. 4,000 חיילים צרפתיים וכוחות נוספים ממדינות מערב אפריקה השכנות החברות ב-ECOWAS הוצבו בתווך, תוך יצירת אזור חיץ בין הצדדים. המפלגות היריבות הסכימו לעבוד בשיתוף פעולה ולעצב את מחדש את הזהות הלאומית, הזכאות לאזרחות, וחוקי החזקה על הקרקע, אשר משקיפים רבים סברו כי האחרונה הייתה בין הגורמים לפרוץ הסכסוך[32].
ב-27 בפברואר2004 אישר האו"ם את הקמתו של ONUCI (United Nations Operation in Côte d'Ivoire) כחלק מכוח שמירת השלום בחוף השנהב, וזאת בנוסף לכוחות צבא צרפת ו-ECOWAS[33]. חוסר השקט הפוליטי נמשך לאורך שנת 2004, על אף חתימה של הצדדים על "הצהרת סיום הלחימה", שהכירה בגבאגבו כנשיא וכללה התחייבות לביצוע ההסכם שנחתם בינואר 2003 בצרפת, לפירוק ארגוני המורדים מנשקם ושילובם מחדש בצבא חוף השנהב. התחייבות זו לא בוצעה והצדדים נכנסו למבוי סתום פוליטי שנמשך עד נובמבר 2004. במהלך כל תקופה זו נותרה המדינה מחולקת בין המורדים שהשתייכו לקבוצות אתניות מוסלמיות ששלטו בצפון והפכו את בואקה לבירתם לבין כוחות הממשלה ששלטו בדרום בו היה רוב נוצרי[34].
המשך הלחימה ומעורבות צרפתית
ב-4 בנובמבר 2004 תקף חיל האוויר של חוף השנהב את בואקה שבצפון המדינה. ב-6 בחודש הפציץ מטוס תקיפה מדגם סוחוי SU-25 בסיס בו שהו כוחות צרפתיים סמוך לבואקה. תשעה חיילים צרפתיים ועובד סיוע אמריקני של האו"ם נהרגו ו-31 איש נפצעו. בתגובה ביצעו חיילים צרפתים תקיפה יבשתית על שדה התעופה בימוסוקרו והשמידו בו זוג מטוסי סוחוי SU-25 ושלושה מסוקי קרב, ושני מסוקים נוספים של צבא חוף השנהב הופלו מעל אביג'אן. הצרפתים השתלטו במהירות על שדה התעופה של אביג'אן והטיסו אליו תגבורות. כתוצאה מכך החלו מהומות אנטי-צרפתיות בעידוד הממשלה באביג'אן ובימוסוקרו, ומאות אזרחים זרים, רובם צרפתים, פונו. מספר לא ידוע של מפגינים נהרגו בעימותים עם החיילים הצרפתיים. עד ה-8 בנובמבר עזבו רוב האזרחים הזרים שחולצו את המדינה[35][36][37].
העפלתה ב-2006 של נבחרת חוף השנהב לטורניר גביע העולם בכדורגל סייעה בהבטחת הפסקת האש בין הצדדים ושכנעה את גבאגבו לפתוח מחדש במשא ומתן. בנוסף, סייעה הנבחרת בהפחתת המתח כאשר ערכה משחק בבירת המורדים בבואקה באירוע שהפגיש בפעם הראשונה בין שני הצבאות והסתיים בשלום[39]. מועד הבחירות נדחה, כאשר החליט האו"ם להאריך את המנדט שניתן לממשלתו של גבאגבו בשנה נוספת, על אף התנגדות האופוזיציה, ובסוף 2006 נדחה פעם נוספת לאוקטובר 2007[40][41].
ב-4 במרץ2007 נחתם הסכם שלום בין כוחות הממשלה לכוחות החדשים (FNCI) בואגאדוגו שבבורקינה פאסו, וגיום סורו מונה כראש ממשלת המעבר ונכנס לתפקידו בתחילת אפריל[42][43]. ב-16 באפריל פורק אזור החיץ בטקס בנוכחות גאבגבו וסורו וחיילים מכוחות הממשלה והכוחות החדשים השתתפו במצעד צבאי משותף בפעם הראשונה. הנשיא גאבגבו הכריז בטקס כי המלחמה הסתיימה, וב-18 ביוני החלו משרדי הממשלה לחזור לצפון המדינה. ב-29 ביוני נעשה ניסיון להתנקש בחייו של סורו, באמצעות רקטות שנורו לעבר מטוסו בעת המראה משדה התעופה בבואקה[44]. ב-30 ביולי ביקר גבאגבו בפעם הראשונה מאז תחילת הסכסוך בצפון ונערך טקס בהשתתפות סורו, בו הוכרז שוב סיום הסכסוך והרצון לקיים בחירות חדשות, אשר תוכננו ל-2008[45]. גבאגבו שב לבקר בצפון גם ב-28 בנובמבר וב-22 בדצמבר החלו כוחות הממשלה והמורדים לסגת מאזור החיץ ונערכו מחדש בבסיסים בימוסוקרו ובבואקה, בהתאמה[46].
בחירות 2010 ומלחמת האזרחים השנייה
מתקפת הכוחות הרפובליקנים על חלקה הדרומי של חוף השנהב. 28-31 במרץ 2011
הבחירות נדחו שוב ושוב עד שנקבעו לבסוף ל-31 באוקטובר2010[42]. בסיבוב השני של הבחירות שהתקיים ב-28 בנובמבר טענו ואטארה וגבאגבו לניצחון וכל אחד מהם הושבע בנפרד כנשיא. אנשיו של גבאגבו טענו לאי סדרים באזורי הבחירה בצפון, שתמכו בואטארה, והנשיא סירב לפנות את כיסאו על אף הלחץ הבינלאומי, שכלל את האו"ם, ארגון הקהילייה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה, האיחוד האירופי וארצות הברית[47]. על רקע המשבר אירעו במדינה אירועים אלימים בין תומכי שני הצדדים, שהביאו לחששות במערב מפני פרוץ מלחמת אזרחים בעלת אופי אתני[48]. בין נובמבר 2010 למרץ 2011 נהרגו מאות בעימותים וכמיליון איש נמלטו, בעיקר מאזור אביג'אן[49].
לאחר קרבות שפרצו בסוף פברואר בין כוחות המורדים לכוחות הממשלה במערב המדינה, שהביאו לכיבושן של מספר ערים ועיירות בידי הראשונים[50], פתחו ב-28 במרץ הכוחות החדשים (ששמם שונה לכוחות הרפובליקנים של חוף השנהב (RFCI)) במתקפה כללית ועד ה-31 במרץ השתלטו על מרבית שטחה של חוף השנהב, תוך התנגדות מועטה מצד כוחות צבא הממשלה, ונכנסו לאביג'אן, שם התבצרו כוחותיו הנאמנים ביותר של הנשיא המפסיד, גבאגבו[49].
מ-31 במרץ התרכזו הקרבות באביג'אן בעיקר סביב הארמון הנשיאותי ובאזור בניין הטלוויזיה הממשלתית. במקביל לקרבות השתלטו כוחות האו"ם וצבא צרפת על נמל התעופה לאחר שננטש על ידי כוחות הממשלה, תגבורת של כוחות צרפתיים נוספים נחתה בו והחל פינויים של אזרחים זרים מהעיר לשדה התעופה ומשם אל מחוץ למדינה[51][52]. ב-2 באפריל התנהלו קרבות כבדים סביב הבסיס הצבאי אגבאן (Agban) והארמון הנשיאותי, ובניין הטלוויזיה חזר לפעול לאחר ששידוריו הופסקו בשל הקרבות בסביבתו. מזכיר האו"ם באן קי-מון קרא לגבאגבו "להתפטר ולמסור את השלטון לנשיא הנבחר ואטארה"[53].
ב-4 באפריל החלו עובדי סיוע של האו"ם להתפנות מאביג'אן ומאות חיילים צרפתיים נוספים נחתו בשדה התעופה. מסוקים המשתייכים לאו"ם ולצבא צרפת החלו לירות לעבר עמדות של אנשי גבאגבו, ומזכיר האו"ם ודובר של צבא צרפת ציינו כי מדובר בתקיפות על מנת להגן על מתקני האו"ם ועל אזרחים[54][55].
ב-5 באפריל הודיעו אנשיו של ואטארה על כיבוש הארמון הנשיאותי. בעקבות זאת ביקש מפקד צבא חוף השנהב הפסקת אש, מפקדים נוספים ערקו לצד המורדים וגבאגבו החל במשא ומתן על כניעה. עם זאת, לאחר כישלון המשא ומתן, נעו כוחות המורדים לעבר ביתו של גבאגבו ב-6 באפריל והטילו עליו מצור. בסיוע צרפתי, הסתערו כוחותיו של ואטארה על הבית ב-11 באפריל ועצרו את גבאגבו, אשתו, בנו וכ-50 איש שהשתייכו לפמלייתו. הנשיא לשעבר ואנשיו הועברו למפקדתו של ואטארה, תחת שמירה של כוחות האו"ם[56][57][58].
2011-2016
אלאסן ואטארה, נשיאה הנוכחי של חוף השנהב, אשר ניצחונו בבחירות 2010 הוביל למלחמת האזרחים השנייה במדינה
ביוני 2011 הקים גיום סורו ממשלה חדשה בראשותו[60], ובחירות לפרלמנט, הראשונות מאז 2000, נערכו ב-11 בדצמבר אותה שנה. על אף ההיענות הנמוכה מצד ציבור הבוחרים, הגדילו מפלגת השלטון החדשה ובעלי בריתה את כוחן, בעוד נציגי מפלגת השלטון המודח החרימו את הבחירות[61]. לאחר ששימש כראש ממשלה במשך יותר משנה, התפטר סורו ממשרתו ב-8 במרץ2012, על מנת לפנותה עבור נציג ממפלגת PDCI אשר תמכה בואטארה בבחירות 2010. סורו נבחר כיושב ראש הפרלמנט לאחר ארבעה ימים, ללא הצגת מועמדות מנציגים אחרים, תפקיד אשר הותיר אותו כבעל השפעה רבה בפוליטיקה המקומית[62].
תחת שלטונו של ואטארה התייצבה כלכלת חוף השנהב, עם צמיחה כלכלית של 8-9% בשנה והתוצר המקומי הגולמי הגיע ל-37.4 מיליארד דולר. הגידול בהשקעות הזרות במדינה אפשר לואטארה להשיג מימון באמצעות איגרות חוב עבור פרויקט פיתוח התשתיות שלו להקמת מערכת כבישים מודרנית וגשר חדש באורך 1.5 ק"מ. על אף ההתאוששות הכלכלית, ובדומה לשלושת הממשלים שקדמו לואטארה, שכבות האוכלוסייה מהמעמד הסוציו-אקונומי הנמוך כמעט ולא נהנו ממנה והפער הכלכלי המשמעותי בין העשירים לעניים ובין תושבי הערים לכפרים במדינה נותר בעינו[63].
בבחירות שנערכו ב-25 באוקטובר2015 זכה ואטארה בניצחון גורף, עם כ-84 אחוזי תמיכה. עם זאת, מפלגות אופוזיציה קראו להחרמת הבחירות בטענה לאי סדרים. הבחירות הבאות, אשר נקבעו לשנת 2020, צפויות להוות צומת חשוב בפוליטיקה המקומית, היות שאין יורש ברור לואטארה. מלבד זאת, על פי חוקת המדינה מוגבלת כהונת הנשיא לשתי קדנציות וגיל המקסימום למועמד לנשיאות עומד על 75 שנים (ואטארה יהיה בן 78 בשנה זו)[64].
ב-30 באוקטובר2016 נערך בחוף השנהב משאל עם לאישור חוקה חדשה למדינה. סעיפי החוקה החדשה כללו הקמת סנאט, ביטול הסעיף המחייב את הוריו של מועמד לנשיאות להיות ילידי חוף השנהב והקמת משרת סגן-נשיא. הבחירות לנשיא, סגן הנשיא ושני שלישים מחברי הסנאט יתקיימו בזמן הבחירות לפרלמנט, כאשר השליש הנותר ימונה על ידי הנשיא לאחר בחירתו. החוקה אושרה ברוב של כ-94%, עם שיעור הצבעה של כ-42%, בעוד מפלגות האופוזיציה קראו להחרמת ההצבעה וטענו לזיוף התוצאות ואחוז ההשתתפות[65][66].
הווה
במרץ 2020 הודיע הנשיא ואטארה שלא ירוץ שוב בבחירות הנשיאותיות. ביולי 2020 הודיע ואטארה כי ירוץ פעם שלישית לנשיאות. מועמדותו הייתה שנויה במחלוקת, מכיוון שחוקת חוף השנהב אינה מרשה אלא שתי כהונות של הנשיא. בנובמבר 2020 בית המשפט החוקתי פסק שכהונתו הראשונה של ואטארה תחת חוקה שונה אינה נספרת ושלפי החוקה הנוכחית מותר לנשיא להציג שוב את מועמדותו. בנסיבות אלה פרצו הפגנות מחאה סוערות באביג'אן וברחבי המדינה.[67]
