בתור האתר המקודש ביותר בעולם על פי היהדות, הלכות רבות עוסקות בעצם הכניסה אליו. מצד אחד, חל איסור כניסה, ברמות שונות, על טמאים בדרגות שונות, גויים, ישראלים וכהנים. לדעת הרמב"ם גם בעת חורבן המקדש נותרה קדושה במקום, והוויכוח ההלכתי והאידאולוגי נסוב עד היום - מצד אחד עומדים אלו האוסרים על כניסת כל אדם לתחומי ההר, שמא יכנס למקום המקדש, ומאידך אלו שאינם רואים פסול בכניסת יהודים, תוך הקפדה על כללי הטהרה ומעבר רק באזורים מסוימים בהר, ויש הרואים בדבר אף מצווה.
למעשה, לדעת רוב פוסקי ההלכה אין להיכנס להר הבית, מאחר שיש צורך בהכנות מיוחדות לצורך היטהרות מטומאות היוצאות מגוף האדם, ואוסרות את הכניסה למקומות מסוימים להר. ואף מי שיטהר מטומאות אלו, אינו יודע בוודאות את מיקומו המדויק של הר הבית ההיסטורי ואת מקום העזרה, וישנו חשש שיכנס לאזור האסור על פי ההלכה בכניסה לטמאי מת. כיום רובו ככולו של הציבור טמא בטומאת זו, לאחר שבאו בקרבה לעצמות אדם, או שהו בבניין בו נמצא מת. הטהרה מטומאת מת מצריכה אפר פרה אדומה שאינו מצוי בימינו, ויהודי הנכנס בטומאה בזדון לאזור האסור, עובר על איסור הלכתי חמור שחיובו כרת. לכן רוב היהודים שומרי המסורת נמנעים מלבקר בהר הבית.
מאידך, דעת פוסקים אחרים (רובם נמנים עם הציבור הדתי-לאומי ומיעוטם חרדים) שגם בזמן הזה ניתן להיכנס להר הבית אחרי טבילה במקווה כדין, תוך זהירות מכניסה אל מקום העזרה המשוער. העלייה להר-הבית הנהוגה על ידי מיעוט הציבור מתבססת על פוסקים אלה.
הגבלות על ידי השלטון
הגבלות בתקופת האימפריה העותמאנית
עד אמצע המאה ה-19 נמנעה הכניסה למתחם הר הבית ממבקרים לא-מוסלמים. בשנת 1839, בעקבות רפורמות טנזימאט בממסד ובחקיקה העותמאנית, ניתנה הרשות ללא-מוסלמים להיכנס למתחם הר הבית, אולם לשם כך היה נדרש להשיג אישור מיוחד מפחה העיר[1].
מתחם החרם א-שריף נשמר במאה ה-19 על ידי שוטרים אפריקאים קשוחים מדארפור, שכונו "תכּארני" (ביחיד: "תכּרוּרי"). היו מקרים רבים בהם זרים לא-מוסלמים שהתקרבו לשערי הר הבית ספגו עלבונות ופגיעות, ולעיתים גם נרגמו באבנים והוכו באלות השוטרים האפריקאים[2].
ב־7 באפריל 1855 ביקרו בהר הבית הנסיך לאופולד, דוכס ברבאנט ורעייתו מריה הנרייטה. הדוכס הביא עמו פירמן מיוחד מהסולטן, שהקנה להם את הזכות המיוחדת לבקר במתחם המקודש עם פמלייתם, ביקור פומבי רשמי ללא תקדים של לא־מוסלמים. הביקור המלכותי, שנערך בהדרכת הפחה תחת משמר צבאי. לאחר פירמן זה של הסולטן, נתנו פירמנים נוספים שהעניקו לנוצרים את הזכות לבקר במתחם, עד שהכניסה אליו נעשתה שכיחה ולא הצריכה פירמנים מיוחדים. ב-26 ביולי 1855, ביקרו בהר הבית משה ויהודית מונטיפיורי. הביקור עבר ללא גילויי עוינות מצד המוסלמים, אולם עורר גינויים מצד גורמים יהודים בירושלים. באחד מביקורי הנוצרים הראשונים, עלו להר הבית ב-1856 תיירים בריטיים באישור הפחה, וכמה מהם אף התאספו לתפילה בדממה סביב אבן השתייה, ללא שום הפרעה מצד המוסלמים[3].
בתקופת המנדט הבריטי
בתקופה זו היה הר הבית פתוח למבקרים שיכלו לבקרו כל יום, מלבד יום שישי, והמועצה המוסלמית העליונה אף פרסמה מדריך תיירים להר הבית ב-1925[4].
במהלך מלחמת העצמאות ב־1948 השתלט הלגיון הירדני על מתחם הר הבית. ממועד זה ועד לכיבוש ההר בידי ישראל במלחמת ששת הימים לא התאפשרה כניסת יהודים ישראלים להר הבית (כמו ליתר השטחים שבשליטת ירדן).
הגבלות מטעם ממשלת ישראל
שוטרים שומרים בשער הסליחה בכניסה להר הבית
הר הבית נחשב לאחד המתחמים הרגישים ביותר בארץ וממשלת ישראל מתייחסת אליו כאל "חבית חומר נפץ" מבחינה פוליטית. הממשלה מורה לעיתים קרובות על "הגבלת הכניסה להר הבית" ליהודים או למוסלמים ובמצבים קיצוניים נאסרת לחלוטין הכניסה להר הבית.
לאחר איחוד ירושלים תחת שלטון ישראלי בעקבות מלחמת ששת הימים בשנת 1967, הורשו מבקרים בני כל הדתות להיכנס להר. אולם, הכניסה למבקרים לא-מוסלמים מותרת רק דרך שער המוגרבים, ואוסרים עליהם תפילה ופולחן במקום. לאחר כיבוש ההר, הודיעה הרבנות הראשית לישראל כי העלייה למתחם הר הבית אסורה על רקע איסור הלכתי על כניסה לשטח בית המקדש לטמאי מת (מעמדם ההלכתי של כלל האנשים בימינו), ואי-בהירות לגבי מיקומו המדויק של בית המקדש בתוך מתחם הר הבית.
עם פרוץ המהומות בהר-הבית בשלהי שנת 2000, שנודעו לימים בכינוי "האינתיפאדה השנייה", נאסרה הכניסה למתחם למבקרים לא-מוסלמים. ההר נפתח שוב למבקרים רק בשנת 2003, בהוראת השר לביטחון פנים, צחי הנגבי. נקודת הזמן הרגישה ביותר בהר היא בצהרי יום שישי, בסיומן של תפילות יום השישי במסגדים בהר. בתקופות רגישות מגבילה משטרת ישראל כניסת מתפללים מוסלמים להר הבית, על-מנת להקטין את החשש להתפרצות הפגנות אלימות במתחם.
יהודים רשאים להיכנס לביקור בלבד, וזאת רק בזמנים מסוימים. בזמני מתיחות פוליטית ובימי שישי, נאסרת לעיתים קרובות כניסת מוסלמים גברים מתחת לגיל 40, ולפעמים מתחת לגיל 45[5] או 50[6].
למחרת ניסיון ההתנקשות הכושל בפעיל הר הבית יהודה גליק, הורה השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', על מניעת הכניסה להר הבית – הן ליהודים והן למוסלמים[7], הסגירה המוחלטת נמשכה יממה, וביום שישי שלמחרת ההר נפתח מחדש לתפילת מוסלמים, לגברים מעל גיל 50 ונשים בלבד. יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, טען כי זוהי "הכרזת מלחמה" מצד ישראל[8].
הכניסה למתחם מותרת בלבוש צנוע בלבד, הכולל כיסוי כתפיים וברכיים.
הגבלות על לא-מוסלמים
הר הבית פתוח למבקרים לא-מוסלמים במהלך השבוע במשך כ-4 שעות בבוקר, ועוד שעה בצהריים. הר הבית סגור למבקרים לא-מוסלמים בימי שישי, שבת ובחגי האסלאם[9]. בחודש הרמדאן הוא פתוח רק בשעות הבוקר.
באופן רשמי, המשטרה אוסרת על יהודים להתפלל בהר, או להכניס אליו תשמישי מצווה כגון טליתות וארבעת המינים. בג"ץ פסק שאיסור התפילה בהר חוקי רק ככל שהוא נדרש לשמירה על הביטחון.
מספר תנועות פועלות למען עליה ואפשרות תפילה חופשית ליהודים בהר הבית, בהן נאמני הר הבית, "התנועה לכינון המקדש"', "אל הר ה'", מכון המקדש, תנועת בידינו ותנועת "חוזרים להר".
ב-2021 קבע בית המשפט השלום כי תפילה בלחש אין בה כדי עבירה על הוראות המשטרה במקום, וקיצר את הרחקתו של מתפלל שהתפלל בלחש בהר הבית[12]. לאחר זמן קצר בוטלה החלטה זו על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים, שקיבל את ערעור המשטרה על ההחלטה[13].
בתחילת שנת 2021 חל שינוי בסטטוס קוו, ומבקרים יהודים החלו לקיים בהר הבית שיעורי תורה ותפילות לא רשמיות, באופן שקט וללא סממנים יהודיים בולטים. תפילות ממושכות נערכות בחסות המשטרה ובידיעת הווקף המוסלמי[14][15].
השינוי בסטטוס קוו היה יזום ומכוון, והובל על ידי גלעד ארדן, שמונה לשר ביטחון הפנים ב-2015, בשיתוף מפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך[16][17]. ארדן יזם את הוצאת ארגוני המוראביטון והמורביטאת אל מחוץ לחוק והרחקתם מהר הבית. לאחר מכן הנחה את מפקדי המשטרה לעודד ולאפשר עליית יהודים להר הבית במידה מקסימלית, ולהרחיק מהם את אנשי הווקף[18].
בעקבות ערעור על מעצרם של שלושה נערים שהשתחוו וקראו "שמע ישראל" בעת שביקרו בשטח ההר, קבע בית משפט השלום בירושלים ב-22 במאי2022 כי התנהגותם במקרה זה לא הייתה עלולה להביא להפרת שלום הציבור, ושחרר אותם. השופט הבהיר כי אינו מתערב בעבודת המשטרה בשטח, וכי אין לראות בהחלטתו משום קביעה הנוגעת לחופש הפולחן בהר הבית[19].
^יהושע בן-אריה, גידולה של ירושלים במאה ה-19 - השפעות דתיות וחברתיות, בתוך: יואל רפל (עורך), תולדות ארץ ישראל, כרך ב', שער עשירי - "התקופה העות'מאנית", עמ' 544.
-Aerial-Temple_Mount-(south_exposure).jpg)
