נולד בריינסדורף (אנ') שבשלזיה (כיום בפולין), לזאב ולבלומה. בגיל שנתיים עקרו הוריו לקמפן (אנ') בכדי לתת לבנם חינוך תורני איכותי יותר. התייתם מאמו בגיל ארבע.
הוסמך לרבנות על ידי רבי יצחק אלחנן ספקטור[א] ועל ידי רבי שמשון אורנשטיין מקאליש, על אף שלמד בבית המדרש לרבנים בברסלאו אצל זכריה פרנקל[ב].
מלימודיו בברסלאו הכיר אותו צבי היינריך גרץ שאף המליץ עליו בשנת 1880 לרבנות הנאו כ"תלמודי מצוין", אך שאינו "אדוק מדי" ושלא אימץ לחלוטין את שיטת הרב הירש[4].
את עבודת הדוקטורט שלו עשה בשנת ה'תרל"ט בנושא "פילון וההלכה, תוך התייחסות ליוספוס". במאמרו זה הוא הוכיח נאמנות למסורת חז"ל כאשר בכל מקום בו סטה פילון מפירושי חז"ל הוכיח ריטר את טעותו. ריטר למד אצל פרנקל תלמוד ירושלמי. הוא העריך את פרנקל, ואמר עליו שלמרות גישתו האידאולוגית הפשרנית עדיין הוא שומר תורה ומצוות באופן מלא; זאת בניגוד ליחסו של רבי שמשון רפאל הירש – עמו קשר ריטר קשרים בתקופה זו – שמתח ביקורת קשה על פרנקל[3].
ברבנות
בשנת ה'תרל"ט (1879) מונה לרב בפרנצלאו הסמוכה לברלין שם התיידד עם יוליוס פרויס שמאוחר יותר גם מסר לריטר את ספרו "הרפואה התנ"כית והתלמודית" להגהה.
בשנת 1880 (ה'תר"ם) הגיש את מועמדותו לרבנות רוטרדם, העיר השנייה בגודלה בהולנד, ובשנת ה'תרמ"ה (1885), אחרי עיכובים פורמליים, מונה לרב ברוטרדם, שם כיהן ברבנות למעלה מ-40 שנה. מנהיגי הקהילה היהודית ברוטרדם העדיפו אמנם רב קונסרבטיבי אך על פי תקנון הקהילה היה ועד הקהילה מנוע מלבחור ברב קונסרבטיבי, והם בחרו ברב ריטר בזכות לימודיו בסמינר לרבנים בברסלאו שהיה ידוע כקונסרבטיבי. בפועל, החזיק הרב ריטר בהשקפה שמרנית ובינו לבין ועד הקהילה פרצו סכסוכים רבים. כך לדוגמה סירב לדרישת אחד מראשי הקהילה לגייר את אשתו הגויה. מקרה אחר היה כאשר ועד הקהילה מכר שטח ריק בבית הקברות שבבעלות הקהילה, ולאחר שנמצאו עצמות בחלקה, דרש הרב ריטר מהוועד לקנות חזרה את החלקה; הוועד סירב לדרישתו. סכסוך חריף נוסף היה לו עם קצבי העיר, והוא שלל את ההכשר לחלקם; לפי המסופר, אף ניסו להטביעו באחד מביקוריו באטליזים. שחיטתו של הרב ריטר נחשבה למהודרת ביותר, והקהילה אף ייצאה ללונדוןבשר תחת כשרותו. בלונדון היו תושבים שהקפידו שלא לאכול בשר אלא כזה שתחת כשרותו[3]. כן תיקן תקנה הלכתית לשבתות בעבור יהודים השותפים במסחר עם גוי[5].
בכסלוה'תרנ"ד התקבל גם כממלא מקומו של רבה של האג שנפטר, אך עקב סירובו של ועד הקהילה בהאג לקבל את דרישותיו בענייני שחיטה, התפטר מתפקידו כבר באביב של אותה השנה.
פיטוריו מהרבנות
בשנת ה'תרפ"ח התפרסמו בעיתונות היהודית נתונים סטטיסטיים על נישואי תערובת שהגיעו בקהילה היהודית ברוטרדם עד ל-75%[ג]. הרב ריטר כינס אספת רבנים בהולנד ובה תוקנו ארבע תקנות שנועדו למנוע נישואי תערובת[6]:
מי שנשוי לגויה לא ימולו את בניו, ולא ילמדו אותם להתפלל.
הרב ריטר דרש מוועד הקהילה ברוטרדם לקבל את התקנות המוצעות כתנאי לחברות בקהילה, תוך הודעה שיתפטר מתפקידו אם דרישתו לא תתקבל. יחסים לא תקינים עם יו"ר הוועד הובילו לכך שראשי הקהילה פרסמו את דרישתו בעיתונים הולנדיים תוך מתיחת ביקורת עליו. ועדי הקהילה של רוטרדם והאג לא ראו תועלת בתקנות אלו בנימוק שרובם של הנשואים לגויות אינם מבקרים כלל בבתי הכנסת, ולאחר כמה ימים השיב ועד הקהילה ברוטרדם לרב ריטר פה אחד, כי ניתנת לו ארכה בת שלושה חדשים למשוך את האולטימטום שהציב, או להתפטר מרבנות הקהילה[ד]. מחאות מצד רבנים בקהילה לא הועילו, והרב ריטר התפטר מתפקידו לאחר למעלה מ-40 שנות רבנות. הוא סירב להשתתף במסיבת פרידה שארגנה לכבודו הקהילה, ובמכתב פרידה סיכם את שנות רבנותו כך: ”בהזדמנויות כאלו נאמרים בדרך כלל מילות תודה הוקרה והערכה, ואם אני מסתכל אחורה אל עבר של כמעט חמישים שנה, מעלה אני זכרונות של סבל עד אין סוף, לכן אין מקום למסיבות, התפטרותי מאונס באה להצלת כבוד התפקיד של רב ראשי בקהילה יהודית וכן להרגעת מצפוני”[7].
פעילות ציבורית
הרב ריטר עסק רבות בפעילות ציבורית. שימש כחבר הנהלה ב"אגודת מונטיפיורי" (הוקמה בוועידת קטוביץ, 1884, לשמש כגוף עליון לאגודות חובבי ציון) שתמכה במהגרים ממזרח אירופה לארצות הברית[דרושה הבהרה]. בשנת ה'תרע"ב טבעה ספינה מול חופי רוטרדם כשהיא עמוסה במהגרים שהייתה בדרכה לארצות הברית, והרב ריטר יצא אל החוף וצילם את גוויות הנספים על מנת להציל את נשותיהם מעגינות. שימש גם כנשיא הכבוד של אליאנס בסניף רוטרדם.
על מצבתו נכתב:
”ציון לקבר
הרב ר' דוב ארי' בן מהר"ר זאב ממשפחת ריטר שהשתדל להעמיד הדת בקהל פרענצלוי קרוב לחמש שנים ובקהל ראטרדם שלש וארבעים שנה והלך לעולמו כ"ו כסלו תרצ"ו
תנצב"ה”[9].
ספרייתו הושארה בידי הקהילה היהודית ברוטרדם שהעבירה אותו לספרייה שבבית הכנסת ישורון בירושלים. ספרים אלו היוו את רוב ספרי הספרייה בשנת 1944 (חמש שנים להיווסדה), שבאותו הזמן מנו כ-3,600 ספרים[10].
לחם גם בנוהג שריפת גופות שהחל להתפשט בימיו בגרמניה, כנגד זה הוציא לאור חוברת הסברה[14].
פרשת הירושלמי המזויף
מסכת חולין מהתלמוד הירושלמי המזויף. נדפס בסעיני וואראהל (טרנסילבניה), בדפוס יעקב וידר בשנת תרס"ז
בתחילת שנת ה'תרס"ז, יצא לאור הכרך הראשון של התלמוד ירושלמי לסדר קדשים, בהסכמתם של כמה מחשובי הרבנים באירופה. המוציא לאור, שהזדהה בשם שלמה יהודה אלגאזי - פרידלנדר, טען כי הוא מצא כתב יד עתיק, אך הרב ריטר חשד בזיוף וניהל מאבק נגד החיבור, בסדרת מאמרים שפרסם בשבועון דער איזראעליט בקיץ תרס"ז[15], תחת הכותרת: "זיוף מדעי?", טען ריטר לזיופו של הירושלמי. ריטר גם פקפק בזהות המחבר, וכבר במאמרו הראשון הצביע על הסתירה שבזהותו של המו"ל שלמה פרידלנדר, שכמוציא לאור של הירושלמי הוא הצהיר על עצמו כספרדי במוצאו, בעוד בקובץ "תל תלפיות" משנת תר"ס, הזכיר העורך הרב דוד צבי קצבורג את שמו כיליד רוסיה[16].
הרב ריטר לא הסתפק בפרסום סדרת המאמרים בהם הוא מוכיח את הזיוף בכמה עיתונים, אלא שיגר גם מכתבים לרבנים רבים להזהירם, ולבקשם שיצטרפו למאבקו[17].
המו"ל שטען לאמיתות כתב היד וחשש מפני חשיפת התרמית, השיב לו באותה המטבע במכתבים ובהשמצות בעיתונות. במכתבו לרבי מאיר דן פלוצקי שהיה מעורב בפרשה הוא מציין את תביעתו שריטר ישלם לו 1,200 רובל כפיצוי על הנזקים שנגרמו לו עקב המאבק שניהל נגדו הרב ריטר[18].
בשיא הפרשה אף כוונה נגדו הדפסתה של חוברת פולמוס בשם "ענה כסיל (או על שלשה פושעי ישראל)"[19].
שמואל נח גוטליב, אהלי שם, פינסק תרע"ב, עמ' 513, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
ביאורים והרחבות
^אתו שמר על קשר תורני והתכתב עמו בעשור האחרון של רי"א ספקטור. במסגרת הקשר ביניהם, ידוע שרי"א אלחנן העניק לו את ספרו "עין יצחק"[1], וכך יום פטירתו של רי"א אלחנן צוין על ידי רד"א ריטר בלוח השנה האישי שלו[2].
^למד גם אצל ל. לזרוס[3] (כנראה מדובר בלוי לזרוס-אדלר (גר')).
^לפי הרב אברהם יצחק דזובאס. הנתונים התפרסמו על ידו בכמה עיתונים יהודיים, כמו היינט, והם התייחסו ל-40 השנים האחרונות. הרב ריטר שחגג בתקופה זו את יובל ה-40 לכהונתו ברבנות הקהילה, חש כי הביקורת מכוונת אליו, והתעורר בעקבות כך לפעולה.
^לפי דזובאס, אופיו הקפדני של הרב ריטר גרם ליחסים מתוחים בינו ובין חברי הוועד והובילה להסכמת כולם על פיטוריו.
^במכתבו לרבי נחום וידנפלד כתב: ”גם הנני עסוק לחמם את צדיקי אשכנז עבור זה שיעמדו גם הם בפרץ ועדייו לא עלתה בידי. ובחוש אני רואה כי השטן מרקד כאן ולא יניחם לזכות במצוה רבה זו”.
