דברי ימי ישראל (בגרמנית: Geschichte der Juden, ההיסטוריה של היהודים; תורגם גם בשמות דברי היהודים ותולדות היהודים), מאת ההיסטוריוןצבי גרץ, היא יצירה מונומנטלית, ראשונה מסוגה, המונה 11 כרכים ומתעדת את תולדות עם ישראל. בחיבור מושם דגש על גזרות הגלות, קידוש השם ומאבק העם היהודי לשמירת ייחודו הלאומי. הספר שימש במשך זמן רב כמקור המוסמך ללימודי ההיסטוריה היהודית, ותורגם לשפות אירופיות רבות.
הכרך הראשון לצאת לאור היה הכרך הרביעי מהספר, בשנת 1853. אחריו יצאו הכרך השלישי (1855) והכרך החמישי (1860). עד 1870 יצאו כל הכרכים 3–11. שני הכרכים הראשונים, המספרים את תולדות ישראל בזמן כתבי הקודש, יצאו רק בשנים 1874–1876, אחרי שובו של גרץ ממסעו לארץ ישראל. שני הכרכים הפכו בינתיים לשלושה, כאשר הכרך השני פוצל לשניים.[1] גרץ פרסם במהלך השנים כמה מהדורות מקוצרות של ספרו.
מאפייני החיבור
החידוש הגדול של הספר היה יצירת הלאומיות היהודית המודרנית. ארנסט גלנר מסביר שלפני הופעת הלאומיות המודרנית ביחד עם המדינה הבירוקרטית המודרנית לא התקיים הרעיון של לאומיות. אנשים חיו באימפריות, מבני כוח חברתיים עצומים וזיהו את עצמם בצורות שונות (דת או שבט). הדבר היה אפילו יותר נכון ליהודים. היהדות נתפסה כדת בעלת זכויות אוטנומיות משל עצמה. וכך היה יכול אדם כמו משה מנדלסון לראות את עצמו כ"גרמני בן דת משה". הלאומיות המודרנית שינתה את זה. מעכשיו האדם זיהה את עצמו על-פי התרבות שלו כפי שהתקיימה בטריטוריה מסוימת עם מבנה פוליטי שמממש אותה – המדינה הלאומית. ההיסטוריה היוותה מגדיר מרכזי של הלאום ביחד עם איש השפה (המילונאי והמדקדק) וחוקר אגדות העם. היהדות בעולם הזה נתפסה כנטע זר חסר שורשים. מפעלו הגדול של גרץ אפשר לראשונה לדמיין לאום יהודי היסטורי. גרץ כהיסטוריון תיאר את היהדות כעניין אחדותי והיסטורי. היהדות נתפשת בספרו של גרץ כלאום עם מסורת תרבותית מאוחדת והיסטוריה מתמשכת. בכך אפשר גרץ את הטרנספורמציה של היהודים לתקופה המודרנית. התוצאה המידית של מפעלו של גרץ הייתה הופעת הציונות כאפשרות מעשית עם משה הס. בלי גרץ כל תופעת הציונות לא הייתה נתפשת.
הספר אינו הרצאת דברים יבשה (אם כי הוא כולל שלל פרטים, שמות ותאריכים). הוא נכתב בפאתוס ומתוך התרוממות הנפש, וכך נפתח הפרק הראשון בכרך הראשון בדברו על ארץ כנען (בתרגום כאמור לעיל):
"ארץ השוכנת לחוף ים רועש, אשר מראה פני אדמתה חליפות לו: רכסי הרים נישאים, כיפות גבעות, מישורי הרים וגאיות עמוקים – ארץ כזאת תעורר את העם היושב בה, אם לא קהו חושיו בו, למפעלים, העולים על מעשה יום יום."
והוא מסיים את ספרו הגדול, בכתבו על חכמת ישראל בתקופתו:
"בתי המדרש האלה לחכמת ישראל היו יכולים, לו התמכרו בכובד ראש לחקירת האמת, לקבל על עצמם את תפקיד אליהו הנביא, שהיו מחכים לו ליישב את כל הספיקות ולפתור בייחוד את השאלה, אם מותר להכניס תיקונים בדת ומה הן גבולותיה של התיקונים האלה, שהביאו לפירוד ביהדות, - להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם."
בניגוד לתוכן הספר עצמו, המהווה אפוס של רדיפות, את הכרך ה-11 סיים גרץ בתחושת ביטחון לגבי חיי היהודים בגרמניה שלאחר מלחמת צרפת–פרוסיה:
”אני יכול לחתום את כרכי ההיסטוריה שלי בתחושת אושר: בעולם התרבותי מצא סוף סוף השבט היהודי גם הכרה, ולא רק צדק וחירות. עתה יש לו חירות בלתי מוגבלת לפתח את כישרונותיו, לא בזכות רחמים אלא כזכות שאותה קנה באמצעות סבלו הממושך והנורא”.[2]
בשנת תרמ"ח ניגש שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר) לתרגם את כל הספר (תרגום שהוגדר כמפעל חייו[דרוש מקור]) וקרא לו "דברי ימי ישראל". הכרך הראשון מהתרגום היה יותר כעיין עיבוד שנעשה מספר ההיסטוריה של גרץ לעם (אשר ממנו השמיט רבינוביץ בין השאר חלקים מן המקור הקשורים לביקורת המקרא) ואילו שאר הכרכים היו תרגום ממשי מההוצאה הגדולה אך בהשמטות ובהוספות. רבינוביץ' לא תרגם את הכרך האחרון, כמו גם את הפרק על צמיחת הנצרות, אותם תרגם אחר כך י. א. טריווש.[3] גרץ סמך ידו על תרגום רבינוביץ, ואפשר לו להוסיף משלו ולהשמיט קטעים שעלולים לפגוע בקוראים דתיים או קטעים שהצנזורה הרוסית לא הייתה מרשה לפרסם.
את החלק הרביעי מהספר תרגם גם א. ד. פינקל (ורשה 1893) ובשנת תרס"ה התחיל נחום סוקולוב להוציא תרגום חדש, ממנו יצא החלק הראשון והחלק השני לא נשלם.[3]
