PROFILBARU.COM

ג'וי דיוויז'ן
**Joy Division**
	הלהקה לפני הופעה, ככל הנראה ב־1978
מקום הקמה	סלפורד, אנגליה
מוקד פעילות	מנצ'סטר, אנגליה
תקופת הפעילות	1976–1980 (כ־4 שנים)
סוגה	פוסט-פאנק • רוק גותי • גל חדש
חברת תקליטים	פקטורי רקורדס
פרסים והוקרה	MOJO Awards
	joydivisionofficial.com
	פרופיל ב-IMDb
חברים
	איאן קרטיס; Bernard Sumner; בפסקה זו 2 רשומות נוספות שטרם תורגמו
חברים לשעבר
	איאן קרטיס; ברנרד סאמנר; פיטר הוק; סטיבן מוריס

ג'וי דיוויז'ן (Joy Division) הייתה להקת רוק ופוסט-פאנק בריטית שייסדו ברנרד סאמנר ופיטר הוק במנצ'סטר ב־1976 אשר זכתה להצלחה עולמית בזכות שיריה המלודיים והאפלים. הלהקה נחשבת אחת מלהקות הרוק הגדולות בכל הזמנים ומחלוצות ז'אנר הפוסט־פאנק.

הרכב הלהקה המוכר כלל את איאן קרטיס כסולן, את סאמנר כגיטריסט הראשי וכנגן הסינתיסייזר הראשי, את הוק כבסיסט ואת סטיבן מוריס כמתופף. את רוב השירים חיבר קרטיס, שסבל מבעיות נפשיות וממחלת האפילפסייה.

הלהקה הקליטה רק שני אלבומים: Unknown Pleasures ו־Closer, שזכו להצלחה. שירה המצליח ביותר, "Love Will Tear Us Apart", יצא על גבי סינגל אחרי שהתפרקה.

הלהקה התפרקה רשמית ב־18 ביולי 1980 לאחר כארבע שנות פעילות. בדיוק חודשיים קודם לכן התאבד הסולן קרטיס, ערב יציאתה של הלהקה לסיבוב הופעות ראשון בארצות הברית ובקנדה. שלושת חבריה הנותרים שינו את שמה וצירפו לה חברה, ג'יליאן גילברט, וכך הקימו את להקת ניו אורדר.

היסטוריה

1976

בהשראת הופעה של הסקס פיסטולס במנצ'סטר ב־20 ביולי 1976 החליטו הגיטריסט ברנרד סאמנר (הנזכר בעטיפות התקליטים גם בשמות "ברנרד דיקן", "ברנרד אלברכט" או "ברנרד אלברכט־דיקן") והבסיסט פיטר הוק להקים להקה משלהם עם חברם טרי מייסון, שניסה לתופף אך לא נשאר בלהקה זמן רב. השלושה פרסמו מודעה בחנות תקליטים בעיר, ודרכה הגיע אליהם הסולן איאן קרטיס. קרטיס הכיר את סאמנר, את הוק ואת מייסון מהופעות קודמות והיה נוכח אף הוא באותה הופעה של הסקס פיסטולס עם אשתו, דבורה.

1977

בשנת 1977 החליף את מייסון המתופף טוני טאבק, אף על פי שלא היה מנוסה בסגנון הפאנק. הלהקה החלה להתאמן באופן קבוע, הגם שעוד לא קראה לעצמה בשם. זמן קצר לפני הופעתה הראשונה, ב־29 במאי 1977, כלהקת חימום לבאזקוקס ולפנטריישן במועדון "אלקטריק סירקס", החליטה הלהקה על השם "וורסו" (Warsaw, ורשה). על המודעות שפרסמו את המופע הם עוד הוצגו בשם "סטיף קיטנס" (Stiff Kittens, חתלתולים נוקשים), שם שהציעו להם ריצ'רד בון ופיט שלי מהבאזקוקס. שינוי השם הושפע לכאורה משירו של דייוויד בואי "Warszawa", שראה אור באלבומו Low מ־1977.

חמישה שבועות ושש הופעות לאחר מכן הוחלף טאבק במתופף הפאנק סטיב ברות'רדייל מלהקת פאנק אחרת, פאניק (Panik). ב־18 ביולי 1977 הקליטה וורסו את "The Warsaw Demo", שכלל חמישה שירי פאנק גולמיים.

אחרי אותה הקלטת פיטרו חברי הלהקה את ברות'רדייל, כששלחו אותו לתקן תקר על הכביש המהיר והמשיכו לנסוע בלעדיו. ברות'רדייל ניסה לשכנע את איאן קרטיס להצטרף ללהקתו, פאניק, אך קרטיס סירב. סטיבן מוריס, שענה למודעה התלויה על חלון חנות תקליטים, התקבל ללהקה כמחליף. הוא התקבל בעיקר בגלל שקרטיס זכר אותו מבית הספר, שבו למד מוריס שנתיים מתחתיו. להבדיל מהמתופפים הקודמים, מוריס הסתדר היטב עם שלושת חברי הלהקה האחרים. סגנון התיפוף המטרונומי שלו הושפע יותר מסגנון הקראוטרוק מאשר הסגנון האגרסיבי הטיפוסי של מתופפי פאנק אחרים. כדי להימנע מבלבול עם להקת Warsaw Pakt הלונדונית, שינתה הלהקה את שמה בסוף שנת 1977 לג'וי דיוויז'ן (בעברית: חטיבת החדווה). השם לקוח משם היחידה של עובדות מין בכפייה במחנות הריכוז הגרמניים שתוארה בספר "בית הבובות" מאת ק. צטניק. הלהקה אזכרה את הספר בשירה "No Love Lost", שיצא שנה לאחר מכן.

באותה תקופה החל להתבסס סגנונה המוזיקלי, והקלטותיה מדצמבר 1977 נשמעות שונות משמעותית מאלו שהוקלטו ל־Warsaw Demo. עיקר ההבדל הוא שחבריה זנחו את הפאנק הגולמי לטובת סגנון מעודן יותר. הם אימצו את האסתטיקה התעשייתית והמנוכרת של עיר הולדתם, באמצעות שימוש במקצב אגרסיבי פחות והוספת אפקטים של הד על השירה ועל הגיטרה שיצרו תחושת ריחוק, והליריקה של השירים עסקה בניכור.

1978

הלהקה הופיעה לראשונה בשם ג'וי דיוויז'ן ב־25 בינואר 1978. היא הופיעה באופן קבוע בצפון אנגלייה במהלך השנה, ולאחר מכן הקליטה מספיק חומר לאלבום בכורה. בעקבות החלטה עצמאית של טכנאי אולפן להוסיף לשירים באלבום צלילי סינטיסייזר, החליטה הלהקה שלא להוציא את אותו אלבום. ב־1982 הוא יצא כבוטלג, ובאופן רשמי ראה אור רק עשר שנים לאחר מכן.

רוב גרטון הפך לאמרגנה של הלהקה במאי 1978. בעשרים השנים שחלפו מאז הפכה תרומתו לחלק אינטגרלי במורשת של ג'וי דיוויז'ן ושל ניו אורדר.

השיר הראשון של ג'וי דיוויז'ן שראה אור על תקליט ויניל היה באלבום האוסף Short Circuit מ־1978. השיר הוקלט ב־1977, כששם הלהקה היה עדיין וורסו, אך על העטיפה היה ג'וי דיוויז'ן. ביוני 1978 יצאו הקלטותיה מדצמבר 77' על EP בקוטר 7 אינץ' ששמו An Ideal For Living. בסוף אותה שנה עברו אותן הקלטות שיפורים ויצאו שוב על תקליט 12 אינץ'.

ב־20 בספטמבר 1978 הופיעה הלהקה בתוכנית הטלוויזיה Granada Reports, ובדצמבר הופיעו באלבום האוסף A Factory Sample שני שירים חדשים שהקליטה כמה חודשים לפני כן. אותו EP נחטף מהמדפים ואזל מהמדפים בתוך כחודשיים, והיה ההוצאה הראשונה שתיעדה את הצליל ואת האווירה הייחודיים שפיתחה ג'וי דיוויז'ן מאז הקיץ הקודם.

בשנה זו גם נתקף קרטיס בהתקף האפילפסיה החמור הראשון שלו. ב־27 בדצמבר, ברכב בדרך חזרה מהופעה בלונדון, הוא חווה התקף חזק והתאשפז בבית חולים. המחלה הלכה והחמירה ככל שהלהקה התפרסמה, ככל הנראה בגלל מיעוט השינה ועומס העבודה בסיבובי ההופעות.

1979

בתחילת 1979 החלה לצבור ג'וי דיוויז'ן פופולריות. איאן קרטיס הופיע בעמוד השער של מגזין המוזיקה NME. בינואר הקליטה הלהקה קטע לתוכנית של מנחה הרדיו הנודע ג'ון פיל בתחנת הרדיו בי.בי.סי 1. ב־4 במרץ היא חיממה את הקיור במועדון מרקי (Marquee) הגדול בלונדון.

באפריל 1979 החלה הלהקה להקליט את אלבום הבכורה Unknown Pleasures. האלבום היה אפל ומדכא יותר מהמקובל באותה תקופה: גיטרת הבס של פיטר הוק שימשה הכלי המוביל במלודיה, התופים הדהדו באפקט reverb מקפיא, צליל הגיטרה של סאמנר היה משונן וקרטיס שר בקול הבריטון. ג'וי דיוויז'ן הציגה סגנון מופנם ואישי יותר מזה של רוב להקת הפוסט פאנק מאותה תקופה, שהיו מוחצנות ואגרסיביות. את עטיפת האלבום עיצב פיטר סוויל, והיא התבססה על תמונת גרף של 100 פעימות רדיו עוקבות מכוכב הפולסר הדועך CP 1919 שמצא ברנרד אלברכט בספר אסטרונומיה. העטיפה נחשבת קלסיקה בתחום עיצוב העטיפות המינימליסטי.

Unknown Pleasures יצא ביוני, בזמן שג'וי דיוויז'ן הקליטה חמישה שירים לפיקדילי רדיו. הלהקה הופיעה בתוכנית Granada TV שוב ביולי; הופיעה את הופעתה הראשונה והאחרונה בתחנת טלוויזיה כלל־ארצית בספטמבר; חיממה את הבאזקוקס בסיבוב הופעות בבריטניה במהלך אוקטובר ונובמבר; והופיעה שוב בתוכנית הרדיו של ג'ון פיל ב־BBC בדצמבר.

בעוד Unknown Pleasures נמכר היטב וקיבל ביקורות טובות מהתקשורת, האפילפסייה של קרטיס החמירה. הוא חווה התקפים שגרמו לו לעוויתות ואף לאובדן ההכרה, או התקפי היעדרות (absence seizures), שגרמו לעצירות פתאומיות דמויות טראנס – לעיתים בזמן הופעה. חלק ממעריציה הלהקה האמינו שזה חלק מהמופע. אפילו לאחר שחדלה להפעיל אורות חזקים בהופעותיה, קרטיס המשיך לסבול מאותן בעיות והלהקה החליטה לקחת הפסקה למנוחה בתקופת חג המולד.

1980

בינואר 1980 יצאה ג'וי דיוויז'ן לסיבוב הופעות באירופה. כמה הופעות באותו סיבוב בוטלו עקב מחלתו של קרטיס, שהחמירה בגלל מחסור בשינה. הוא חווה התקפים בזמן הופעות שגרמו לו לחוש בושה רבה וחוסר שליטה.

בחודש מרץ, כשהסתיים הסיבוב באירופה, החלה הלהקה להקליט את אלבומה השני Closer עם מרטין הנט, שאף הפיק את אלבום הבכורה. היא הוציאה את שירה המפורסם ביותר, "Love Will Tear Us Apart" (שנבחר לסינגל הטוב בכל הזמנים בסקר של ה־NME בשנת 2003), באפריל. למרות הביקורות המצוינות שקיבל הסינגל, הוא לא הצליח להשתחל למצעדים מעבר למצעד האלטרנטיבי.

ב־7 באפריל ניסה קרטיס להתאבד באמצעות פנוברביטל, תרופה שקיבל כדי להתמודד עם מחלתו. למחרת ניגנה הלהקה ב־Derby Hall בעיירה Bury. קרטיס שר שירים אחדים ואת השאר שר אלן המפסטל, סולנה של להקת החימום קריספי אמבולנס. לקראת סוף המופע, כשעלה הפסטל שוב לבמה, החל הקהל לזרוק בקבוקי בירה על הלהקה.

התאבדותו של קרטיס

ללהקה נקבע סיבוב הופעות בצפון אמריקה במאי 1980. קרטיס הביע התרגשות לקראת הסיבוב, אך יחסיו עם אשתו היו מעורערים. דבורה הרגישה לא שייכת במעגל החברים של הלהקה, ואיאן קיים רומן עם עיתונאית המוזיקה הבלגית אניק אונורה, שפגש בסיבוב ההופעות האירופי. קרטיס גם דאג שמא הקהל האמריקאי לא יגיב טוב להתקפי האפילפסיה שלו.

אחרי הופעה בתחילת מאי לקחה הלהקה הפסקה של שבועיים לפני תחילתו של סיבוב ההופעות באמריקה. ב־17 במאי 1980, יומיים קודם היציאה לסיבוב ההופעות, חזר קרטיס לביתו כדי לדבר עם דבורה. הוא ביקש ממנה לבטל את תביעת גירושין ולהשאיר אותו לבדו בבית עד שיֵצא לכיוון הרכבת למחרת. בשעות הבוקר המוקדמות של 18 במאי, אחרי שראה את הסרט Stroszek של ורנר הרצוג והאזין לאלבום הסולו הראשון של איגי פופ, The Idiot, התאבד קרטיס בתלייה בביתו. דבורה קרטיס מצאה אותו מאוחר יותר באותו היום, כאשר חזרה לביתה.

ההתאבדות זעזעה את חברי הלהקה ואת ההנהלה. ב־2005 אמר וילסון: "אני חושב שכולנו טעינו כשחשבנו שהוא לא באמת הולך להתאבד[...] כולנו לחלוטין לא הערכנו נכון את הסכנה. לא לקחנו אותה ברצינות. עד כדי כך היינו טיפשים". ג'ון סאבאג', שנודע לימים כהיסטוריון של הפאנק, כתב בהספדו את קרטיס כי "אף אחד לא יזכור את חלקו בג'וי דיוויז'ן כפי שהיה בחייו. הוא ייתפס כטרגי במקום להיתפס כאמיץ".

מורשת

הלהקה החליטה בשלב מסוים שאם יחליט אחד מחבריה לעזוב, או לא יוכל להמשיך עם הלהקה מכל סיבה שהיא, היא תתפרק או תחליף את שמה. בקיץ של 1980 נכנסה הוצאה מחודשת של "Love Will Tear Us Apart" למקום ה־13 במצעד הסינגלים הבריטי, הצלחתה הגדולה ביותר של הלהקה במצעדים עד אותה תקופה. בחודש יולי של אותה שנה יצא האלבום Closer לחנויות וזכה לביקורות חיוביות. האלבום אף נכנס למצעד האלבומים הבריטי במקום השישי. מכירות האלבום Unknown Pleasures עלו אף הן.

במבט ראשון נראה כי התאבדותו של קרטיס הייתה תוצאה ישירה של הדיכאון שממנו סבל וממצב בריאותו. ספרה של דבורה קרטיס Touching From A Distance נותן את הרושם שקרטיס תמיד שאף למות בגיל צעיר. קרטיס שימש השראה למוזיקאים רבים בני ימינו, ובהם קורט קוביין, בילי קורגן, טרנט רזנור ורוברט סמית', הטוען כי התאבדותו של קרטיס מנעה את התאבדותו שלו.

למרות התאבדותו של קרטיס הלהקה לא התפרקה ב־1980. חברי הלהקה הנותרים יצאו בכל זאת לסיבוב הופעות נוסף והמשיכו להקליט מוזיקה. לבסוף החליפו את שם הלהקה ל"ניו אורדר" והמציאו אותה מחדש. בשילוב בין גיטרה, בס ותופים לצלילים אלקטרוניים הצליחה הלהקה להגיע לקהל מאזינים מגוון. ניו אורדר נחשבת במקומות רבים לאחת מלהקות הסינתפופ, הטכנו והדאנס המובילות בתקופתה.

חשיבותה המתמשכת של ג'וי דיוויז'ן ניכרה בבירור עם תחילת המילניום, כאשר ביקש ג'ון פיל ממאזיניו להצביע על 50 המכובדים (Festive 50) של כל הזמנים. למקום הראשון הגיע השיר "Atmosphere" ולשלישי – "Love Will Tear Us Apart". ברשימה הופיעו שלושה שירים נוספים של הלהקה.

חלק גדול מההיסטוריה של ג'וי דיוויז'ן הוצג בסרט הקולנוע העלילתי "אנשי המסיבות". הסרט עקב אחר עלייתה ונפילתה של חברת התקליטים פקטורי רקורדס, שבה היו חתומות גם ג'וי דיוויז'ן וגם ניו אורדר. ב־2007 יצא לאקרנים "Control", סרט שבוסס על חייו של איאן קרטיס. את הסרט ביים הצלם ההולנדי אנטון קורביין (אשר צילם את התמונה המופיעה בראש העמוד, שצולמה כשבועיים לפני התאבדותו של קרטיס). את קרטיס גילם השחקן האנגלי סם ריילי.

השפעה על התת־התרבות הגותית

מנהליה של ג'וי דיוויז'ן תיארו אותה כלהקה "גותית" בשנת 1979, בהשוואה ללהקות הפופ של אותה תקופה. אחדים מחשיבים אותה כלהקה שהחלה את ז'אנר המוזיקה הגותית. למרות העובדה שחברי ג'וי דיוויז'ן לא התלבשו באותה תקופה בסגנון שנחשב גותי בימינו, הז'אנר היה רק בתחילת דרכו באותה תקופה ועוד לא אימץ לעצמו דימוי ספציפי. חוץ מגות', הלהקה וצלילה המקורי קוטלגו עם מספר להקות נוספות בעלות סגנון אקלקטי תחת מטריית הפוסט־פאנק והגל החדש. להקת "בלגרדו" שהוקמה בספרד ניגנה בסגנון דומה ל"ג'וי דיוויז'ן".

חברי ההרכב

איאן קרטיס (Ian Curtis) (גיטרה, סינתיסייזר, שירה וכתיבת השירים)
ברנרד אלברכט (Bernard Albrecht) (גיטרה וסינתיסייזר)
פיטר הוק (Peter Hook) (גיטרה בס)
סטיבן מוריס (Stephen Morris) (תופים)

דיסקוגרפיה

אלבומי אולפן

Unknown Pleasures ‏(1979)
Closer ‏(1980)

בתרבות הפופולרית

מעצב משחקי הווידאו הידאו קוג'ימה קרא לחנות שוק שחור במשחק Snatcher שעיצב בשם "ג'וי דיוויז'ן", כמחווה ללהקה. השם שונה בגרסת ההפצה האנגלית של המשחק כדי להימנע מתביעות אפשריות.
שמו של משחק אחר של קוג'ימה, Metal Gear Solid 2: Substance, הוא מחווה לאלבום האוסף של הלהקה Substance.