בית הספר לבנות (נווה צדק) (היה קרוי גם: "בית ספר לנערות יחיאלי") נפתח בשנת 1909 במשכנו בנווה צדק, לאחר שנוסד בשנת 1893 ביפו, בית הספר פעל במתחם בו שוכן היום מרכז סוזן דלל.
בשנת 1890 הוקם ביפו, על ידי ישראל בלקינד בית ספר עברי ראשון, שבו נלמדו כל המקצועות בשפה העברית. בנים ובנות למדו בו יחד. בית הספר נסגר ותחתיו נפתחו שני בתי ספר נפרדים, האחד לבנות והאחר לבנים ושניהם נוהלו יחד על ידי לשכת בני משה, חובבי ציון וכי"ח[1].
"בית הספר לבנות ביפו", נפתח בראש חודש אדר1893 ובו 80 תלמידות. בשנת 1896 עבר למבנה שכור בבית האוטונומיה הרוסית ברחוב עין יעקב 14 פינת רחוב שלוש, בנווה שלום. בית הספר מומן על ידי הכי"ח וחובבי ציון מאודסה. כדי לתת ליהודי יפו, יוצאי אירופה, מקום לימודים מתקדם, ברוח "בית הספר החדש", שכבר החל להתפתח במושבות הראשונות. בית הספר לבנות נפתח חודשים אחדים לאחר פתיחת בית הספר לבנים בחסות חברת "כל ישראל חברים" שנפתח בחשווןתרנ"ג שנת 1892 ובו 110 תלמידים[2].
בית הספר לבנות הפך חלוץ בתחום השימוש בשפה העברית[3] ובתוכניות לימוד מקוריות. בזכות המנהלת, רוזה-שושנה יפה, התנתק בית הספר לבנות מן הלשון הצרפתית.
ב-1902 התפלגה הבעלות המשותפת על שני בתי הספר ובעצה אחת עם הסופר אחד העם, הגיעו לבית הספר לבנות ארבעה מורים חדשים, שהכניסו בו חידושים רבים.
את בית הספר ניהל ניסן טורוב, בוגר אוניברסיטה שווייצרית. עם סגל המורים נמנו: מרדכי קרישבסקי-אזרחי, יחיאל יחיאלי ויוסף עזריהו, שעמדו לימים בראש מערכת החינוך של היישוב.
נחום גוטמן למד ב"בית הספר לבנות" במשך 5 שנים, אביו שימש בו מורה, והמשפחה אף התגוררה בבניין בית הספר.
ב-1909 עבר בית הספר למשכנו החדש (היום רחוב יחיאלי בנווה צדק).
מורי בית הספר חיברו והוציאו לאור ספרי לימוד והיו ממייסדי הסתדרות המורים, האיגוד המקצועי הראשון בארץ. בין השנים 1912–1913 אליהו ירקוני היה מורה בשיעורי ערב לעברית, בבית הספר.
בנוסף, בניין בית הספר לבנות שימש מעון ארעי לעולי העלייה השנייה, שלא הספיק להם הכסף ללינה באחת האכסניות.
בשנת 1916 נסגר בית הספר לבנות בעקבות גירוש תל אביב, בשנת 1918 נפתח מחדש בניהולו של יחיאלי. לאחר מותו בשנת 1937 של יחיאל יחיאלי, המנהל המיתולוגי, נקרא בית-הספר על-שמו, ובתו הבכורה שפרה יחיאלי, מונתה להיות המנהלת במקומו. המבנה שימש כבית-ספר לבנות עד שנת 1972[6].
בשנת 1980 החלה הפעילות התרבותית בבניין בית הספר יחיאלי ביוזמתו של עודד קוטלר אשר יחד עם חבורת שחקנים הקים את תיאטרון נוה צדק. משפחות דוד ומיקי ירושלמי תמכו והפכו לשותפים בקידום פעילות התיאטרון בנוה צדק. מאז הונצח שמו של הבניין ומפלס התיאטרון על שם ירון ירושלמי, בנם של דוד ואילנה ירושלמי אשר נפל במלחמת ההתשה בתעלת סואץ. קבוצת התיאטרון נוה צדק חדלה מפעילות בשנת 1989. בשנת 1989 הוקם מרכז סוזן דלל על חורבות בית הספר אליאנס ובבניין בית הספר יחיאלי העומד על תילו, הודות לחזונם של ראש העיר דאז מר שלמה להט, ומר זאב סוקולובסקי נציג קרן משפחת דלל שביקשו להנציח את זכר בתם סוזן.
"בארצנו לא נמצאו אז אמנים ובעלי מקצוע יהודים, אלא ערבים היודעים לבנות לפי שיטות הבניין המקובלות במזרח".
חרף אזהרותיו של שלוש, לפועלים נמסרה מלאכת הנגרות של גג הבניין והנחת הרעפים,
"באותו הערב אחרי חצות לילה, שמעתי קול מפולת, מיהרתי החוצה והנה כל הגג קרס"
ועדת החקירה שהוקמה בעקבות האירוע זיכתה את שלוש מכל אשמה, והוא הקים לאחר מכן גם את בית הספר לבנים, אף הוא חלק ממרכז סוזן דלל של היום[7].
ממנהלי בית הספר
רוזה-שושנה יפה, ניהלה את בית הספר בין השנים 1893–1904. באליאנס התעקשו כי שפת ההוראה בבית הפר החדש תהיה צרפתית, אך יפה התעלמה מדרישה זו ושפת ההוראה הייתה עברית[8]. היא עבדה בתור מנהלת במשך 11 שנים, בתקופה זו התגלעו מספר בעיות בניהול בית הספר, בין היתר שפת ההוראה, בעיות כספיות. בעיה נוספת הייתה בכך שיפה לא שלטה בצורה שוטפת בשפה העברית.
ניסן טורוב, ניהל את בית הספר בין השנים 1907–1912, הוזמן על ידי מנחם אוסישקין לארץ ישראל כדי להחליף את מרדכי קרישבסקי-אזרחי בניהול בית הספר לבנות. בהגיעו אליו באוגוסט 1907 יזם טורוב תוכנית לימודים חדשה, שהשתלבה באופן הדרגתי בזו הקיימת. תחילה קבע ישיבות מורים שבועיות כדי לדון בבעיות החינוכיות וההתנהגותיות השונות, ולאחר מכן יזם פעילויות ייחודיות לשיפור הלמידה.
יחיאל יחיאלי, ניהל את בית הספר בין השנים 1918 עד מותו בשנת 1937. שימש מורה בבית הספר לבנות של "חובבי ציון" ביפו, שבהמשך הועבר למשכנו בנווה צדק. משנת 1918 ניהל את בית הספר[9].(לאחר מותו נקראו הן בית הספר והן הרחוב שבו שכן על שמו של יחיאלי).
בשירות ארגון ההגנה
בשנת 1909 הבניין שימש מקום מפגש של מעין "שירות חשאי" בהנהגתו של המורה רפאל סברדלוב. הארגון נקרא מע"ש - משמעת, עבודה, שתיקה[10].
בין השנים 1942–1948 שימש בניין בית הספר את ההגנה. בשנת 1942, החלו לפעול מקומות אימונים בבתי ספר ובמבני ציבור. המקומות הללו נקראו - מק"ל (מקום לימוד). מקום לימוד כזה נפתח, בבית הספר לבנות בנווה-צדק. הלימודים התקיימו בשעות הערב. ההתכנסות הייתה חשאית. הועברו שעורים בנושאי נשק קל, טופוגרפיה, עזרה ראשונה, קשר, והגנה עצמית. הנשק הוצא מן הסליק והוחזר אליו לאחר האימון. האימון הוסווה כהרצאה, שירה בציבור ועוד[11].
_%D7%91%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%94_%D7%9E%D7%9C%D7%9E%D7%A2%D7%9C%D7%94_(_%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%A6%D7%A2)_%D7%97%D7%99-PHG-1001963.png)
