ישנם חוקרים שגוזרים את שמו של האשוח מן התיבה המצרית שתעתיקה (ꜥš), בהגיית "אָשׁ" בהוראה כללית: "עץ". דעה נוספת גורסת שמדובר בעץ ממשפחת האורניים ששרפו שימש לפולחן המצרי. בכתובת מן השושלת הפרעונית הראשונה מתחילת האלף השלישי לפנה"ס מופיעה התיבה "אָשׁ" (ꜥš) על כד אלבסטר של המלך אָדְגִ'-אִיבּ (adj-ib). מעט מאוחר יותר, במלוך השושלת השנייה, מופיעה באסטלת הלוואן (helwan) התיבה "אָשׁ" (ꜥš) בהקשר של שרף העץ שהוקדש למנחה לאל[1]
מאפיינים
ניתן להבדיל בין אשוחים לסוגי אורניים אחרים על ידי עליהם האופייניים, הדומים למחטים עבות ומחוברות בבסיסן.
לאשוח אצטרובל ייחודי בצורתו, בקוטר הנע בין 5 ל-25 סנטימטרים, המכיל את זרעיו. הזרעים קלים ומנוצים, על מנת לאפשר פיזור עם הרוח ותנועת אדמה.
האשוח מהווה מזון טבעי למספר זחלי פרפרים ועשים, אשר מתקיימים עליו עד לגלגולם.
אשוח דאגלס, על אף שמו, אינו אשוח אמיתי, ומשויך טקסונומית לסוג נפרד הקרוי צוגנית (Pseudotsuga), הכולל חמישה מינים.
תפוצה
אשוחים נפוצים באירופה, אסיה וחלקים מצפון אמריקה וצפון אפריקה. הם אינם סוג מצוי בישראל. האשוח צומח לרוב באדמה גבוהה, על גבעות וצלע הר.
המין הגדל באגן מזרח הים התיכון נקרא אשוח קיליקי (Abies cilicica), המצוי בהרים של דרום טורקיה ולבנון. המין ככל הנראה גדל בחרמון בעבר יחד עם ערער ברושי, אך נכחד עקב כריתה. ישנן עדויות שגדל בתקופות קדומות בהרי ארץ ישראל.
שימושים נפוצים
מרבית מיני האשוח אינם מתאימים כעץ לנגרות, אך לעיתים עיסת תאית מקליפת האשוח משמשת בעץ לבוד.
רוב השימוש לעץ הוא כקישוט לגנים (במיוחד המין אשוח קוריאני) וכעצי חג מולד. ענפיהם הרבים ופקעות המחטים שלהם מאפשרות תליית קישוטים רבים בקלות, והיותם לא נשירים מפחיתה את הלכלוך בהכנסתם לבית.
מינים
שמות המינים המנויים מטה הם תרגומים מקורבים של השמות האנגליים. היות שהאשוח אינו סוג עץ הנפוץ בישראל, לא לכל המינים שם עברי רשמי.
לא כל המינים מובאים מטה, אלא רק מספר מהקבוצות הנפוצות באמריקה ובאירופה. לרשימה המלאה, ראו את הערך באנגלית.
^Bulletin of the American Schools of Oriental Research No. 281, Egypt, Early Contacts between Egypt, Canaan, and Sinai - Remarks on the Paper by Amnon Ben-Tor, William A. Ward and Canaan in the Bronze Age (Feb., 1991), pp. 13
