ארמית בבלית היא ניב ארמי, שדובר בפי יהודי בבל בין המאה ה-3 והמאה ה-11 לספירה. ניב זה שייך, יחד עם הסורית והמנדעית, לענף המזרחי של הארמית המאוחרת. החלקים הארמיים שבתלמוד הבבלי כתובים בניב זה, ובשל כך גדולה ביותר השפעתו על העברית.
בתחילה שימשה הלשון הארמית את השבטים הארמיים בלבד, אבל עם הזמן התפשטה וקיבלה מעמד של לינגואה פרנקה ברחבי המזרח התיכון כולו. נהוג לחלק את הארמית לחמש חטיבות כרונולוגיות: ארמית עתיקה (925–700 לפנה"ס), ארמית ממלכתית (700–200 לפנה"ס), ארמית בינונית (200 לפנה"ס–200 לספירה), ארמית מאוחרת (200–700 לספירה), וארמית חדשה (700 לספירה עד ימינו)[1].
שש מסכתות של התלמוד הבבלי (נדרים, נזיר, תמורה, מעילה, כריתות ותמיד) מתבדלות מעט בלשונן מיתר המסכתות, כנראה בשל העובדה שלא נשנו בישיבות הגאונים. כך למשל, במסכתות אלו קיימת הצורה אינון (הם) במקום אינהו ביתר התלמוד. אין ודאות לגבי השאלה אם לשונן של מסכתות אלו מוקדמת יחסית ללשון שאר המסכתות או מאוחרת יחסית אליהן, או שנשנו במחוז אחר.
בחפירות ארכאולוגיות שנערכו בניפור ובאתרים נוספים בסוף המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20 נתגלו קערות השבעה עשויות חרס, שבצידן הפנימי טקסטים מאגיים. מטרת הטקסטים הייתה להגן על בעל הקערה מפני רוחות רעות, או להזיק לאויביו של בעל הקערה. גובהה של קערה ממוצעת כ-6 ס"מ וקוטרה כ-15 ס"מ. הקערות הללו מתוארכות למאות האחרונות של האלף הראשון לספירה.
חלק גדול מהקערות נכתבו בארמית בבלית על ידי יהודים, כפי שניתן ללמוד מאזכור השם המפורש או מציטוט קטעי פסוקים בטקסטים הללו. לקערות אלו יש חשיבות גדולה עבור חקר הארמית הבבלית, משום שמדובר בממצא לשוני שלא חלו בו שינויים ושיבושים עקב העתקות – כפי שקרה בטקסט של התלמוד ושל כתבי הגאונים.
מאפיינים עיקריים של הארמית הבבלית
כתב, כתיב, תורת ההגה
הארמית הבבלית נכתבת בכתב המרובע, המשמש גם את העברית מאז ימי בית שני ועד ימינו (בזמן שיבת ציון הביאו גולי בבל כתב ארמי זה עימם לארץ ישראל, והוא החליף את הכתב הכנעני שהיה בשימוש עד אז בעברית).
הכתיב של הארמית הבבלית הוא מלא (כתיב המשתמש באותיות אהו"י לציון התנועות השונות), בדומה ללשון חז"ל ובשונה מלשון המקרא. התנועות i ו-e מסומנות על ידי יו"ד, התנועות o ו-u מסומנות על ידי וי"ו, והתנועה a, גם בתוך מילה, מסומנת לעיתים באל"ף (כגון: שאני – שונה). עם זאת, במהדורות התלמוד הבבלי צומצם במהלך הזמן הכתיב המלא המקורי, בשל היוקרה של הכתיב המקראי החסר.
מערכת התנועות של הארמית הבבלית כללה שש תנועות עיקריות: a e i o u וכן תנועה שבין a ל-o. לצידן התקיימו מספר תנועות קצרות, ששימשו כשווא נע. בימינו נהוג לנקד את הארמית הבבלית בתלמוד ובתפילה באותם סימני ניקוד כמו בעברית, אולם מבחינה היסטורית סימנים אלו אינם מתאימים לארמית הבבלית.
מערכת העיצורים כללה 22 עיצורים – כמו בעברית, למעט השי"ן השמאלית. ההבחנה בין העיצורים עי"ן לאל"ף התערערה, למשל: אליבא – "על הלב" (במקור: על ליבא). העיצורים למ"ד, בי"ת, ורי"ש (ולעיתים גם מ"ם) נוטים להישמט בסוף מילה, למשל: נימא – נאמר (לפני ההשמטה: נימר), לא בכדי – "לא בכזב, לא סתם" (לפני ההשמטה: לא בכדיב), קָאֵי – קם, עומד (לפני ההשמטה: קָאֵים).
מערכת השם ומערכת הפועל
מלכתחילה לשם העצם היו שני מצבים: מיודע ובלתי מיודע. במצב המיודע יש אל"ף בסוף צורת היחיד ויו"ד בסוף צורת הרבים: מלכָא (המלך), מלכֵי (המלכים). עם זאת, במשך הזמן נחלש כוחו של היידוע, והצורות המיודעות משמשות הן כשמות מיודעים והן כשמות בלתי מיודעים (כלומר: מלכא – גם "מלך" וגם "המלך").
מערכת הפועל כוללת, כבעברית, צורות עבר, בינוני, עתיד, ציווי ומקור. צורות העתיד של גוף שלישי נסתר מתחילות בדרך כלל בלמ"ד (רחמנא ליצלן – "אלוהים יצילנו"). את צורות הבינוני מקדימה לעיתים המיליתקא או ק-, כגון: קא עביד (עושה). מילית זו היא קיצור של קָאֵם (עומד). צורות המקור בארמית בבלית מתאפיינות בסיומת e (קַטּוֹלֵי – הריגה, אַקְטוֹלֵי, אִתְקְטוֹלֵי); סופית זו בצורות המקור היא ייחודית לארמית בבלית.
לשון התלמוד הבבלי שופעת מונחים וביטויים טכניים, הקשורים לצורת המשא ומתן ההלכתי המאפיין את הטקסט. דוגמאות: תנו רבנן (שנו חכמים) – מונח המשמש כפתיחה לציטוט של ברייתא; מאי קא משמע לן? (מה משמיע לנו?) – שאלה הבאה לברר משמעות של כלל, שלכאורה ברור מאליו; מנא הני מילי? (מהיכן דברים אלו?) – שאלה שנועדה לברר את המקור המקראי לדבריו של חכם. (רשימה של המונחים הטכניים ניתן למצוא בספרו של הרב עדין שטיינזלץ, מדריך לתלמוד, עמ' 94–126).
לארמית הבבלית חדרו גם מילים משפות זרות: מאכדית (למשל: פרקדן – "על הגב"), מפרסית (למשל: גושפנקא – "טבעת חותם", אמגושא – קוסם) ומיוונית (למשל: סילונא – צינור).
המחקר המדעי של הארמית הבבלית
המחקר המדעי של הארמית הבבלית התפתח מאוד בדורות האחרונים. התפתחות זו נזקפת לזכותם של שני גורמים: האחד, הכרה באיכותם של כתבי יד מימי הביניים של התלמוד הבבלי, אשר משמרים את הניב בצורה קרובה יותר למקור מאשר המהדורות המודפסות; והשני, הכרה באיכות מסורת ההגייה התימנית של התלמוד הבבלי, המשקפת במידה רבה את הגיית הארמית הבבלית בזמן התלמוד.
עם החוקרים המובהקים של הארמית הבבלית נמנים: פרופ' יעקב נחום אפשטיין, שכתב מאמרים רבים לפירושן של מילים סתומות בניב זה, והרים תרומה נכבדת לחקר דקדוקו באמצעות ספרו "דקדוק ארמית בבלית"; וכן פרופ' שלמה מורג, שחקר את תורת ההגה והפועל על פי מסורת ההגייה התימנית. פרופ' עזרא ציון מלמד חיבר מילון מנוקד לתלמוד הבבלי, נוח לשימוש וחביב על הלומדים.
בין החיבורים המדעיים העיקריים שנכתבו בתחום (ראו פרטיהם הביבליוגרפיים המלאים בפסקת לקריאה נוספת):
תיאור הארמית הבבלית בחיבורי הגאונים, מאת משה מורגנשטרן
ספר דקדוק עדכני, מאת אליצור בר-אשר סיגל
ארמית בבלית בתרבות
בתרבות היהודית
הארמית הבבלית הטביעה את חותמה על התרבות היהודית לא רק בשל היותה לשון התלמוד הבבלי, אלא גם בשל חיבורים ותפילות שמקורם בתקופת חיותו של ניב זה, כגון פסקת "הא לחמא עניא" שבהגדה של פסח, תפילת הקדיש, תפילת כל נדרי, תפילת יקום פורקן, ועוד.
אולם היוקרה שלה זכה התלמוד הבבלי בכל תפוצות ישראל הביאה לכך שיהודים השתמשו בניב גם לאחר תום הדיבור הטבעי בו, בעיקר בחיבורים הלכתיים, וזאת לצד העברית. התוצאה היא שפה בלולה, שבה אחת משתי השפות משמשת כשפה עיקרית (בדרך כלל הייתה זו העברית, אם כי לעיתים הייתה זו דווקא הארמית – כגון בספר יד רמה), ובתוכה שזורות מילים מן השפה האחרת. שפה בלולה זו מאפיינת את רוב החיבורים ההלכתיים שנכתבו באלף השנים האחרונות, מאז תקופת הראשונים ועד ימינו, ויש המכנים אותה בשם "עברית רבנית".
דוגמה מובהקת ללשון בלולה זו היא פירושו של רש"י לתלמוד הבבלי, כפי שניתן ללמוד מהציטוט הבא (מתוך תחילת מסכת בבא מציעא, "שניים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי" וכו'. המילים הארמיות מופיעות בצבע חום ותרגומן בסוגריים):
שנים אוחזין בטלית – דוקא אוחזין, דשניהם (ששניהם) מוחזקים בה ואין לזה כח בה יותר מזה, שאילו הייתה ביד אחד לבדו, הוי אידך (היה האחר) המוציא מחבירו, ועליו להביא ראיה בעדים שהיא שלו, ואינו נאמן זה ליטול בשבועה.
זה אומר כולה שלי – בגמרא מפרש, למאי תנא תרתי (למה חזר פעמיים).
זה ישבע – מפרש בגמרא שבועה זו למה.
שאין לו פחות מחציה – בגמרא מפרש אמאי תקון כי האי לישנא בהך שבועה (על מה תיקנו כלשון הזו בשבועה ההיא).
הארמית הבבלית המלאכותית השפיעה גם על לשון התפילה: החל מאמצע ימי הביניים ניצלו יהודי אירופה את ידיעותיהם בארמית בבלית בפיוטיהם, שחלקם שולבו עם הזמן בתפילה. עם זאת, בפיוטים רבים אין הקפדה על טהרת הניב הארמי של התלמוד הבבלי, וניתן למצוא בהם ערב רב של מילים וצורות דקדוקיות מניבים ארמיים שונים. דוגמה לכך היא פיוט האקדמות הנאמר בקהילות אשכנזיות לפני קריאת התורה בשבועות, ופיוט חד גדיא הנאמר בליל הסדר.
חיבור חשוב נוסף שארמית בבלית משמשת בו, לצד ניבים ארמיים נוספים, הוא ספר הזוהר. בחיבור זה (וליתר דיוק – בחיבורים אלו) ניתן למצוא קווי לשון מובהקים של הארמית הבבלית, כגון צורת הפועל להוי (יהיה), כינוי הגוף איהו (הוא), ואיהי (היא), ותחילית ק- לפני צורות בינוני. לצד צורות אלו אנו מוצאים גם קווי לשון מובהקים של ניבים אחרים: ארמית המקרא, הארמית של התרגומים, והארמית של המדרשים והתלמוד הירושלמי. מטעם זה רווחת הדעה בקרב החוקרים שלא ניתן לייחס את ספר הזוהר לתקופת התנאים.
לשון התלמוד הבבלי השפיעה רבות על הלשון העברית בת ימינו: משוררים וסופרים שאבו מהתלמוד ביטויים הן בעברית והן בארמית, ושילבו אותם ביצירותיהם; שופטים ועורכי דין נזקקו להם בטיעונים משפטיים; מחדשי השפה השתמשו באוצר הלשוני כדי לחדש מונחים מדעיים, וגם אנשים שאינם משכילים במיוחד (ובעיקר במגזרים הדתיים) משתמשים בהם בחיי היום יום.
דוגמאות לביטויים וניבים שחדרו לשפת ימינו מהתלמוד הבבלי: איפכא מסתברא (ההפך מסתבר), שחדר עד לתוך ענף המודיעין הישראלי, איסתרא בלגינא קיש קיש קריא (כד ריק ובו מטבע אחת עושה רעש, ובהשאלה: אדם טיפש וריקני מחולל מהומה), בוקי סריקי (דברים בטלים ושגויים), בסייעתא דשמיא (בעזרת השם), לכל מאן דבעי (לכל המעוניין), חוכא ואטלולא (לעג וקלס), כהאי לישנא (כדברים האלו), רחמנא ליצלן (אלוהים ישמור ויציל), גירסא דינקותא (לימוד הילדוּת), ועוד רבים.
מילים ארמיות בבליות רבות חדרו לשפה העברית והוטמעו בה: אדרבה (להפך), אסמכתא (סימוכין), בדיעבד (לאחר מעשה), ועוד רבות.
השפעה מיוחדת יש ללשון התלמוד על לשון המשפט, וזאת משום שחלק ניכר משופטי מדינת ישראל בראשיתה היו אמונים, לפחות בחלקם, על התלמוד הבבלי, ונזקקו ללשונו בעת שכתבו את פסקי הדין שלהם. בין היתר ניתן לציין את המילים מוֹתב (מושב של בית המשפט), מכללא (מתוך הכלל), השופט קמא (השופט בערכאה הראשונה), רישא וסיפא (תחילה וסוף של סעיפים), אליבא דכולי עלמא (לדעת כל העולם), לית מאן דפליג (אין מי שחולק), מאי נפקא מינה (מה יוצא מזה), פשיטא (הרי זה פשוט) ועוד.
העברית הישראלית ירשה מהעברית הרבנית מספר מילים שמינן זכר, ואשר נתפסו כמילים עבריות שמינן נקבה בשל סיומת היידוע הארמית a־ שלהן. דוגמאות לכך הן קושיה, סוגיה, עובדה, גרסה – כולן ממין זכר בארמית (במקור: קושיא, סוגיא, עובדא, גרסא) אבל ממין נקבה בעברית. חלק מן המילים הארמיות חדרו לעברית החדשה בתיווך היידיש, כגון "דווקא".
^Yitzhak Frank: Grammar for Gemara and targum onkelos: An Introduction to Aramaic, Ariel Institute, Jerusalem 2011 ISBN 978-1-59826-466-1, p. 18:A survey of the aramaic binyanim.
^Yitzhak Frank: Grammar for Gemara and targum onkelos: An Introduction to Aramaic:, Ariel Institute, Jerusalem 2011 ISBN 978-1-59826-466-1, p. 23:Talmud Bavli Aramaic.
