במהלך הדיקטטורה של אדולף היטלר, יצירות רבות של אמנים בעלי שם בינלאומי, הוסרו ממוזיאונים בבעלות המדינה ונאסרה הצגתם בגרמניה הנאצית בטענה שאמנות כזו היא "עלבון לרגשות הגרמניים". אמנות מנוונת הוגדרה כאמנות לא גרמנית, יהודית, או קומוניסטית באופיה. על אלה שזוהו כאמנים מנוונים הוטלו סנקציות שכללו פיטורין מתפקידי הוראה, נאסר עליהם להציג או למכור את אמנותם, ובמקרים מסוימים נאסר עליהם ליצור אמנות.[1] הגבלות דומות הושמו גם על המוזיקה, שנדרשה להיות טונאלית וחפה מכל השפעות ג'אז;[2] מוזיקה שלא אושרה נקראה מוזיקה מנוונת. צונזרו גם סרטים והצגות.
הנאצים ראו באמנות דרך נוספת לקדם את ערכי ה"דם ואדמה" - טוהר הגזע, מיליטריזם וצייתנות.[3]
"אמנות מנוונת" היה גם שמה של תערוכה, שהוצגה על ידי הנאצים במשכן לאמנות במינכן, בשנת 1937, והורכבה מ־650 יצירות אמנות מודרניות שנתלו באופן כאוטי, בצפיפות והיו מלוות בתוויות טקסט המגחיכות את האמנות. התערוכה, שנועדה להסית את דעת הקהל נגד המודרניזם, נדדה לאחר מכן למספר ערים אחרות בגרמניה ובאוסטריה.[4] התערוכה נועדה להציג את כל מה היה שבעיני הנאצים נתפס כמושחת, מנוון וסוטה באמנות המודרנית. הוצגו בה יצירות של טובי האמנים המודרניים של המחצית הראשונה של המאה ה-20, ובהם אנרי מאטיס, פבלו פיקאסו, מקס ארנסט, פיט מונדריאן, אדוורד מונק, מארק שאגאל, וסילי קנדינסקי ועוד. אף שהתערוכה נועדה ללעוג לאמנות המוצגת בה, נעשתה בה עבודת אוצרות רצינית ומושקעת, עם תוויות ובהן טקסטים המסבירים את היצירות על פי התפיסה הנאצית.[5] התכנים שבתצוגה נחשבו כולם לבלתי מוסריים, ונאסר על ילדים לצפות בה.
התנגדות למודרניזם
בתקופת רפובליקת ויימאר, הייתה גרמניה, מרכז מוביל בתנועת האוונגרד. היא הייתה מקום הולדתו של האקספרסיוניזם בציור ובפיסול. המלחין ותאורטיקן המוזיקהארנולד שנברג, פאול הינדמית וקורט וייל פעלו שם.[6] הנאצים התנגדו ובזו לעולם התרבותי העשיר שהתפתח בתקופת רפובליקת וייאמר. תגובתם נבעה משילוב של טעם אסתטי שמרני ומטרתם להשתמש בתרבות ככלי תעמולה.[7] היטלר ראה באמנות יוונית ורומית קלאסית, כאמנות שצורתה החיצונית מגלמת את האידיאל הגזעי שלו. תקופות אלו בתולדות האמנות, על פי היטלר, לא "זוהמו" מהשפעה יהודית. לעומת זאת, הוא ראה ובאמנות המודרנית כמעשה אלימות אסתטית מצד היהודים נגד הרוח הגרמנית.[8][9]
בשנת 1930, מונה וילהלם פריק, לשר הפנים והחינוך של מדינת תורינגיה, והכריז על קמפיין "נגד התרבות הכושית - למען המסורות הלאומיות הגרמניות". בהוראתו, 70 ציורים, אקספרסיוניסטיים ברובם, הוצאו מתערוכת הקבע של מוזיאון וויימאר שלוס ומנהל מוזיאון המלך אלבט (König-Albert-Museum), הילדברנד גורליט, פוטר בשל הצגת אמנות מודרנית.[10]
תפיסת הניוון
המונח ניוון צבר תומכים בגרמניה בשלהי המאה ה-19 ומופיע בכתביהם ויצירותיהם של מקס נורדאו, ריכרד וגנר, פול שולצה-נאומבורג ואחרים. המבקר והסופר היהודי, מקס נורדאו חיבר תאוריה בנושא הניוון שהוצגה בספרו "התנוונות" משנת 1892. בספר הוא מזהיר מפני המודרנה והקריסה המוסרית הקשורה בה. מתוך הביקורת הכללית על המודרנה, יצא נורדאו בביקורת על האמנות המודרנית, שהייתה לדעתו יצירתם של המושחתים ואלו שהוחלשו מהחיים המודרניים, עד שאיבדו את השליטה העצמית הדרושה והציגו יצירות חסרות קוהרנטיות. הוא תקף גם את האסתטיקה בספרות האנגלית ותיאר את המיסטיקה של התנועה הסימבוליסטית בספרות הצרפתית כתוצר של פתולוגיה נפשית. כן הסביר נורדאו את צביעותו של האימפרסיוניזם כסימן להתנוונות המוח. הוא זלזל באמנות המודרנית תוך שהוא משבח את התרבות הגרמנית המסורתית. למרות העובדה כי נורדאו היה יהודי ודמות מפתח בתנועה הציונית, רעיונותיו אלה שהיו בלתי מקובלים בקרב רוב החוגים, יושמו באופן מפתיע דווקא על ידי היטלר ואנשיו.[11][12] המלחין ריכרד וגנר, תיאר את הרוח הגרמנית כמיסטית, כפרית, מוסרית, נושאת חוכמה עתיקה, ואצילה אל מול גורל טרגי ושילב ביצירות מטיבים מתפיסתו.[13] הכתבים של האדריכל והצייר הגרמני פול שולצה-נאומבורג(אנ'), חיזקו תאוריות גזעיות המגנות אמנות ואדריכלות מודרנית. וסיפקו חלק ניכר מהבסיס לאמונתו של היטלר כי יוון הקלאסית וימי הביניים היו המקורות האמיתיים לאמנות הארית. שולצה-נאומבורג כתב את הספרים Die Kunst der Deutschen. Ihr Wesen und ihre Werke (אמנות הגרמנית. טבעה ויצירותיה) ו-Kunst und Rasse (אמנות וגזע). האחרון, שפורסם בשנת 1928, בו טען שרק אמנים טהורי גזע יכולים ליצור אמנות בריאה שמציגה אידיאלים נצחיים של יופי קלאסי, בעוד שאמנים מודרניים, שאינם גזעיים, יוצרים אמנות לא מסודרת ותיאורים מפלצתיים של המין האנושי. הוא הציג דוגמאות של יצירות אמנות מודרנית לצד תמונות של אנשים עם עיוותים ומחלות וכך שולצה-נאומבורג חיזק באמצעות דימויים גרפיים את רעיון של המודרניזם כמחלה.[14] אלפרד רוזנברג, אידאולוג נאצי, השפיע רבות על תפיסת הניוון וספרו "המיתוס של המאה העשרים" הוא טוען שהתרבות המודרנית הושחתה על ידי השפעות שמיות שהביאו אמנות מודרנית מנוונת, יחד עם ניוון מוסרי וחברתי.[15]
איסוף עבודות אמנות מנוונות
עם עלייתו של היטלר לשלטון ב-31 בינואר 1933, החלו פעולות שנועדו לטהר את גרמניה מתרבות הניוון: אורגנו שריפות ספרים, אמנים ומוזיקאים הודחו מתפקידי הוראה, ואוצרים שהפגינו עניין, אף חלקי, באמנות מודרנית הוחלפו על ידי חברי מפלגה. בספטמבר 1933 מונה גבלס לראש משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם. במשרד התעמולה פעלה לשכת התרבות שכללה יחידות למוזיקה, קולנוע, ספרות, ארכיטקטורה, ואמנות חזותית. ביחידות היו חברים אמנים "טהורים גזעית" שתמכו במפלגה.[16][17] עד 1935 היו חברים בלשכת התרבות של הרייך 100,000 חברים.[18]
ב-1935 הורה גלבס לסוחרי אמנות שלא ממוצא ארי לסגור את עסקיהם. הם לא הורשו למכור אמנות בגרמניה ומחוצה לה, נשללו מהם הרישיונות וחשבונות הבנק שלהם עוקלו.[19] כ-20,000 יצירות אמנות מנוונת שנמצאו במוזיאונים הציבוריים בגרמניה נמכרו או הושמדו.[20][21] על אף האיסור לסחור באמנות מנוונת, סוחרים שהצליחו לשים את ידם על יצירות מכרו אותם לאספנים בגרמניה ומחוצה לה.[22] ככל שהתרחב הכיבוש, הנאצים בזזו מאות אלפי יצירות אמנות, ספרים נדירים, חפצי תרבות ודת ואיכסנו אותם ברחבי אירופה. חלק מהיצירות ושכיות החמדה הגיעו לאוספיהם הפרטיים של בכירים במפלגה הנאצית וביניהם הרמן גרינג[23] ושר החוץ יואכים פון ריבנטרופ, שאסף יצירות של מאנה.[24]
רישום העבודות
משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם ערך רישום של היצירות שהוחרמו ממוסדות הציבור של גרמניה בשנים 38–1937. האינווטר הכיל 482 עמודים מודפסים במכונת כתיבה בשני ספרים.[25] הנרי פישר, אספן אמנות וספרים יהודי שחי בלונדון היה הבעלים של העותק היחיד המלא של התעתיק המלא של רשימת היצירות. לא ברור איך האיוונטר הגיע אליו. בשנת 1996 אשתו, אלפריד פישר, תרמה את אוסף פישר למוזיאון ויקטוריה ואלברט. האוסף מכיל 69 ספרים, כתבי-עת וקטלוגי תערוכות שפורסמו בעיקר בגרמניה בין 1900 ל-1939 וכן את האיוונטר.[26] שתי גרסאות של הכרך הראשון (A-G) מוחזקות על ידי הארכיון הפדרלי בברלין, ואחת מהן כוללת מידע חלקי על גורלן של יצירות אמנות בודדות. עד שנתרם אוסף פישר למוזיאון ויקטוריה ואלברט, הכרך השני לא קיים.[27] העתקים הועמדו לרשותם של ספריות וארגוני מחקר אחרים באותה עת, וחלק גדול מהמידע שולב לאחר מכן במאגר נתונים שהוחזק על ידי האוניברסיטה החופשית של ברלין.[1] ב-2014 האיוונטר כולו נסרק והועלה לרשת.[28]
עד 1937 מושג הניוון התקבע היטב במדיניות הנאצית. ב-30 ביוני באותה שנה, מינה גבלס את אדולף ציגלר, ראש לשכת הרייך לאמנות חזותית, כאחראי על ועדה שהוסמכה להחרים ממוזיאונים ואוספי אמנות ברחבי הרייך, אמנות שנתפסה מודרנית, מנוונת או חתרנית. חלק מהיצירות הוצגו לציבור בתערוכה שנועדה להסית כנגד "הרוח היהודית הסוטה" החודרת לתרבות הגרמנית.[29] התערוכה נועדה לקדם את הרעיון כי המודרניזם היה קונספירציה של אנשים ששנאו את האדיבות הגרמנית, שזוהו לעיתים קרובות כיהודים-בולשביקים, אף על פי שרק שישה מתוך 112 האמנים שנכללו בתערוכה היו יהודים.[30] שבועות ספורים לאחר פתיחת התערוכה, הורה גבלס לערוך בדיקה שנייה ויסודיות יותר של אוספי האמנות הגרמניים; מרשימות המלאי עולה כי סך כל עבודות האמנות שהוחרמו בשני הסבבים עמד על 16,558 יצירות.[31]
בתערוכה אמנות מנוונת הוצגו יותר מ-650 ציורים, פסלים, הדפסים וספרים מ-32 מוזיאונים ברחבי גרמניה. הפתיחה נערכה ב-19 ביולי 1937 במינכן והוצגה עד 30 בנובמבר באותה השנה, ומשם נדדה ב-11 ערים נוספות בגרמניה ואוסטריה. במינכן, התערוכה נערכה בקומה השנייה בבניין ששימש את המכון לארכאולוגיה. חדרי התערוכה נבנו ממחיצות זמניות, ובכוונה היו עמוסים יתר על המידה. תמונות נתלו בצפיפות ולפעמים ללא מסגור.
שלושת החדרים הראשונים בתערוכה נאצרו בצורה נושאית. החדר הראשון כלל יצירות שנחשבו משפילות את הדת הנוצרית; בשני הוצגו יצירות של אמנים יהודים והחדר השלישי הכיל יצירות שנחשבו כעלבון לנשים, חיילים ואיכרים גרמנים. לשאר חללי התערוכה לא היה נושא מיוחד. לצד ציורים רבים הוצבו תוויות המציינות את הסכום (המומצא[31]) שהמוזיאון שילם לרכישת יצירות האמנות, בייחוד עבודות שנרכשו במהלך תקופת ההיפר-אינפלציה ברפובליקת וויימר לאחר מלחמת העולם הראשונה.
יום לפני פתיחת התערוכה אמנות מנוונת, נפתחה התערוכה האמנות הגרמנית הנעלה (Grosse Deutsche Kunstausstellung), שתוכננה כתמונת מראה של התערוכה אמנות מנוונת. התערוכה חנכה את בית האמנות הגרמני שהיה בניין מונומנטלי עם עמודים בסגנון נאו-קלאסי. זה היה הבניין הראשון שנבנה על ידי השלטון הנאצי. התערוכה הייתה הראשונה בסדרה של תערוכות שנתיות שהציגו אמנות גרמנית במיטבה, על פי התפיסה הנאצית.[7][32]
התערוכה אמנות מנוונת משכה אליה במינכן כמיליון מבקרים, פי שלושה ממספר המבקרים שהגיע לתערוכת האמנות הגרמנית הנעלה.[33]
גורל האמנים והיצירות שהשתתפו בתערוכה
אמנים גרמנים אוונגרדיים סווגו עתה כאויבי המדינה ואיום על התרבות הגרמנית. רבים יצאו לגלות, אחרים המשיכו להתגורר בגרמניה, אך נאסר עליהם ללמד באונברסיטאות והגסטאפו היה עורך אצלם ביקורי פתע על מנת לוודא שהם לא עוסקים באמנות. למרות שאף אמן לא הוצא להורג בגלל האמנות שייצר, אמנים יהודים שלא ברחו נשלחו למחנות ההשמדה.
לאחר התערוכה, היצירות מוינו ונשלחו למכירה פומבית בשווייץ; חלקם נרכשו על ידי מוזיאונים ואחרים על ידי אספנים פרטיים. בכירים נאצים לקחו יצירות רבות לשימושם הפרטי. כך למשל הרמן גרינג לקח 14 יצירות יקרות ערך של ואן גוך, סזאן ואמנים אחרים.[34] במרץ 1939 מחלקת כיבוי האש של ברלין שרפה כ-4000 ציורים, רישומים והדפסים שלכאורה היה להם ערך נמוך בשוק הבינלאומי.[35]
לאחר קריסת גרמניה הנאצית ופלישת הצבא האדום לברלין, נמצאו מספר יצירות אמנות קבורות מהתערוכה. חלק מהיצירות מוצגות במוזיאון ארמיטאז' בסנט פטרסבורג.[36]
