האקספרסיוניזם הוא זרם אמנותי בציור, בשירה, בספרות בקולנוע ובמוזיקה שהתפתח בארצות דוברות גרמנית בעיקר, בתחילת המאה ה-20. בניגוד לאימפרסיוניזם ואולי כתגובת נגד לו, מבליט האקספרסיוניזם את המציאות הסובייקטיבית של נפש האמן, ומשליך אותה על האובייקט בו הוא עוסק, תוך שהוא נותן ביטוי לתחושות עזות, לרוב שליליות, כגון מועקה, חרדה וחששות פנימיים. המציאות המוצגת ביצירה אקספרסיוניסטית היא לרוב מעוותת, על מנת לשקף את נפשו של האמן.
התפתח בגרמניה במאה ה19, בעיקר בציור ושירה ולקח השראה בסוף המאה ה-19 מהפילוסוף הגרמני קונרד פידלר לגבי "מדע האמנות האובייקטיבי". על בסיס כך, הנחת המוצא של האקספרסיוניסטים היא כי האומנות משוחררת מהטבע, אשר בראש ובראשונה משמשת לביטוי אינדיבידואליסטי של הצייר ושל רגשותיו, בנוסף לכך, האומנים האקספסיוניסטים מציירים מתוך יצר וצורך פנימי, אשר מתבטא ביצירותיהם (ראו ארנסט לודוויג קירכנר, וסילי קנדינסקי, אוגוסט מאקה, היינריך נאון, יולו לוין ורודולף לוי).
האקספרסיוניזם הגרמני הוא תולדה של תקופה סוערת בחיי העם הגרמני. אקספרסיוניזם משמש גם את האמנות הפלסטית באותה התקופה ביצירותיהם של הציירים האוסטריים גוסטב קלימט ואגון שילה וגם הצייר הנורווגי אדוורד מונק.
האמנות האקספרסיוניסטית מתאפיינת בסגנון שאינו מבקש לחקות את המציאות האובייקטיבית אלא מבקש לבטא את התחושות הסובייקטיביות שאירועים ומצבים מעוררים אצל בני אדם. הוא מאופיין על ידי צבעוניות עזה ושיבושים בפרספקטיבה. הדבר ניכר היטב בציור המפורסם ביותר של אדוארד מונק "הצעקה" (1893) ציור שלימים יכונה על ידי חוקר התרבות האמריקאי פרדריק ג'יימסון בתואר "ציור נבואי". לטענת ג'יימסון, בציור הזה מונק ביקש לשקף את כל האימה שחשו בני תקופתו מפני המאה הבאה (שבסופו של דבר התגלתה כמוצדקת למדי – אם נחשוב על מלחמת העולם השנייה). האקספרסיוניזם הוא אם כן אמנות שבורחת מהמציאות כדי לייצר דימויים רגשיים ההולמים את מצבו הנפשי של האדם. כזה הוא גם האקספרסיוניזם הגרמני. האקספרסיוניזם בקולנוע בא לבטא את הזעקה של דור של גרמנים שנותרו חבולים אחרי אימת מלחמת העולם הראשונה[1].
בנוסף האקספרסיוניזם הגרמני בציור התבטא בפעילות ציירים בקבוצות כגון קבוצת "הגשר" או "הפרש הכחול" (Der Blaue Reiter), אשר נוסדה במינכן בשנת 1911, ובין פעיליה ניתן למנות את וסילי קנדינסקי וגבריאלה מינטר. מעולם לא הייתה קבוצה שקראה לעצמה "אקספרסיוניסטים", והביטוי עצמו נטבע בידי הרוואלד וולדן במגזין "הסערה" ("Der Sturm") בשנת 1911. המושג נקשר לפעילות של אנשים שונים בתחומים שונים בגרמניה ובארצות המושפעות מתרבותה.
האקספרסיוניזם הגרמני בקולנוע
ערך מורחב – הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני
האקספרסיוניזם הגרמני מופיע בקולנוע בראשית שנות העשרה של המאה הקודמת, בסמוך להולדת הקולנוע (1895) ולפרוץ מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) . ככזה הוא מבטא את הרגשות הסותרים המלווים את המודרנה - מצד אחד פחד מפני העתיד לבוא ומצד שני תקוות גדולות לנוכח האפשרויות הנפתחות בפני האדם המודרני. תחושות אלה משתקפות היטב בסרטיו של פרדריך מורנאו "נוספרטו" (1922)או סרטו המאוחר יותר – "הצחוק האחרון" (1924), מבטאים את הפחד מפני העתיד לבוא, פחד שמהול באמונות טפלות על התפרצות הרוע מתחת לפני השטח.
ריבוי של המצאות מלוות את המאה העשרים, רובן טכנולוגיות שנועדו להקל על האדם. הרכבת נכנסת לפעולה ולראשונה מקצרת את המרחקים והופכת יעדים שונים לנגישים לבני אדם מכל המעמדות. אנשים עוזבים את הכפר ומתחילים להתיישב בעיר הגדולה.
זהו מהלך המקפל בתוכו גם אימה גדולה (כפי שמתאר הפילוסוף וולטר בנימין בהתייחסו לדמות החדשה של המשוטט העירוני – [האיש שעצם הווייתו היא שיטוט ברחובות העיר [flaneur le] .(תושבי העיר הופכים רבים ואנונימיים: בעוד שבעבר כל בן כפר הכיר את מי שהתגורר בסמוך אליו, בתחילת המאה העשרים, כל ש כן הוא בחזקת זר מאיים . זה הבסיס לסרטו הגרמני האחרון של הבמאי פריץ לאנג " M –הרוצח בינינו" [1931]. האדם המודרני צריך ללמוד לחיות עם הפחד מפני הלא נודע האנושי והטכנולוגי כאחד. מצד שני העידן החדש מביא עימו גם תקוות גדולות, הרפואה התקדמה והמעבר מן הכפר לעיר הביא גם הוא ברכה. תנאי המחיה טובים יותר וכמוהם גם התנאים הסניטריים. תמורה משמעותית המתרחשת בעקבות כך היא הניידות החברתית. בעוד שבימי החיים בכפר מי שנולד עני נדון היה למות עני, העיר הגדולה מביאה עימה הזדמנויות חדשות, והקפיטליזם (המצאה חדשה) מבטיח ניידות חברתית (מה שבא לידי ביטוי כבר בספרות בסוף המאה התשע עשרה – למשל בסיפורו של בלזק "אבא גוריו" [1870] .(המתח בין ההבטחה הגדולה של המאה החדשה, ו[הברכות] הסכנות השונות שהיא מביאה עימה מותיר את האדם המודרני מבולבל.
על כל אלה מרחפת גם ההמצאה של מדע הנפש החדש, הפסיכואנליזה. במאה התשע עשרה כבר עסקו מחלות נש ובראשן במלנכוליה [או בשפה עממית יותר, דיכאון שאינו מוסבר]. המלנכוליה הייתה למחלה הגדולה של המאה התשע עשרה אותה נטו לייחס לאכזבה מהעולם, אבל במאה העשרים בעקבות מחקריו של פרויד ויוסף ברויאר (Breuer Joseph) שעיצבו מודל פסיכואנליטי למחלת הנפש המכונה היסטריה, ההיסטריה מקבלת משמעויות חדשות והסימפטומים הפיזיולוגיים שלה (דוגמת ההתעלפויות המרובות) הופכים למוסברים. במילים אחרות, הרפואה החדשה מצליחה לפענח את הקשר שבין הגוף לנפש, ומציגה מודל לפיו גוף האדם ונפשו אחד הם. גילוי זה פותח פתח למחקרים חדשים שעניינם אינו תמיד במדע טהור. ההיפנוזה שהופעלה לראשונה על ידי הרופא הנוירולוג הצרפתי הנודע Charcot Martin Jean לקראת סוף המאה התשע עשרה, מצליחה לסחוף אחריה סוגים שונים של מטפלים, לא כולם מוסמכים בתחומם. בעוד ההיפנוזה הומצאה על ידי שארקו כאמצעי ריפוי, הגלגולים המאוחרים שלה מתייחסים גם לנושא מסוכן והוא האפשרות לשלוט בנפשו של אדם אחר ולגרום לו לבצע את מבוקשך ללא ידיעתו.
סוגיה זו תעמוד במרכזם של מספר סרטי אקספרסיוניזם גרמניים שהמפורסמים ביניהם "הקבינט של ד"ר קליגרי" מאת רוברט ויינה, ושני סרטי "ד"ר מאבוזה" ("ד"ר מבוזה המהמר" [1922], [ "צוואתו של ד"ר מבוזה"] (1933) שניהם של הבמאי פריץ לאנג.
בצד כל החידושים ההיסטוריים האלה שמשנים את פני האנושות, קיימים גם פיתוחים טכנולוגיים שמסעירים את העולם ובראשם הראינוע שמופיע לראשונה בסוף המאה התשע עשרה ב-1895 ,עם סרטם של האחים לומייר "היציאה ממפעלי לומייר" (lumiere usines des sortie la). הראינוע היה בראש ובראשונה דרך חדשה להתבונן על העולם, לא עוד תמונות קפואות אלא תמונה נעה, גם אם לא תמיד בקצב הנכון. הראינוע חיקה את המציאות בצורה מהימנה יותר מכל תמונה אחרת, הוא יכול היה להוסיף עליה אפקטים שונים ובכך לעבות את הרגש (זאת בהתחשב שהסאונד לא היה קיים עדיין ומרבית הסרטים לוו בנגינת פסנתר באולם ההקרנה). הפריחה של הקולנוע הגרמני מתחילה עם ראשיתה של פריחה אמנותית כללית שקשורה בתחושה הקשה של הגרמנים לפיה עמם עומד להפסיד במלחמה. במטרה לרומם את הרוח של העם ומתוך רצון להבין כיצד קרה שאומה כה עוצמתית איבדה את דרכה, מתחיל חשבון נפש שבא לידי ביטוי, בין היתר, באמנות.
דוגמאות לאותו חשבון נפש ניתן למצוא בתיאטרון במחזותיו של ברטולד ברכט ("אופרה בגרוש", "אמא קוראז'" ועוד), בארכיטקטורה עם הולדת באוהאוס שהתגלגל עד לעיר תל אביב בפלסטינה עם הגירתם של אדריכלים יהודים גרמניים, וכאמור, גם באותו הקולנוע שנודע תחת השם "האקספרסיוניזם הגרמני".
מרבית סרטי האקספרסיוניזם הגרמני, עוסק במאבק בין הטוב לרע. הטוב אינו זקוק לסיפור ועל כן הסרטים בדרך כלל יתמקדו בפיתוי, באופן בו האדם הופך לרע נגד רצונו, בגלל החולשות האנושיות.
תחושת האומניפוטנטיות (כלומר יכולת כל) של האדם החדש באה לידי ביטוי בסרטי האקספרסיוניזם הגרמני. לפעמים באמצעות הצגת השליטה המנטלית על האחר. בתקופה זו, כאמור, מופיעים רבים העוסקים בהיפנוזה ובכלל בשליטה על גופו ונפשו של האחר (דוגמת "הקבינט של ד"ר קליגרי"). הרפואה כבר אינה נתפסת כשדה שבהכרח מיטיב עם האדם אלא כשדה לניסויים שונים להגברת כוחו של האדם. עם זאת האקספרסיוניזם הגרמני נותר נוצרי במהותו וכל מי שמנסה לתפוס את מקומו של האל נענש בסופו של דבר. כך שכל החלומות המגלומניים של גיבוריו – החל מהרב לוי הגיבור של הסרט "הגולם", דרך "ד"ר קליגרי", ועד "ד"ר מבוזה" של פריץ לאנג – כולם מסתיימים במפח נפש של יוצריהם או גרוע יותר, בסופם של הגיבורים עצמם[1].
סופו של האקספרסיוניזם בגרמניה
אותה פריחה בקולנוע הגרמני נמשכה רק תקופה קצרה – עד עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933 אז בחרו מרבית הבמאים לברוח למחוזות אחרים.
אבל חשיבותו של זרם האקספרסיוניזם אינה תולדה של משך הקיום שלו אלא שמקורה בהשפעתו ארוכת הטווח שמהר מאוד חצתה גבולות – עם הגירתם של הבמאים הגרמנים והיא ממשיכה להדהד עד היום בז'אנרים קולנועיים מובהקים.
הבמאים הגרמניים החלו לחפש מקלט במדינות שונות. רובם היגרו לאמריקה שם נקלטו יפה בתעשיית הקולנוע של הוליווד והשאירו בה את חותמם, בין היתר בסגנון קולנוע ייחודי שלימים נודע תחת השם "הפילם נואר" (או בעברית "הסרט האפל"). השפעותיו של האקספרסיוניזם הגרמני ניכרות עד עצם היום הזה על הקולנוע ההוליוודי בסרטים כמו "המספריים של אדוארד" של הבמאי טים ברטון (1990) ובשלל סרטי הערפדים השוטפים את מסכי הקולנוע והטלוויזיה – החל מ"ראיון עם ערפד" של ניל ג'ורדן משנת 1994 ועד הסרט "דמדומים" של הבמאית קתרין הארדוויק משנת 2009.
בשנת 1947 יצא לאור ספרו של התאורטיקן הגרמני זיגפריד קראקואר (Krakauer") – "מקליגרי להיטלר" (From Caligari to Hitler - A Psychological History Of German Film).
ספר זה ראה אור אחרי מלחמת העולם השנייה, ומובאת בו הטענה המרכזית כי העולם המסוייט של האקספרסיוניזם הגרמני ניבא למעשה את עליית הנאציזם[1].
קבוצת הגשר
- ערך מורחב – הגשר (קבוצת ציירים)
קבוצת הגשר התקיימה בין השנים 1905–1913 בעיר דרזדן. הקבוצה פרסמה מניפסט בעד החופש אמנותי ונגד הכוחות הישנים והממסדיים. הקבוצה נוצרה לאחר הסקת מסקנתם של אומני הקבוצה, כי לימודי אדריכלות אינם מתאימים להם ובהדרגתיות התמסרו לעולם הציור. חייהם של האומנים היו בקומונה, הצגת עבודותיהם הייתה משותפת, וכן היו בעלי אידאולוגיה חברתית ואמנותית משותפת שכללה את העלאת מעמדו ומצוקתו של הפועל לדיון ציבורי, והתנגדות לחברה הבורגנית.
ציורי אומני קבוצת הגשר
נושאי הציורים שתוארו ביצירותיהם, עסקו בחיי היומיום נופי עיר והדמויות שבה וסגנונן ציורם היה מנוגד לחלוטין מסגנון העת הקלאסית. הלמידה שלהם לא הייתה כמקובל, אלא במהלך היצירה עצמה והשפעתם הייתה בעיקר מהאוונגרד האמנותי של התקופה כמו הקוביזם.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ 1 2 3 מעובד על פי הרצאתה של ד"ר יעל מונק, מתוך קורס אגדת הגולם- משלהי העת העתיקה ועד המאה העשרים, האוניברסיטה הפתוחה.
