האמו הוא אחד העופות הגדולים בעולם, הוא קטן רק ממיני היען והמינים קזואר צפוני וקזואר חד-גדיל. גובה האמו הוא 1.75 מטרים בממוצע. משקלו 50–55 ק"ג, הנקבות שוקלות כ־5 ק"ג יותר מהזכרים. לעוף שתי שכבות נוצות זהות בגודלן והן שטוחות וצמודות לגופו. כשהנוצות מתחדשות צבען שחור כהה, אך עם הזמן צבען דוהה בשמש ומשתנה לאפור בהיר. לאפרוחים פלומה מפוספסת בצבעים שחור וחום קרמי, המאפשרת להם להסוות את עצמם בצמחייה עבותה. הצוואר והרגליים ארוכים. בכפות הרגליים שלוש אצבעות גדולות (בהונות). הכנפיים קטנות ביותר ואורכן פחות מ־20 ס"מ.
התנהגות ותזונה
האמו מיטיב לרוץ, ומסוגל להגיע למהירות של עד 50 קמ"ש בעתות סכנה. הוא מיטיב גם לשחות במים. הזכרים משמיעים קול צווחה הנשמע למרחוק: אי־מווו, וזה מקור שמם. הנקבות משמיעות קולות המזכירים פיצוצים מהדהדים. האמו מוכרח להיות בקרבת מים זכים. לעיתים יצטרך לצעוד מאות קילומטרים כדי להגיע מאתר מזון אחד למשנהו. רגליו הגדולות והשריריות מסייעות לו בהליכות ארוכות, במהירות קבועה של כ־7 קמ"ש בערך.
האמו אוכל רק את החלקים המזינים ביותר של הצמח: זרעים, פירות, פרחים ונצרים. בטבע יימנע מאכילת עשבים, עלים או גבעולים נטולי פרחים, גם אם הישרדותו מותנית באכילתם. חרקים וחולייתנים קטנים מהווים חלק מתזונתו, כאשר תפיסתם נוחה. האמו בולע כמות נכבדת של אבני חצץ המסייעות לו בעיכול המכני של המזון הצמחי שמתרחש בזפק, לעיתים משמש פחם עץ לאותו צורך. האמו אוגר כמויות גדולות של שומן, שבהן הוא משתמש בחיפושיו הארוכים אחרי מזון, וממשיך בתפקוד רגיל גם בהשילו מחצית ממשקל גופו. האמו נמצא בתנועה מתמדת, למעט התקופה הקצרה בה דוגר הזכר על הביצים.
המזון שצורך האמו נפוץ בעיקר אחרי ירידת גשמים. על כן, דפוס התנועה של האמו נקבע לפי מקומות שבהם ירדו גשמים לאחרונה. משערים כי האוריינטציה מתבססת בעיקר על הופעת ענני גשם, אך גם על קולות הרעמים וריח האדמה הרטובה. יצירת מאגרי מים מלאכותיים אך קבועים על ידי האדם, תרמה לשינוי דפוסי התנועה של האמו, והרחיבה את תפוצתו גם לאזורים שהיו בעבר צחיחים.
רבייה ומחזור חיים
שיטת הרבייה של האמו היא פוליאנדרית, משמע שהנקבה מזדווגת עם יותר מזכר אחד במהלך עונת ייחום אחת. הזכר הוא שדוגר לבד על הביצים ומגדל לבד את הצאצאים. בחודשים דצמבר וינואר הזכר מחזר אחר הנקבה, בונה את הקן בטריטוריה שלו, משמיע לנקבה קולות המזכירים הלמות תופים, וכך מזמין אותה להצטרף לנחלתו. הזוג עשוי להגן על הנחלה המשותפת שגודלה כ־30 קמ"ר במשך 5 חודשים בטרם ההזדווגות. זאת מתחילה כאשר הזכר והנקבה עומדים צמודים, צווארם מכופף והם מנדנדים את ראשיהם המורכנים מצד לצד. בהמשך מתיישבת הנקבה והזכר מתיישב מאחוריה, נצמד אליה ומזדווג עימה. הוא תופס את עור עורפה במקורו תוך כדי השמעת קולות גרגור, לבסוף הוא קם ומתחיל בריצה ראוותנית סביבה בעוד היא ממשיכה לשבת.
הקן הגדול נבנה בכוך בקרבת צמחייה נמוכה וסבוכה, והוא מורכב מעשבים, עלים ושרכים. בתוכו מטילה הנקבה 15 עד 25 ביצים, צאצאיהם של הזדווגויות מרובות עם זכרים שונים. הדגירה אורכת כ־56 ימים בחודשים אפריל עד יוני. במהלך תקופה זו הזכר לא אוכל, שותה או עושה צרכים, וכבר בימים הראשונים עוזבת הנקבה לנחלה שכנה ושם חוזר הליך החיזור וההזדווגות עם זכר אחר. מעטות הנקבות שנשארות בעת הדגירה ומגנות על הנחלה באמצעות צווחותיהן הרמות, כפי שעשו בחודשים שקדמו לדגירה.
הזכרים אגרסיביים וטריטוריאליים ביותר לאחר שהאפרוחים בוקעים. הזכר מבריח את הנקבה (אם נשארה) מהטריטוריה ותוקף לעיתים קרובות בעלי חיים שונים כולל את האדם. משקלם של הנולדים כ־500 גרם. הזכר צמוד אליהם במשך תקופה ארוכה, אולם שובבותם הרבה גורמת להם לעיתים ללכת לאיבוד או לברוח. אפרוחים אלה נקלטים לעיתים אצל זכרים אחרים וגדלים עימם, ובלבד שהם קטנים מצאצאיו הטבעיים של הזכר המאמץ. בתום תקופת גידול הצאצאים, לאחר חמישה עד שבעה חודשים מבקיעת הביצים, מוכנים האפרוחים לשרוד לבדם. בגיל 2–3 שנים מגיע האמו לבגרות מינית ומוכן להקים נחלה ולהזדווג. האמו חי כ־5 עד 10 שנים ואף יותר מכך בתנאי שבי. בתנאי שבי, נשארות הנקבות עם הזכרים באותו כלוב, גם בעת הדגירה על הביצים. הן לא משתתפות בדגירה עצמה. אף על פי כן, הן נוהגות להפגין יחס קרוב, אך לא אמהי, לאפרוחים שבקעו.
תפוצה ובתי גידול
האמו נפוץ במרבית אזוריה של אוסטרליה, למעט יערות גשם ואדמה חסרת צמחייה. הוא נדיר במדבריות ובאזורים הצפוניים ביותר, ומגיע אליהם רק אחרי עונת הגשמים. ניתן עדיין למוצאו בקרבת הערים הגדולות, אך לא בקרבת אזורי מחייתו הטבעיים שנוצלו לצורכי חקלאות.
האמו והאדם
האמו שימש מקור מזון לאבוריג'ינים (התושבים המקוריים של אוסטרליה) ולאירופאים הראשונים ביבשת. לאבוריג'ינים היו מגוון שיטות ללכוד את האמו, לרבות דקירתם בחניתות, הרעלת מקורות המים, שימוש ברשתות וחיקוי קולותיהם. האירופאים הרגו באמו בטיעון כי המין פוגע ביבול הדגנים, לאו דווקא ניזון מהם אלא רומס אותם בדרכו למקורות המים. דוגמה לכך היא מלחמת האמו, שם למספר אירועים שהתרחשו במחוז קמפיון (campion) בדרום־מערב אוסטרליה בסוף שנת 1932, שנת בצורת אשר גרמה לאמו לחדור באלפים ליישובי האדם בחיפוש אחר מים. צבא אוסטרליה, בהוראתו של שר ההגנה דאז ג'ורג' פירס (Pearce), שלח חיילים חמושים במקלעי לואיס שהרגו בשיטה זו מאות פרטים. לטענת השר, בנוסף לנזק הגדול ליבול בזמן בצורת, פרץ האמו חורים גדולים בגדר נגד הארנבונים ועל כן מוצדק ההרג בהם[2][3].
בתום ה"מלחמה" הותאמו חלקים מהגדר כנגד התפשטות הארנבונים לצורכי מניעת התפשטות האמו. כך למשל הוקמה גדר שגובהה כמטר מהקרקע ואורכה 450 ק"מ ממערב למזרח, שהפרידה בין שטחי התבואה לאזור המחיה.
לצד האשמות ברמיסת יבולים, לאמו השפעה חיובית על החקלאות: הצעירים ניזונים מחרקים רבים הפוגעים ביבולים, דוגמת זחלים שונים וחגבים. המבוגרים אוכלים סוגי חוחים רבים, הפוגעים בשלמות ובמרקם החלק של צמר הכבשים.
סמל אוסטרליה. האמו מימין, ומולו - קנגורו
בתחילת המאה ה־20 הוקמו חוות ביות וגידול לאמו, שמטרתן סחר בו ובאיבריו השונים: הבשר נחשב כאורגני יותר, בריא וקל להכנה, העור משמש למוצרי הלבשה והנעלה. טוענים כי לשמן המופק מהאמו יכולות ריפוי מופלאות, המוצר טרם נבדק על בני אדם אך בדיקות שנערכו על עכברים הראו יכולות ריפוי[4][5]. ביצי אמו לא מופרות משמשות למטרות קישוט ואומנות (עבודות יד וציור עליהן). יחס הממשלה האוסטרלית למגדלים הוא אמביוולנטי, ולעיתים רחוקות מתבצעת אכיפה של הסחר. טרם נעשו מחקרים מחוץ לשוק האוסטרלי, שבדקו את ערך המוצרים המופקים מאמו ביחס למוצרים טבעיים או מוצרים מבעלי חיים אחרים.
האמו לא נמצא בסכנת הכחדה ואוכלוסייתו עומדת על 630,000–725,000 פרטים[6]. תפוצתו הרבה בהווה התגשמה בזכות האדם, שהרחיב את אזור מחייתו על ידי בניית מקוואות מים מלאכותיים והפחית את אחוז אדמות המדבר ביבשת.
אמו אי המלך (D. novaehollandiae ater) גודלו היה כמחצית מגודלו של האמו המוכר כיום. הוא נכחד בשנת 1805 כתוצאה מציד לא מבוקר.
אמו אי הקנגורו (D. novaehollandiae baudinianus) היה נפוץ באי הקנגורו שבאוסטרליה המערבית. נכחד בשנת 1827, ככל הנראה בעקבות ציד והריסת בתי גידולו בשריפות.
_-_Flickr_-_Lip_Kee.jpg)
