אליהו גלעדי (1915 – 7 באוגוסט 1943) היה פעיל ציוני בארץ ישראל וממנהיגי לח"י. הוצא להורג על ידי אנשי המחתרת בעקבות חילוקי דעות חריפים ביותר בינו ולבין יצחק שמיר ופעילי לח"י אחרים.
קורות חייו
אליהו גלעדי נולד כאליהו אלברט גרין למשפחה יהודית חרדית מן הכפר ביקאפאלווה (רומ') (Bikafalva) שבמזרח טרנסילבניה, באותם ימים חלק מאוסטרו-הונגריה. הוא היה הבן הצעיר מבין שלושת בניהם ושתי בנותיהם של משה גרין, שוחט ותלמיד חכם, ושל רחל, בת למשפחת ייננים[1]. אליהו נשלח לישיבה בסאטמאר אך הפסיק את לימודיו והיה לחניך אצל רצען. באותה תקופה הצטרף לתנועת בית"ר. גויס ב-1937 לצבא הרומני, אך ערק ב־1938 ונמלט להונגריה. הוא נעצר בידי ההונגרים בבודפשט, אולם הרוויזיוניסטים פעלו לשחרורו וארגנו לו מקום בספינת מעפילים של בית"ר.
בהגיעו לארץ ישראל, עיברֵת את שמו לגלעדי והצטרף לפלוגת בית"ר בזכרון יעקב. בהמשך עבר לבאר יעקב, גויס לאצ"ל ושימש בו כמפקד.
עם הפילוג באצ"ל בשנת 1940, על רקע אי הסכמתו של אברהם שטרן (יאיר) להפסיק את המלחמה בבריטים בעת שלחמו בגרמניה הנאצית, הצטרף גלעדי לאנשי שטרן בעת שאלו יסדו את מחתרת לח"י (שנקראה בראשיתה "אצ"ל בישראל").
גלעדי נחשב על ידי חבריו כ"נועז עד כדי טירוף". הבולשת הבריטית (ה-CID) הצליחה לתפוס אותו, והוא נכלא במחנה המעצר מזרעה. אחרי הירצחו של אברהם שטרן ב-12 בפברואר 1942, היה לח"י נתון במשבר. מנהיגיו, אליהו גלעדי ויצחק שמיר היו נתונים במעצר. מבין מנהיגי הארגון נותר חופשי רק יהושע כהן, שעבר ממקום מסתור אחד לשני. ב-2 בספטמבר 1942 הצליחו גלעדי ושמיר לברוח מהמעצר. הם הגיעו לביתו של ירחמיאל אהרונסון ("אלישע") שסידר להם מקום לינה, דאג להחלפת בגדיהם למדי נוטר (לגלעדי) וקצין פולני (לשמיר) ולהעברתם למרכז הארץ. השניים נפגשו עם שרידי הנהגת לח"י בראשותו של יהושע כהן והחלו בפעולות לארגונו מחדש של הארגון.
עד מהרה נתגלעו חילוקי דעות חריפים בין שני הבורחים. לפי עדותו של נתן ילין-מור, גלעדי כמעט המיט אסון על המחתרת. לדבריו חתר גלעדי לפתרון חשבונות פנימיים בתוך לח"י ומחלוקות בין ארגוני המחתרת בכוח הנשק, ותכנן מעשי התגרות שהיו כרוכים בהרג המוני של יהודים. לדברי ילין-מור הציע גלעדי להעסיק חברות לח"י כזונות, ופעם אף איים באקדח על שמיר. לדעת ילין-מור הושפעו כוונותיו ומעשיו של גלעדי מהלך הרוח הניהליסטי של המהפכנים הרוסים הקיצוניים של המאה ה-19, שלא ייחסו ערך לחיי אדם.
לדעת חוקר לח"י יוסף הלר, התבטאה מגרעתו הגדולה של גלעדי בחוסר יכולתו לקבל מרות. לדבריו, באביב 1943 החל גלעדי להתמודד מול שמיר על הנהגת לח"י. שמיר רצה להפעיל את אנשי לח"י במבצע תעמולה נרחב ביישוב, באימונים ובצבירת כוח עד שיתאושש הארגון ויחזור לפעילות נגד הבריטים. גלעדי לעומתו צידד במה שכינה "החרמת כספים", דהיינו מעשי שוד, פריצות וגנבות, וכן תמך בהריגת מנהיגים פוליטיים של תנועות יריבות – אנשי אצ"ל, מפקדי ההגנה וראשי מפלגות ציוניות. כאשר שמיר ביטל פעולה של גלעדי שחשבה למסוכנת, הגיע גלעדי לדירת המסתור של שמיר ואיים לחסל אותו באקדחו אם עוד פעם יבטל פקודות שלו. על זה השיב לו שמיר: "גם לי יש אקדח". זה היה הרגע בו הגיע שמיר למסקנה שיש לחסל את גלעדי. לשני האנשים היו תומכים וחסידים והארגון עמד בפני פילוג. לדברי הלר תלו אנשי שמיר את התאבדותו של אחד מאנשיהם ביוני 1943, בלחץ שגלעדי הפעיל עליו.
שמיר הצליח לשכנע את אנשיו כי יש לחסל את גלעדי. באותם ימים היה קשה ללח"י להבריח נשק לחיפה וצפון הארץ. גלעדי שוכנע שיש אפשרות להעביר את הנשק באמצעות סירות של בית הספר הימי זבולון. ב-7 באוגוסט 1943 הוא הלך לפגישה בבית הספר זבולון שהיה בצפון תל אביב יחד עם שני לוחמי לח"י, צפוני שומרון וירחמיאל אהרונסון. בדרך לשם שלפו השניים אקדחים וירו בו מלפנים ומאחור. אחר כך חפרו בור, הטילו את הגופה וכיסו אותה. עד היום לא ידוע היכן נקברה הגופה – בחולות בת ים או מצפון לתל אביב[2].
לאחר הרצח כינס יצחק שמיר 12 מפעילי לח"י בחולות בת ים ודיווח להם על מעשיו של גלעדי ועל הריגתו. בהצבעה רטרואקטיבית אישרה הקבוצה פה אחד את המעשה. בהמשך אישרו אף אנשי לח"י שבמאסר את ההריגה. גם נאמניו של גלעדי השלימו לבסוף עם המעשה.
משפחתו
אחותו יפה, ילידת 1913, נישאה לאפרים פרישטיק ולשניים נולדה הבת שושנה. בספטמבר 1948, במהלך מלחמת השחרור, עלתה המשפחה לישראל לאחר שהוחזקו במחנה המעצר בקפריסין כעשרה חודשים. לבני הזוג נולד גם הבן משה (1949 - 2000). התגוררו מ-1953 ועד 1965 בבני עטרות ועברו לפתח תקווה.
הנצחה
שמו מונצח בגן הנעדרים בהר הרצל.
יצחק שמיר, קרא לביתו גלעדה כזכר לאליהו גלעדי.
בסוף ספטמבר 1981 פנה חבר הכנסת יוסי שריד בשאילתה בכנסת, ליצחק שמיר, אז שר החוץ וביקש לדעת מה היו נסיבות הוצאתו להורג של אליהו גלעדי. הוא הגיש את השאילתה, בעקבות פניית משפחתו של גלעדי.
ברשימת חללי לח"י[3] נכתב: "אליהו גלעדי (שאול) – נפל בנסיבות טרגיות בתש"ג".
בדף לזכרו של גלעדי באתר "יזכור" של משרד הביטחון נכתב: ”אליהו לא נידון על ידי חבריו בעוון בגידה – הוא היה קרבן טראגי של לחימה בתנאי מחתרת – ו-38 שנה לאחר שהוצא להורג, נכלל שמו של אליהו ברשימת הנופלים במלחמות ישראל”.
הפרשה נרמזת בספר בשם "פרשת הלוחם יונתן" מאת העיתונאי ברוך נאדל, שיצא לאור בספריית תרמיל בשנת 1976. בספר רומז נאדל שגלעדי נורה על ידי יצחק שמיר עצמו[4].
המחזה "מסיבת פרידה לאקדוחן" שכתבו דינה לימון ואסי הנגבי והוצג בשנת 1981, מבוסס על הפרשה[5]. המחזה זכה לעיבוד טלוויזיוני בדרמה "גופה בחולות" משנת 1999, בבימויו של ריקי שלח, תסריט של רון פלדמן, אסי הנגבי ואריה קרישק[6].
לקריאה נוספת
- Nachman Ben-Yehuda, Political Assassinations by Jews: A Rhetorical Device for Justice, State University of New York Press, 1992
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אתר בני עטרות
- ^ שלמה נקדימון, סטירת לח"י, מוסף שבת של ידיעות אחרונות, 9 באוגוסט 2013
- ^ אתר לח"י
- ^ הספר מכנה את מנהיגי המחתרת "אלף", "בית", "גימל" ו"דלת" ורומז, ככל כנראה, לישראל אלדד, יצחק שמיר, אליהו גלעדי ונתן ילין מור. בספר מתואר איך "בית" ירה ב"גימל" מבעד לטבלת השולחן.
- ^ מבחר, דבר, 31 ביולי 1981
- ^ אלי אשד, משימות הריגול של אריה קרישק, 13 במרץ 2008.
