אלברטיס סידני הריסון הבן (באנגלית: .Albertis Sydney Harrison Jr; 11 בינואר 1907 – 23 בינואר 1995) היה שופט ופוליטיקאי אמריקאי מווירג'יניה, איש המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כחבר הסנאט של מדינתו בשנים 1948–1958, לאחר מכן ועד 1961 כתובע הכללי ה-28 של וירג'יניה, כמושל וירג'יניה ה-59 בשנים 1962–1966, ראשון מושלי המדינה שנולדו במאה ה-20, וכשופט בית המשפט העליון של וירג'יניה בשנים 1968–1981.
ראשית חייו
אלברטיס הריסון נולד בעיירה אלברטה שבווירג'יניה כבנם של אלברטיס סידני הריסון האב ושל ליזי (לבית גודריץ') הריסון. יוחסה לו קרבת משפחה לבנג'מין הריסון החמישי, מחותמי הכרזת העצמאות של ארצות הברית ומושל וירג'יניה בעצמו, ודרכו לשני נשיאי ארצות הברית, ויליאם הנרי הריסון ובנג'מין הריסון, אך לפני מותו התברר לו שייחוס משפחתי זה היה כנראה שגוי.
ב-1928 קיבל הריסון תואר במשפטים מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת וירג'יניה. בערך ב-1940 הוא נשא לאישה את לייסי וירג'יניה ברקלי, ולשניים נולדו בן ובת, אנטואנט ה. ג'יימיסון ואלברטיס ס. הריסון השלישי.
קריירה
הריסון פתח משרד עורכי דין בלורנסוויל, וירג'יניה, שם הוא היה לפרקליט העיירה, ולאחר מכן היה פרקליט המדינה במחוז ברנזוויק. ב-1947 הוא נבחר לסנאט של וירג'יניה, בו הוא כיהן בשנים 1948–1958. ב-1957 הוא נבחר לתפקיד התובע הכללי של וירג'יניה.
באפריל 1961 התפטר הריסון מתפקיד התובע הכללי כדי להתמודד על משרת מושל וירג'יניה. בבחירות שהתקיימו בנובמבר, הוא זכה ב-63.84 אחוזים מקולות הבוחרים והביס את מועמד המפלגה הרפובליקנית, ה. קלייד פירסון. ממשלו הגדיל את המימון לחינוך לבניית בתי ספר ומעבדות חדשות, והעלה את שכר המורים. הוא קידם את פיתוח הקולג'ים ואת בתי הספר הטכניים בתמיכת המדינה, ושיפר את ההכשרה המקצועית. הוא סייע לבצע תהליך מודרניזציה בחוקי הבנקאות המדינתיים כדי למשוך למדינה השקעות והאיץ את סלילת הכבישים.
לאחר כהונתו כמושל, כיהן הריסון בבית המשפט העליון לעתירות של וירג'יניה, שבהמשך שונה שמו לבית המשפט העליון של וירג'יניה, בשנים 1968–1981. בשנת תחילת כהונתו בבית המשפט הוא ישב בראש הוועדה לעריכת החוקה שניסחה את חוקת וירג'יניה של 1971.
ההתנגדות המסיבית
כתובע הכללי של וירג'יניה, היה הריסון אחראי על ייצוג המדינה בהתנגדותה לביטול ההפרדה הגזעית כחלק מאסטרטגיית "ההתנגדות המסיבית" (Massive resistance) שנתמכה והובלה על ידי המנהיג הפוליטי של וירג'יניה, הסנאטור הארי פ. בירד.
חלק מההתנגדות המסיבית הייתה כרוכה בסגירת בתי הספר הציבוריים במגוון של ערים ומחוזות בווירג'יניה כדי למנוע יצירת כיתות לימוד משולבות גזעית. פסק דין דייוויס נגד מועצת החינוך של מחוז הנסיך אדוארד (אנ') מ-1952 היה אחד התיקים הנלווים של פסק דין בראון נגד מועצת החינוך מ-1954, אך בית המשפט העליון הותיר את האכיפה לשופט הפדרלי המקומי. יותר מכך, ועדת גריי (אנ') של נאמניו של בירד המליצה על העברת מגוון חוקים כדי למנוע או לעכב את השילוב הגזעי. לאחר פרסום חוות דעת בית המשפט העליון של וירג'יניה ב-19 בינואר 1959, וחוות הדעת של שלושה שופטים פדרליים, שהפכו על פניה את החקיקה החדשה של וירג'יניה, החליטו המושל ג'. לינדזי אלמונד (גם הוא תובע כללי לשעבר) והריסון שלא להמרות את פיהם של בתי המשפט הללו והתירו לבתי הספר במחוז ארלינגטון ובנורפוק לפתוח את שעריהם מחדש. אף על פי כן, בתי הספר במחוז הנסיך אדוארד נסגרו ב-1958 ונפתחו מחדש רק ב-1963, כאשר תלמידים לבנים השתמשו במענקי שכר לימוד כדי ללמוד בבתי ספר פרטיים שבהם הייתה נהוגה ההפרדה הגזעית על חשבון המדינה, בעוד שהתלמידים השחורים נותרו נתונים לחסדי מאמצים התנדבותיים. היו סגירות בעייתיות נוספות של בתי ספר, שנפתחו בסופו של דבר בהתאם להוראות בית המשפט הפדרלי, כולל אלו במחוז אלבמארל ובמחוז וורן, ומאוחר יותר במחוז ניו קנט, על פי החלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק דין גרין נגד מועצת החינוך של מחוז ניו קנט (אנ') ב-1968. הריסון אמר למועצת החינוך להיענות לפסק הדין אלא אם כן הם רצו להסתכן בהעמדה לדין. באותה עת, הריסון, כמו חברים אחרים של סיעתו של בירד, הגיעו למסקנה שהתנגדות עיקשת לשילוב הגזעי לא תוכל להימשך.
היבט נוסף של ההתנגדות המסיבית היה כרוך בחוקים חדשים שפיקחו על האתיקה המשפטית, שנועדו לתקוף את ההתנהלות של ה-NAACP שדחף לצעדים לביטול ההפרדה הגזעית. בתחילה, נכנע בית המשפט העליון של ארצות הברית להחלטה שעמדה להתקבל בבית המשפט העליון של וירג'יניה בנוגע לכללי האתיקה בפסק הדין הריסון נגד ה-NAACP (אנ') מ-1959, אך התיק הוגש פעמיים נוספות במסגרת פסק הדין NAACP נגד באטון (אנ') מ-1963, שנטען מחדש לאחר שהריסון התפטר מתפקידו כתובע הכללי כדי להתמודד על תפקיד המושל, ושבו הפסידה וירג'יניה כאשר כתובע הכללי כיהן רוברט יאנג באטון.
מותו
אלברטיס הריסון נפטר בביתו שבלורנסוויל ב-23 בינואר 1995 כתוצאה מהתקף לב. הוא נטמן בבית הקברות אוקווד שבעיר. בניין בית המשפט שבלורנסוויל קרוי על שמו.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
