אהרון "דולק" ליבסקינד (1912זביז'וב, פולין - 24 בדצמבר1942קרקוב, פולין) ראש תנועת הנוער עקיבא בקרקוב ובפולין. מנהיג תנועת המרי של מחתרת החלוץ הלוחם בקרקוב. הוביל פעילות התקפתית נגד הנאצים ונהרג בהתקלות עם כוחותיהם שרדפו אחריו. היה נשוי לפעילת המחתרת רבקה קופר.
קורות חיים
אהרון "דולק" ליבסקינד נולד ב-1912 בכפר זביז'וב (Zabierzow) שלייד קרקוב שבפולין להוריו יצחק (איגנץ) ואסתר ליבסקינד (לבית ווגלר). בבגרותו למד משפטים באוניברסיטת קרקוב ובהמשך אף השלים את עבודת הדוקטורט שלו.
בנעוריו הצטרף לתנועת הנוער עקיבא וב-1938 מונה למזכיר קן קרקוב של התנועה. בראשית 1939 מונה למזכיר
ארצי של התנועה ועבר להתגורר בוורשה. בדצמבר אותה שנה נישא בורשה לווּשְקה שְפִּינֶר (לימים רבקה קופר) שהייתה מזכירת קן "עקיבא" בקרקוב והגיעה לפי בקשתו להיות מזכירת התנועה בורשה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חזר לקרקוב[1] והצטרף לארגון הסעד היהודי "העזרה העצמית היהודית" ג'.ס.ס.(Zydowska Samopomoc Spoleczna) ובדצמבר 1940 מונה לתפקיד האחראי על הפועלים היהודים ועל החוות החקלאיות. במסגרת תפקידו זה ניהל את פעילות התנועה בעיר כשלימינו בני הזוג גוסטה דוידזון-דרנגר ושמשון (שימק) דרנגר. ליבסקינד אף הצליח להשיג אישור להפעלת חווה חקלאית בקופאליני (Kopaliny) שאותה ניהל דרנגר. בדצמבר 1941 הורה הגסטאפו על סגירת החווה ויושבי החווה חזרו לגטו.
ב-1941 החלו הגרמנים בתהליך חיסול הקהילה היהודית בקרקוב. במקביל פעלו הגרמנים לדכא ואף לחסל את הנהגת הקהילה הרשמית ועקב כך הוקמו בקרקוב ב-1942 2 ארגוני מחתרת:
"החלוץ הלוחם" בו היו שותפים חברי התנועות עקיבא, דרור, השומר הצעיר והשומר הדתי (בני עקיבא). ליבסקינד פעל כפקד המחתרת כשלצידו פעלו אברהם לייבוביץ (לאבאן, רומק) מתנועת "דרור", שמשון דרנגר, מתנועת "עקיבא" ומלאכי (מאנייק) אייזנשטיין מתנועת "הסתדרות הנוער החלוצי".
"הקבוצה היהודית הלוחמת מהגטו" שכינויה "איסקרא" (ניצוץ), בהנהגת צבי (השיק) באומינגר מ"השומר הצעיר".
בשלהי 1942 נערכו שיחות בין שני הארגונים על מנת לשתף פעולה מול הנאצים. התפיסה של התנועה המאוחדת הייתה לפעול נגד הגרמנים מחוץ לגטו ואכן בוצעו שרשרת של פעולות נגד חיילים ומחנות. הגדולה והמשמעותית שבהן יצאה לפועל ב-22 בדצמבר1942 ובה פעלה המחתרת ברחבי העיר כששיאה של הפעולה, בהובלת ליבסקינד, הייתה פגיעה בכ-20 חיילים וקצינים נאצים ששהו בבית הקפה "ציגנריה" שבקרקוב[2][3]. כתוצאה מפעולה זו פעלו הגרמנים נגד המחתרת ובעזרת מלשינים תפסו וחיסלו את רוב אנשיה. ב-24 בדצמבר 1942 הגיעו הגרמנים לדירה בה הסתתר ליבסקינד (ברחוב ז'ולאבסקי 5) ולאחר קרב יריות העדיף לא ליפול בשבי ושלח יד בנפשו.
בחודשים שלאחר מכן הואץ תהליך חיסול הגטו עד שבמרץ 1943 נשלחו שארית יהודי קרקוב להשמדה.
אחותו של דולק, מירה ליבסקינד, הייתה אף היא פעילה במחתרת. תפקידה היה לשכנע צעירים יהודים, מיישובים שכנים, להגיע לקרקוב ולהצטרף למחתרת. היא הגיעה לעיר טומשוב מזובייצקי שם פגשה צעירים יהודים. משם המשיכה לעיר ראדום שם נתפסה והוצאה להורג.
מורשתו
הידיעות על הפעילות המוצלחת של המחתרת בקרקוב נפוצה ברחבי פולין ועוררו את פעילותן של מחתרות בגטאות נוספים.
אמירתו של ליבסקינד שנאמרה בדירת המסתור של הנהגת המחתרת ברחוב יוזפינסקא 13 נחרתה בהיסטוריה:
אין נסיגה מדרכנו. לא לקראת החיים אלא לקראת המוות אנו צועדים. אבל בזכותנו תופענה, אולי, בספר תולדות עמנו שורות אחדות שתספרנה על נוער יהודי, אשר לא הלך כצאן לטבח, אלא קם ונלחם על כבודו וכבוד עמו המושפל. למען שורות אלו כדאי למות
— אהרון דולק ליבסקינד, נובמבר 1942
.
יצחק צוקרמן, מפקד אי"ל, שהתנגד תחילה לפעולה בקפה "ציגנריה" הודה, בדיעבד, בחשיבותה והביע הערכה כנה ללוחמים:
קרקוב הייתה הראשונה במלחמה, וזו זכותה. מפקדיה – ליבסקינד, לאבאן ודרנגר – הראו לנו את הדרך להצלת כבודנו. ואם אנו חיים היום לא רק במועקת לב, אלא גם בראש מורם – הרי להם אנו חייבים את ההרגשה הזאת
^לפעולה זו היתלוו, באותו יום, פעולות נוספות של המחתרת כמו תליית דגלי פולין החופשית, תליית כרזות מחאה ועוד
^יום לפני הפעולה הגיעו לקרקוב מנהיגי ארגון אי"ליצחק צוקרמן וחווקה פולמן כדי לתאם את פעילות הארגון. הם ניסו לשכנע את אנשי המחתרת להימנע מהפעולה ובסופו של דבר לא הצליחו והיו שותפים לה.
