קאהאן אשר נולד למשפחה מסורתית וקשת יום הפך בבחרותו לסוציאליסט, עסק בהוראה ולאחר הסופות בנגבהיגר לארצות הברית. נודע בעיקר כעורך וכמייסד של העיתון האמריקני ביידיש "פֿאָרווערטס", שתפוצתו ב-1924 הגיעה לכרבע מיליון קוראים.[1]
הוא נקלע לעימות על דרכו של העיתון עם חבריו לאיגוד המקצועי אשר דגלו בקו אידאולוגי נוקשה, בעוד שקאהאן נטה לעסוק גם בענייני דיומא כדי להגדיל את תפוצתו של העיתון ולמצב אותו כמוביל בתחומו. דרכו של קאהאן הפכה את ה"פארווערטס" לעיתון המצליח ביותר בארצות הברית בשפה שאינה אנגלית, ולעיתון היידי המוביל בעולם כולו.[2]
קאהאן נולד בשנת 1860 בעיירהפּוֹדְברזה שבפלך וילנה של האימפריה הרוסית (כיום בליטא), כ-30 ק"מ מצפון לעיר הפלך וילנה, בן למשפחה יהודית מסורתית וענייה. סבו יעקב היה רב בוִוידז (פלך ויטבסק), אביו היה מלמד ואמו לימדה בנות קרוא וכתוב. בילדותו למד קאהאן בחדר', בישיבה ובבית ספר עממי רוסי-יהודי. באוטוביוגרפיה שלו, "דפים מחיי", תיאר כיצד בגיל 3 ראה לראשונה בעלי אדמות פולנים שהוצאו להורג בתלייה לאחר מרד ינואר (1863) וכיצד חווה את הפחד מחיילי הצאר אלכסנדר השני כשצעדו בעיירה. בשנת 1866 עקרה משפחתו האדוקה לעיר הפלך וילנה. את המעבר לווילנה תיאר כחוויה עצובה ומלאת געגועים לעיירה הקטנה שהותירו מאחור. בווילנה, העיר הגדולה, התקיימה המשפחה בדוחק. קאהאן תיאר את חיי הקהילה היהודית במקום: ערבי שבת, חגים יהודיים, זמירות, בני משפחה וחברים. בין היתר, תיאר בפרוטרוט את סעודת השבת שבה דיבר אביו על חשיבות התרומה לטובת הקהילה, עשיר כעני, וכתב כי בשנים מאוחרות יותר, כשהפך לסוציאליסט, הדהדו במוחו מילותיו של אביו, אף שהיה, כך כתב בהומור, "רחוק מסוציאליזם כפי שהיה רחוק מאלגברה".[3]
בזיכרונותיו תיאר קאהאן את לימודיו, את מוריו, שהיו ברובם קרובי משפחתו, ואת העובדה שלמרות עוניה של משפחתו וחיי הדחק ששררו בעיר, לא ויתרה משפחתו על השכלתו. וילנה הייתה מרכז פוליטי, חינוכי, כלכלי ותרבותי של ליטא. העיר הייתה אבן שואבת למשכילים ושימשה כמרכז ספרות ועיתונות ביידיש ובעברית, שבין כותביה היו הוגה הדעות הלל צייטלין והסופרים יצחק דב ברקוביץ ודוד פרישמן.[4] קאהאן ידע עברית ויידיש, והחל ללמוד בגפו בחשאי את השפה הרוסית. בשנת 1878, החל ללמוד בסמינר למורים הממשלתי של וילנה, ששפת ההוראה שבו הייתה רוסית. הסמינר נועד להכשיר אנשי חינוך שיפיצו את השפה ואת תרבות המדינה בקרב המוני היהודים דוברי-היידיש שהיו מסוגרים בינם לבין עצמם. ב-1881 הוא סיים את לימודיו ומונה למורה בבית-ספר יהודי ממשלתי בעיירה השכנה וֶלִיז'. את מאמרו הראשון פרסם בשבועון היהודי בשפה הרוסית "רוסקי ייבריי" (Русский Еврей; היהודי הרוסי); היה זה מאמר איזוטרי שעסק בצורך בבית ספר טכני בווליז', אך עם זאת גרם לחשדנות באשר למטרותיו של המורה "היהודי קאהאן, שכותב עבור עיתונים רוסיים".[5]
פרסום מאמרו של קאהאן עודד אותו לעסוק בכתיבה ולפרסם מאמרים נוספים, שגזלו מזמנו בעת עבודתו כמורה. תסכולו המקצועי הלך וגבר, ולכך נוספו געגועיו לווילנה ולמשפחה שהותיר שם, ועל כן החליט לעזוב את וליז' ולשוב לווילנה.
בעקבות ההתנקשות באלכסנדר השני, קיסר רוסיה, נעצרו חלק מחבריו בתא היהודי-קומוניסטי בווילנה על ידי המשטרה. קאהאן קבל מאמו אזהרה על המעצרים והספיק להעלים את חומרי התעמולה שהיו ברשותו לפני שהמשטרה הגיעה לבצע חיפוש בדירתו. לאחר שקיבל אזהרה מפורשת מאחד השוטרים, ולאחר שערכו חיפוש נוסף וממושך בדירתו, נאסר עליו לעזוב את העיר והוא היה נתון למעקב משטרתי. קאהאן החל לחשוב על דרך מילוט.
בראשית שנות ה-80 של המאה ה-19, לנוכח הפרעות בתחום המושב, החלו רבים בשכבת המשכילים היהודיים להפנים כי האימפריה הצארית אינה יכולה עוד להיות בית ליהודים. אלה מביניהם שהחליטו להגר, נחלקו בין שתי תנועות אידאולגיות מרכזיות: האחת שדגלה בהגירה לארץ ישראל, ביתו ההיסטורי של העם היהודי (ביל"ו), והשנייה, "עם עולם", שדגלה בהגירה לאמריקה ובהקמת מושבות חקלאיות. האחרונה תמכה בהפיכת היהודים לחקלאים העומדים בזכות עצמם, וראתה בהגירה לאמריקה ובהתיישבות בסְפר כאידיאל ולא רק כפתרון זמני למשבר. קאהאן הושפע מעם עולם, והחליט להגר לארצות הברית; הוא רכש דרכון מזויף ועלה על הספינה Marusia בדרכו לאמריקה.[6]
הגירתו לארצות הברית
ביוני 1882 החליט קאהאן להשתקע בניו יורק וכמהגר חדש התפרנס מעבודות שונות כייצור סיגריות ומוצרי פח. עוד מימיו ברוסיה כסוציאליסט נלהב, הוא החל להקדיש את זמנו הפנוי מעבודתו ומלימודיו להפצת רעיונותיו בקרב הפועלים היהודים בעיר, וכך נעשה למנהיג פועלים סוציאליסט בקרב אנשי הקהילה, והיה הראשון שנשא נאומים סוציאליסטיים ביידיש בארצות הברית.
קאהאן ערך וכתב כמעט בכל העיתונים הסוציאליסטיים שהתפרסמו באמריקה ביידיש. כשנה לאחר בואו כבר שלט בשפה האנגלית, כך שהחל ללמד מהגרים אנגלית בקורסי ערב. בשנת 1886, כארבע שנים לאחר הגעתו לארצות הברית, ניסה לראשונה להוציא לאור עיתון סוציאליסטי ביידיש. הניסיון לא צלח, אך קאהאן המשיך לחפש באדיקות אכסניה ראויה להפצת רעיונותיו כמו גם עבודה ראויה שבה יוכל לבטא את כישרונו, כך שב-1890 השתתף בעריכת 'ארבייטר-צייטונג', היומון הסוציאליסטי הסדיר הראשון שראה אור בניו יורק, וב-1891 כבר היה נציגם של הסוציאליסטים האמריקנים בקונגרס של האינטרנציונל הסוציאליסטי שהתכנס בבריסל.[7] בהמשך, בשנים 1893–1897, כבר ערך את 'צוקונפט', הירחון המדעי-ספרותי של הסוציאליסטים היהודים בניו-יורק.
עם הקמת העיתון 'פארווערטס' באפריל 1897 נבחר קאהאן להיות עורכו הראשי, אך פרש מתפקידו לאחר ארבעה חודשים, ובחמש השנים הבאות כתב בעיתונים שונים בשפה האנגלית כעיתון ה-Sun של ניו יורק (אנ'), ובהמשך הועסק למספר שנים בעיתון Commercial Advertiser (אנ'), עיתון ניו-יורקי א-מפלגתי ושמרני יחסית, שעסק רבות בסדרי המנהל הלא-תקינים שאפיינו את העיר באותה עת. בשנת 1903, לאחר שקיבל משותפיו ל'איגוד הפאָרווערטס' (הגוף שבבעלותו היה העיתון ושהורכב מחברי איגודים מקצועיים וחברי המפלגה הסוציאליסטית) את הלגיטימציה[א] להיות העורך הראשי של העיתון, וכפי שתיאר זאת בזיכרונותיו,[8] 'absolute full power', הסכים לשוב ל'פארווערטס'. מאז ועד סמוך למותו, היה הדמות הדומיננטית במערכת העיתון בפרט ובחיי הציבור היהודי בכלל, במשך קרוב לחצי מאה. תפוצתו של העיתון בשנת ב-1924 הגיעה לכרבע מיליון קוראים, ובכך היה לעיתון שכתוב בשפה שאינה אנגלית המצליח ביותר בארצות הברית, ולעיתון היידי המוביל בעולם כולו.
עבודתו בעיתון "פארווערטס"
אברהם קאהאן ב-1910שער של עיתון הפארווערטס מ-10 בדצמבר 1913, שבה מוצגים נתוני התפוצה שהיו מפורסמים מדי יום בעמוד הראשון. הפארווערטס נהג לפרסם את תפוצתו היומית בראש העמוד הראשון. המקור לנתונים היה לשכת המפרסמים של העיר ניו–יורק, The Association Of American Advertizer, שמבחינת העיתונות הייתה מקור אמין ומוסכם.
בשנת 1906 נמכר ה'פארווערטס' ביותר מ-70 אלף עותקים ליום, וב-1915 נמכר בכ-200 אלף עותקים ליום.[12] בהתבסס על ההנחה שעם כל קונה נמנו לפחות 2 קוראים נוספים, ניתן להסיק שבין השנים 1906–1917 השפיע העיתון על בין 200,000 ל-600,000 יהודים בניו יורק ומחוצה לה.[13]
בד בבד עם העלייה בתפוצת העיתון, גדלה גם עוצמתו הכלכלית והשפעתו על קוראיו. מקרה בוחן לעוצמתו של העיתון ולאנשים שעמדו מאחוריו, ובראשם אייב קאהאן, אירע כשקאהאן ותומכיו ב'איגוד הפארווערטס' החליטו, לרגל חגיגות יובל ה-10 לעיתון, להקים בניין מערכת בן 10 קומות במרכז הלואר איסט סייד, שהיה מרכז החיים הציבוריים של המהגרים היהודיים. חברים אחרים ב'איגוד' הביעו התנגדות למיזם, בטענה שבניין צנוע בן 3 קומות יספק את צרכיו של העיתון, אך קאהאן סבר כי 10 קומות אינם משמשים לצרכים פונקציונליים בלבד, אלא מביעים מסר כי "ה'פארווערטס' כאן, וכאן יישאר". בשנת 1912 הושלמה מלאכת הבנייה והעיתון עבר למשכנו הקבוע.
ההגבלות שהטיל הממשל האמריקני על המשך ההגירה, והתערותם של המהגרים, שעברו לצרוך תקשורת באנגלית, הובילו לירידה בתפוצת העיתון החל משנות ה-40 ואילך. אך גם בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה המשיך ה"פארווערטס" להיות עיתון חשוב ומשפיע, והיווה שופר מרכזי של הקהילה היהודית בארצות הברית. עם ירידת מעמדה של היידיש, החלה לדעוך הפופולריות של העיתון. בשנות ה-80 הפך העיתון מיומון לשבועון, והוא ממשיך לצאת עד היום, במהדורה באנגלית לצד מהדורה ביידיש.
פעילותו הציבורית של קאהאן והסוציאליזם כ"דת סנטימנטלית"
אברהם קאהאן בוחן כתבות המיועדות לדפוס בדסק החדשות של "פארווערטס" (World Telegram & Sun photo, 1937)
קביעת דרכו האידאולוגית של העיתון בתחילת דרכו לוותה במחלוקת קשה בין קאהאן ובין חברי האיגוד המקצועי. חברי האיגוד רצו למָצֶב את ה"פארווערטס" כעיתון סוציאליסטי בעל קו אידאולוגי מודגש ולו גם במחיר ירידה בתפוצתו. מנגד, טען קאהאן שכדי לקרב את ציבור הקוראים לסוציאליזם, כמו גם לרכוש את אמונם והערכתם, יש לנקוט צעדים שיגדילו את תפוצתו, כמו למשל גיוון בתכני העיתון מלבד סיקור חדשות מארצות הברית והעולם, לשלב סיקור ענייני היומיום של המהגרים ועולמם, כמו גם סיקור כרוניקה רכילותית, שילוב של איורים, סאטירה ובדיחות, סיפורים בהמשכים, ולמעשה, בדרך זו ליצור תחושת הזדהות אמיתית וכנה של העיתון ועורכו עם חיי המהגרים והתמודדויותיהם המורכבות בארץ החדשה שאליה הגיעו.[14]
קאהאן מינף את העיתון באמצעות מדור הייעוץ הפופולרי "א בינטל בריעף" (צרור מכתבים), שהחל להופיע בעיתון ב-1906 ושזכה לפרסום רב. במסגרת המדור התפרסמו פניות של קוראים בענייני דיומא.[15] ההיסטוריונית רחל רוז'נסקי כתבה ב-2007: "כך, למשל, פועלת בסדנת יזע התייעצה כיצד לנהוג במנהל שנהג להטריד אותה. קאהאן יעץ לה להפיץ ברבים את הדבר כדי לבייש את האיש. צעיר אחר שאל האם עליו לעזוב את לימודיו כדי לסייע בפרנסת המשפחה; וקיבל עצה כי רצוי שלא יוותר על לימודיו והתקדמותו בארץ החדשה. אישה אחרת שאלה אם להתגרש מבעלה שנישאה לו בשידוך כמנהג עולם הישן, והעיתון השיב שאין לפרק משפחה יהודית. "פארווערטס", ככל עיתוני היידיש, היה עיתון לכל בני המשפחה, שהדגיש את חשיבות ערכי המשפחה. הוא גינה גברים שנטשו את נשותיהם, ואף הגדיל לעשות ופרסם את תמונותיהם במדור קבוע".[16] קאהאן אמר לא פעם, כי "המציאות מוזרה יותר מהדמיון" ומשנת 1903 חשב כיצד לשקף את החיים האמיתיים דרך העיתון ולמצוא דרך שבה קוראי העיתון יוכלו להתבטא. המכתבים שנשלחו אליו ואשר פורסמו במדור א-בינטעל בריעף", עשויים לצייר בפנינו תמונה נאמנה ובעלת חיות מיוחדת של התקופה, הלכי הרוח, הבעיות והדילמות שהטרידו והעסיקו את המהגרים היהודים באותה תקופה. עיתון "הפארווערטס" והעומד בראשו היוו עבור אותם מהגרים "קרן אור" בעולם החדש אליו הגיעו. כאן מצאו את העיתון בשפת אמם, השפה שבה קראו מהתנ"ך ומספרי הקודש בכפר, זוהי השפה שבה הם יכלו להחזיק את העיתון, לקרוא אותו ולהבין מה הם קוראים. ניתן להניח, כי העיתון היווה עבור המהגרים כמורה נבוכים ובמשך שבעה עשורים, אף תיעד את ההיסטוריה ואת אורחות חייהם והתמודדויותיהם של המהגרים היהודים: מאבקיהם, הישגיהם ותרומתם לארצות הברית, הכול תועד, יממה אחר יממה, בעיתון הפארווערטס. [17]עניין יחסו של קאהאן לחשיבות התפוצה עלה בקנה אחד עם תפיסת הסוציאליזם שלו, כלומר הצורך "לגבש" את נשמתו של הפועל. במונחיו של אירווינג האו (אנ'), קהאהן רצה שה"פארווערטס" ישנה את אורח הסוציאליזם מ"פוליטיקה לסנטימנט".[18]
עם הגידול בתפוצתו היה ה"פארווערטס" לגורם מרכזי בחיי המהגרים היהודים בכלל ובקרב תנועת הפועלים היהודית בפרט. בניין המערכת שימש מטה פעיל ומעורב לארגון שביתות וקופת העיתון נתנה לו תמיכה כלכלית. בחדריו התנהלו משאים-ומתנים בין הפועלים ומעסיקיהם, והעיתון תמך במועמדי המפלגה הסוציאליסטית האמריקנית.[7] בנוסף, השפיע העיתון רבות על דעת הקהל בנושאים יהודיים וכלליים, שכן המאמרים שהתפרסמו בו היו מגוונים ועסקו בנושאים רבים ביניהם, מדע, ספרות, תיאטרון וקולנוע. העיתון שילב בין "העולם הישן" של המהגרים לבין "העולם החדש" שאליו היגרו. הוא נכתב אמנם ביידיש והציג קו תרבותי שהיה מוכר למהגר מביתו הקודם, אך עם זאת, דן בבעיות השעה ובפתרונן.
יצירתו הספרותית
"היסטאריע פון די פעראייניגטע שטאאטען" (היסטוריה של ארצות הברית), 1910 ניו יורק. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 7
בעוד שיצירתו של קאהאן ביידיש הוגבלה בעיקר לתחום התעמולה, יצירתו הספרותית באנגלית הייתה תיאורית בעיקרה; ובלטה בתיאור ה"גטו" היהודי הניו-יורקי שבו חי ופעל במשך למעלה מעשרים שנה. כבר ב-1884 פרסם ה"ניו יורק סאן" את סיפורו הראשון. סיפור קצר נוסף פרי עטו, "A Providential Match",[19] יצא לאור בספר Short Stories ב-1895,[20] וב-1896 יצא לאור הרומן הראשון שלו: Yekl: A Tale of the New York Ghetto (וכשמונים שנה מאוחר יותר, ב-1975, יצא לאקרנים כסרט בשם "רחוב הסטר"). התיאור הגרפי של המהגר היהודי-רוסי ש"עובר תהליך אמריקניזציה" קיבל תשומת-לב רבה וזכה לביקורות אוהדות הן בתקשורת האמריקנית והן בזו הבריטית. ויליאם דין הוולס (W.D. Howells) השווה (בעיתון New York World, 26 ביולי1896) את יצירתו של קאהאן לזו של סטיבן קריין (Crane) וחזה לו עתיד ספרותי מזהיר. ספרו הבא של קאהאן, The Imported Bridegroom, and Other Stories, שיצא לאור ב-1898, זכה גם הוא לביקורת טובה בקרב מבקרי הספרות בעיתונים השונים. מבין פרסומיו הקצרים יותר בולטת הכתבה על אודות המהגרים היהודים-הרוסים בארצות הברית, שפורסמה בעיתון The Atlantic Monthly ביולי 1898. הרומן החשוב ביותר פרי עטו באנגלית, The Rise Of David Levinsky (עלייתו של דייוויד לוינסקי), יצא לאור ב-1917[21] והיווה את שיא הקריירה הספרותית שלו. יצירתו המשמעותית האחרונה הייתה האוטוביוגרפיה שלו, שמתוך מודעות לסיומה הדרמטי של "ההגירה הגדולה" ועמה תחילת הקץ של השלב היידי בתולדות יהודי אמריקה, החליט לפרסמה דווקא בשפת המהגרים, בחמישה כרכים, תחת הכותרת "בלעטער פון מיין לעבן" (יידיש: "דפים מחיי"). שלושת הכרכים הראשונים תורגמו לאנגלית בשם The Education of Abraham Cahan.[22]
בתחילה היה נראה, כי יחסו של ה"פארווערטס" לציונות שלילי. הטענות שהועלו נגד התנועה הציונית היו באשר להערכה, כי הסיכויים להגשים את מטרות התנועה היו נמוכים, וכי פעילותה של התנועה הסיטה את תשומת הלב הציבורית מנושא שהיה חשוב לעיתון ולקוראיו המהגרים באשר לשאלת יהודי אירופה. השינוי ביחסו של ה"פארווערטס" לציונות היה תהליך הדרגתי שנבע משילוב של מספר גורמים: סיומה של מלחמת העולם הראשונה ותחילתן של שיחות השלום בוורסאי, גם התפתחויות שחלו בתנועה הציונית, בארץ ישראל ובסוציאליזם היהודי והתמורות ההיסטוריות ברוסיה השפיעו על יחסו של העיתון לציונות. החל מ-1917, החל העיתון לעקוב ולסקר באופן ענייני וחיובי יותר את ההתפתחויות הקשורות בציונות בארץ ישראל. הסיקור האוהד קיבל ביטוי נרחב במיוחד בעת מסעו של קאהאן לארץ ישראל בשנת 1925. עצם יציאתו של קאהאן, העורך הראשי בכבודו ובעצמו למסע ממושך לארץ ישראל, שכלל ביקור ברחבי הארץ כמו גם פגישות עם מנהיגים ואנשי ציבור ואשר לוּוה בפעילות רבה ויחסי ציבור נרחבים ב"פארווערטס" ומחוצה לו, שנמשכו כארבעה שבועות, הייתה הבעת עמדה מטעם העיתון. במסגרת מסע יחסי הציבור פורסמו ידיעות שוטפות על דבר המסע במשך כחודש ימים, הן בפארווערטס והן בעיתונים חשובים ומובילים בארצות הברית כגון "הניו יורק טיימס" וה"לוס-אנג'לס הראלד", במקביל חולקו אלפי עלוני הסברה והמסע פורסם בקרב מועדונים וארגונים של יהודים פרוגרסיביים. בנוסף, במרכזי הערים הגדולות חולקו קרוב עשרות אלפי קופסאות גפרורים ממותגות, ואפילו בטיימס סקוור הוצב פרסום קבוע. כראייה לסיקור ולמסע הפרסום האינטנסיבי, גיליון יום א' של 8 בדצמבר 1925, שבר שיא בכל תולדות ה"פארווערטס" והופץ בכ־220,000 עותקים.[23]
ביקורו של קאהאן בארץ ישראל נמשך כעשרה שבועות. במהלכם כתב כתבות רבות, שלוּו בצילומים שצילם הצלם היהודי-פולני אלתר קציזנה, שהתלווה אליו לביקור. את השלב האחרון של ביקורו בארץ ייחד קאהאן למפגש עם מנהיג תנועת העבודה ועיתונה, "דבר", שנוסד שלושה חודשים לפני כן, ונפגש גם עם דוד בן-גוריון. בשנת 1929 הגיע קאהאן לביקור נוסף בארץ ישראל. בדומה לביקורו בשנת 1925, גם בביקור זה ראה קאהאן במפגש עם ראשי תנועת הפועלים חשיבות רבה. הוא סייר בארץ לאורכה ולרוחבה, ניסה להבין את הסכסוך היהודי-ערבי, ייחד תשומת לב מרובה לעשייה החלוצית, ונפגש שוב עם מנהיגי היישוב כדוד בן-גוריון וברל כצנלסון. את בן-גוריון תיאר כ"מנהיג פועלים אמיתי ... אדם בעל אופי חזק". במהלך ביקורו התפעל מהישגיהם של החקלאים החלוצים, וכשביקר בכותל המערבי ביום הכיפורים, התרגש עד דמעות.[24] בשנת 1920 טען כי 'שאלת פלשתינה תאפיל על השאלה היהודית', ובתום ביקורו האחרון בארץ תרם לגיבושה הסופי של נוסחה חדשה: 'הציונות היא שאלה יהודית ואילו הסוציאליזם הוא שאלה עולמית, ולכן אין ניגוד ביניהם'. ובהמשך ישיר לפולמוס שניהל ארבע שנים לפני כן, הצהיר קאהאן: 'פלשתינה היא חלק מלבי'. הצהרות ונוסחאות אלה חוללו פולמוס שנמשך מספר חודשים.[25] לביקוריו בארץ ישראל, כמו גם דיווח בגוף ראשון ממסעותיו, הייתה השפעה רבה בקרב הציבור היהודי באמריקה ובעיצובה וניסוחה של השאלה היהודית בפני ציבור המהגרים.[26]
אחרית ימיו
ב-1946, בגיל 86, לקה קאהאן בשבץ, ולפיכך חדל לתפקד כעורך הראשי של העיתון. הוא נפטר ב-31 באוגוסט 1951, בגיל 91, כתוצאה מכשל לבבי. הוא לא הותיר אחריו צאצאים. בצוואתו לא הורה במפורש להקצות סכום כלשהו מהונו (89 אלף דולר) לטובת מטרה או ארגון סוציאליסטי כלשהו בארצות–הברית. אחייניותיו הסכימו בהמלצת שותפיו לדרך, לתרום כשליש מן הסכום הזה להסתדרות העובדים העבריים בארץ ישראל.[27] על שמו, הוקמו קתדרה וספריה לתולדות תנועת העבודה היהודית באוניברסיטה העברית[28]
The Education of Abraham Cahan", Translation of Bleter Fun Mein Leben, Volumes I and II by Leon Stein, Abraham Conan, and Lynn Davison. Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1969.
לקריאה נוספת
ביוגרפיה שכתב סת' ליפסקי על אברהם קאהאן: Lipsky, Seth, The Rise of Abraham Cahan, Schocken, 2013
יעקב גולדשטיין, פולמוס קהן (1925–1926): הציונות וארץ-ישראל בהגותם של הסוציאליסטים היהודים בארצות-הברית, ירושלים: מרכז דינור, 1999.
אהוד מנור, עיתון למען האנושות – הפארווערטס: מהגרים, סוציאליזם ופוליטיקה יהודית בניו יורק 1890–1917, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008.
יונתן פרנקל, נבואה ופוליטיקה-סוציאליזם, לאומיות ויהודי רוסיה, 1917-1862, תל אביב 1989, עמ' 519–520.
חסיה טורטל, תנועת "עם עולם", העבר, חוברת י', הוצאת אלתירא, 1963
Cahan, Abraham. Yekl and The imported bridegroom, and other stories of the New York ghetto. Courier Corporation, 1970.
Irving Howe, World of Our Fathers: The Journey of the East European Jews to America and the Life They Found and Made, New York 1976, p. 359
Melech Epstein Profiles of Eleven, Detroit, MI 1965, pp. 83-109
Moses Rischin, ’The Promised Land in 1925: America, Palestine, and Abraham Cahan’, YIVO Annual, 22 (1995), p. 102
The Education of Abraham Cahan." Translation of Bleter Fun Mein Leben, Volumes I and II by Leon Stein, Abraham Conan, and Lynn Davison. Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1969.
The Rise of David Levinsky. Harper Torch Books (1917; 1945; 1960).
Blumenthal, Helen E. "New Odessa Colony of Oregon, 1882-1886." Western States Jewish Historical Quarterly 14 (July 1982): 321-22.
^אהוד מנור, עיתון למען האנושות – הפארווערטס: מהגרים, סוציאליזם ופוליטיקה יהודית בניו יורק 1890–1917, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008, עמ' 7-8
^The Education of Abraham Cahan", Translation of Bleter Fun Mein Leben, Volumes I and II by Leon Stein, Abraham Conan and Lynn Davison. Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1969, p. 15-27
^The Education of Abraham Cahan", Translation of Bleter Fun Mein Leben, Volumes I and II by Leon Stein, Abraham Conan, and Lynn Davison. Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1969, p. 169-171.
^בבלעטער פון מיין לעבען, ד, ניו–יורק, 1930 בתרגומו של אהוד מנור בספרו "עיתון למען האנושות – הפארווערטס: מהגרים, סוציאליזם ופוליטיקה יהודית בניו יורק 1890–1917", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008, עמ' 8-9,13-15
^יונתן פרנקל, נבואה ופוליטיקה-סוציאליזם, לאומיות ויהודי רוסיה, 1917-1862, תל אביב 1989, עמ' 520-519.
^1903 נחשבת כשנת מפנה בחייו של אייב קהאהן. בשנה זו שב למערכת העיתון משום הזעזוע שעוררו בו פרעות קישינב, על כך כתב גם בזיכרונותיו בבלעטער פון מיין לעבען, ד, ניו–יורק,1930.
^אהוד מנור, עיתון למען האנושות – הפארווערטס: מהגרים, סוציאליזם ופוליטיקה יהודית בניו יורק 1890–1917, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008, עמ' 7-8
^קאהאן כתב באופן מטפורי בזיכרונותיו, שכדי "להרים את הילד, יש להתכופף אליו". ראו: בבלעטער פון מיין לעבען, ד, ניו–יורק 1930, בתרגומו של אהוד מנור בספרו "עיתון למען האנושות – הפארווערטס: מהגרים, סוציאליזם ופוליטיקה יהודית בניו יורק 1890–1917", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008, עמ' 30-45
^Isaac Metzker,ed. The Bintel Brief: Sixty Years of Letters from the Lower East Side to the Jewish Daily Forward, Schocken Incorporated, 1971, p.11-14.
^Irving Howe, World of Our Fathers: The Journey of the East European Jews to America and the Life They Found and Made, New York 1976, p. 359
^The Imported Bridegroom and Other Stories Boston: Houghton, Mifflin and Company,1898
^The Rise Of David Levinsky, Harper Torch Books (1917; 1945; 1960)
^The Education of Abraham Cahan", Translation of Bleter Fun Mein Leben, Volumes I and II by Leon Stein, Abraham Conan, and Lynn Davison. Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1969.
^Moses Rischin, ’The Promised Land in 1925: America, Palestine, and Abraham Cahan’, YIVO Annual, 22 (1995), p. 102
^Lipsky, Seth, The Rise of Abraham Cahan, Schocken, 2013
^פולמוס זה זכה לתיאור היסטוריוגרפי פרי עטו של יעקב גולדשטיין, המציג תמונה מלאה של העימות האידאולוגי, כפי שזה בא לידי ביטוי בפולמוס שהתעורר בקרב הסוציאליסטים היהודים בארצות–הברית תוך כדי מסעו של קאהאן לארץ–ישראל ואחריו (יעקב גולדשטיין, פולמוס קהן (1925–1926): הציונות וארץ-ישראל בהגותם של הסוציאליסטים היהודים בארצות-הברית, ירושלים: מרכז דינור, 1999), עמ' 242–243
