בתהליך הראייה, המוח מתרגם את האור שהעיניים קולטת מהסביבה לאותות עצביים. אותות אלה הם הבסיס לתפיסה החזותית, והם מקודדים את מאפייני העצמים שנמצאים סביבנו.
עם זאת, התפיסה מהווה פרשנות של המוח למידע שהוא קולט, ולא בהכרח משקפת אחד לאחד את הגירוי הפיזיקלי. חלק מהמידע שהעין קולטת יכול ללכת לאיבוד, והמוח שלנו לא יתייחס אליו; ומנגד, ישנם אובייקטים מורכבים שנצליח לזהות גם אם המידע הפיזיקלי שנקלט במערכת הראייה הוא דל ביותר. הפערים בין הגירוי האובייקטיבי בעולם לבין הפרשנות שהמוח נותן לו משתקפים בין היתר בקיומן של אשליות אופטיות.
יכולות התפיסה החזותית שלנו נגזרות מהדרך שבה המוח מעבד את המידע החושי שהוא מקבל. אזורי העיבוד החזותיים במוח מסוגלים לחלץ מתוך הקלט הגולמי שלל מאפיינים, החל מניגודיות פשוטה בין אור לצל ועד לזיהוי של אובייקטים תלת-ממדיים מאוד מורכבים. תהליך זה מתבסס על צורת הארגון של אזורי העיבוד החזותי ועל הקישוריות של הרשתות העצביות במוח.
היבט חשוב של התפיסה הוא הקשב החזותי. אנו לא מסוגלים להתייחס בו-זמנית לכל המידע שנקלט בעזרת מערכת הראייה, ובפועל המערכת התפיסתית שלנו בנויה להתמקד רק בגירויים שהם רלוונטיים עבורנו. מרכיב חשוב בתהליך זה הוא היכולת להזיז את הראש והעיניים על מנת להתמקד בחלק מסוים של שדה הראייה. בני אדם נהנים מחדות ראייה גבוהה רק באזור קטן במרכז שדה הראייה, שדמותו נופלת על הפוביאה שבמרכז הרשתית. בהתאם לצרכים ולהעדפות שלנו, אנו משתמשים בתנועות עיניים על מנת למקד עצמים שונים במרכז שדה הראייה, ואלה העצמים אשר נתפוס בצורה ברורה יותר.
מנגנונים פיזיולוגיים ועצביים
תרשים של המסלול העצבי העיקרי במערכת הראייה האנושית - מבט מלמטה
האותות מתאי העצב ברשתית עוברים דרך שני עצבים אשר יוצאים מכל אחת מהעיניים. עצבים אלו מכונים עצבי הראייה והם מעבירים את המידע אל גרעין הברך הצדי הממוקם בתלמוס. גרעין זה משמש כתחנת ממסר של המידע החזותי[1]. משם, מסלול העיבוד החזותי העיקרי ממשיך אל קליפת הראייה, אשר נמצאת בחלקה האחורי של קליפת המוח.
המוח האנושי יכול לפרש את האותות החשמליים למידע מועיל המאפשר לאדם לתפוס את העולם החזותי הסובב אותו ולהנחות את התנהגותו בהתאם[2]. כדי לפענח את דפוסי האור המגיעים לרשתית בכל פעם שהאדם פותח את עיניו, על המוח האנושי לבצע חישובים ברמת מורכבות גבוהה מזו שהמחשב המשוכלל ביותר מסוגל לעשות[2].
בנוסף לעיבוד המידע החזותי, המוח שולט באופן פעיל על כניסתם של גירויים למערכת. הוא עושה זאת באמצעות הכוונה של תנועות העיניים וויסות הקשב החזותי.
פגיעה באזורים המוחיים המעורבים בתפיסה חזותית פוגעת ביכולת הזיהוי של גירוי חזותי. כמו כן, היא יכולה להוביל לפגיעה בזיכרון של מאפיינים חזותיים של גירויים מוכרים[3].
פיתוח ושיפור של תפיסה חזותית
התפיסה החזותית מתפתחת לאורך השנים במקביל לגדילתו של הילד[4].
לאחר שלב רכישת המיומנויות הקשורות בתפיסה החזותית מגיע שלב שכלול המיומנויות. שלב השכלול מותנה בהתנסויות ממושכת לאורך שנים[4].
ישנן מספר דרכים לפיתוח תפיסה חזותית.
אחת הדרכים שבהן ניתן לפתח את התפיסה החזותית היא באמצעות תרגול במשחקי מחשב[4].
הבחנה בין תפיסה חזותית לתפיסה מרחבית
להבדיל מהתפיסה החזותית התפיסה המרחבית אינה תלויה באופן בלעדי בחוש הראייה. בתמונה נראה אדם עיוור המשתמש במקל חישה לצורך התמצאות במרחב ללא צורך בקיומו של אור.
המונח "תפיסה מרחבית" מתייחס לתפיסה של צורתם ומיקומם של גירויים במרחב.
קיים דמיון רב בין התפיסה החזותית לתפיסה המרחבית ויש להן מאפיינים משותפים רבים. בהתאם לכך, במקרים רבים משתמשים בשני המונחים כמילים נרדפות או שמתייחסים אליהם כמכלול תחת המונח "תפיסה חזותית-מרחבית".
עם זאת, התפיסה החזותית אינה זהה לגמרי לתפיסה המרחבית. ההבדל המרכזי ביניהן הוא התלות באור. משום שהתפיסה החזותית מבוססת על חוש הראייה היא אינה יכולה להתקיים בתנאים של חושך והיא נפגעת במקרים של לקות ראייה.
לעומת זאת, התפיסה המרחבית אינה מחייבת את השימוש בחוש הראייה. דוגמה לכך היא היכולת של עיווריםלהתמצא במרחב[5].
התערוכה "דיאלוג בחשכה" מאפשרת להתנסות בהתמודדות בחיי היומיום ללא חוש הראייה.
