הקרנית (בלטינית: Cornea, "קורנאה") היא חלקה הקדמי של העין, המכסה את הקשתית, האישון והלשכה הקדמית. הקרנית מספקת את רוב העוצמה האופטית של העין. ביחד עם העדשה, אחראית הקרנית לשבירת האור ולפיכך יש לה חלק במיקוד הדמות. הקרנית אחראית לכשני שלישים משבירת האור הכללית בעין,[1] אך השבירה הסופית נעשית בעדשה, שיכולה לשנות את עקמומיותה, בעוד עקמומיות הקרנית היא קבועה.
לקרנית קצות עצבים שאינם מצופים מיאלין. הם בעלי רגישות למגע, לטמפרטורה ולכימיקלים; מגע בקרנית יגרום לסגירה רפלקסיבית של העפעף.
לשקיפותה של הקרנית חשיבות רבה, שכן היא משפיעה על טיב הדמות שהעין יוצרת. לכן, היא איננה מכילה כלי דם אלא ניזונה על ידי דיפוזיה של דמעות בחלקה החיצוני ומן הלשכה הקדמית בחלקה הפנימי, וכן על ידי נוירוטרופינים המועברים אליה דרך קצות העצב. בקרב בני האדם, קוטר הקרנית עומד על כ־11.5 מילימטר ועוביה התקין נע בין 0.5 מילימטר ל-0.6 מילימטר במרכז ובין 0.6 מילימטר ל-0.8 מילימטר בהיקפה.
בשנת 2019 דווח לראשונה על השתלת קרנית שהתקבלה מתאי גזע.[2]
עד לשנת 2013 הוכרו בקרנית האנושית, כמו בזו של שאר הפרימטים, חמש שכבות. קרנית שקופה ודקה הבנויה מחמש שכבות ידועות וייתכן שיש שכבה שישית,[3] אם כי קיומה עדיין לא הוכח באופן חד משמעי.[4] קרניתם של טורפים כמו הכלב והחתול היא בעלת ארבע שכבות בלבד.[5]
החלק הקדמי מכוסה באפיתל הקרנית.
עיוותים בצורת הקרנית פוגעים בראייה וגורמים לאסטיגמציה או לקוצר ראייה. בניתוחי לייזר "מגלפים" מחדש את פני השטח של הקרנית כדי להעלים את העיוות הגאומטרי.
עד לתחילת העת החדשה טיפולים בבעיות ראייה נסובו בעיקרם סביב מיתוסים עממיים. המאה ה-18 הייתה תקופת מעבר בהקשר זה, לצד תחילתה של המיקרוביולוגיה, וכבר בסוף המאה ה-18 חוקרים שונים, ביניהם ארסמוס דרווין, העלו השערות שונות לגבי דרכים לבצע ניתוחים בקרנית.[6]
בשנת 1818 החלה לראשונה סדרת ניסויים בנושא, כאשר המדען פרנץ רייזינגר יזם סדרת ניסויים בהשתלת קרנית בבעלי חיים, אך בשלב זה ניסויים אלו לא נחלו כל הצלחה. הצלחה ראשונית הגיעה לבסוף בשנת 1837, כאשר החוקר סמואל ביגר הצליח להשתיל בהצלחה קרנית של צבי בצבי אחר.
השתלת הקרנית המוצלחת אל עין אנושית נחלה הצלחה לראשונה בשנת 1905, אך לקתה בחסר בעקבות מחסור בהבנה רפואית משלימה בנוגע לחיטוי, הרדמה וכדומה. ההתפתחות של תחומי הרפואה השונים הללו במקביל, יצרה התקדמות עקבית לאורך המאה ה-20 בהפיכתם של ניתוחי השתלת קרנית למעשיים.[6]