תמר בָּגְרַטְיוֹנִי (בגאורגית: თამარი, תָּמָרִי; או თამარ მეფე, תָּמָר מֶפֶּה), 1166 לערך - 18 בינואר1213) הייתה מלכתממלכת גאורגיה מ-1184 ועד למותה ב-1213. תקופת שלטונה נחשבת כתור הזהב של המונרכיה הגאורגית, שלאורך כל שנות שלטונה וגם במאות השנים שלפניה ואחריה, עמדה בפני איומים מבית (על ידי האצולה המקומית) ומחוץ (על ידי האימפריה המונגולית והטורקית) ועברה תהפוכות רבות. תמר קבלה מאביה ממלכה חזקה והגדילה אותה עוד יותר עד להיותה אימפריה פאן-קווקזית שהשתרעה בשיאה מצפון הקווקז לצפון איראן ומזרחה לתוך אסיה הקטנה. תמר עצמה נחשבה בעיני נתיניה למלכה מוצלחת ומיטיבה שכונתה "מלך המלכים ומלכת המלכות", "תמרה הגדולה" ו"תמר המלך".
תמר הוכרזה כיורשת עצר ושליטה משותפת על ידי אביה, גיאורגי השלישי, בשנת 1178, עוד בתקופת חייו. אולם לאחר מותו של אביה, נתקלה בהתנגדות משמעותית של האצולה הגאורגית. תמר ניטרלה את ההתנגדות בהצלחה והחלה במדיניות חוץ פעילה, תוך ניצול ירידת כוחה של השושלת הסלג'וקית. היא נעזרה באליטה הצבאית רבת העוצמה שבנו אבותיה, והצליחה לבסס ממלכה גדולה ששלטה בקווקז עד שקרסה, שני עשורים לאחר מותה, בפלישה המונגולית לגאורגיה.
תמר נישאה פעמיים במהלך חייה. בפעם הראשונה נישאה בשידוך בשנת 1185, ליורי בוגוליובסקי, נסיך רוס של קייב, ממנו התגרשה שנתיים מאוחר יותר וגירשה אותו מגאורגיה, בשנת 1187, לאחר שסכלה ניסיונות הפיכה שלו בעת נישואיהם. בפעם השנייה בחרה בשנת 1191 בנסיך האלאני, דוד סוסלן, וילדה ממנו שני ילדים, גיאורגי ורוסודן, שירשו אותה כשליטי גאורגיה בזה אחר זה.
החיבור בין תקופה של הצלחות פוליטיות וצבאיות והישגים תרבותיים, יחד עם היותה שליטה אישה (בפעם הראשונה בגאורגיה), הובילה לאידיאליזציה ורומניטיזציה של דמותה באומנות הגאורגית ובזיכרון הלאומי הגאורגי. היא נותרה סמל חשוב בתרבות הפופולרית הגאורגית עד היום. היא עברה קאנוניזציה כקדושה על ידי הכנסייה הגאורגית האורתודוקסית המנציחה את האירוע ב-14 במאי מדי שנה, וקיבלה את התואר "הקדושה תמר המלכה" (წმიდა კეთილმსახური მეფე თამარი).
תקופת ילדותה של תמר הייתה תקופת אי סדר בגאורגיה; בשנת 1177, התעמת אביה גיאורגי עם קבוצה מרדנית של אצילים. המורדים רצו להדיח את גיאורגי לטובת אחיינו, דמנה, שנחשב בעיני רבים כטוען לגיטימי לכתר לאחר שאביו, דוד החמישי, נרצח. העילה של דמנה היוותה תירוץ עבור האצילים בראשות מי שהתחזה כאביו החורג, האמירספסלר, איוון אורבלי, להחליש את הכתר. גיאורגי השלישי הצליח לדכא את המרידה ויצא למסע של סנקציות כנגד האצילים המרדנים; איוון אורבלי הוצא להורג ונציגי משפחתו ששרדו גורשו מגאורגיה. הנסיך דמנה, שסורס וסומא בהוראת דודו, לא שרד את הטלת המום ועד מהרה מצא את מותו בכלא. לאחר שהמרד דוכא והמתחזה חוסל, גיאורגי עשה צעד נוסף לחיזוק המשכיות שלטונו והכריז, בשנת 1178, על תמר כשליטה משותפת יחד עמו וכיורשת מוחלטת.[1] בהכרזה זו ניסה המלך לסכל כל מחלוקת על ירושתו לאחר מותו, ולהעניק לגיטימציה להמשך השלטון על ידי צאצאיו. במקביל קידם גיאורגי מיוחסים ללא שיוך לאצולה הקיימת כדי להרחיק את האריסטוקרטיה ממרכזי הכוח.
תחילת שלטונה ונישואיה הראשונים
במשך שש שנים הייתה תמר שליטה משותפת עם אביה עד למותו בשנת 1184. בשנה זו קיבלה לידיה את השליטה המלאה והוכתרה שוב לשליטה יחידה במנזר גלאתי. היא ירשה ממלכה חזקה אולם האצילים הגדולים הוסיפו לנסות לתפוס את השלטון. לא היו טוענים לכתר משמעותיים מלבדה, אך האופוזיציה התעוררה כתגובה למדיניות הדיכוי של אביה ונסמכה על העובדה שהשליטה החדשה היא אישה. גאורגיה מעולם לא נשלטה לפני כן על ידי אישה וחלק מהאצולה הגאורגית ערערה על הלגיטימיות של שלטונה, בעוד אחרים ניסו לנצל את נעוריה במטרה להשיג אוטונומיה רבה יותר לעצמם.
המעורבות הפעילה של דודתה בעלת ההשפעה, רוסודן, והקתוליקוס-פטריארך של כל גאורגיה (אנ')[2] מיכאיל הרביעי מיריאניסדזה (אנ'), היו גורליות להשגת הלגיטימיות של תמר כיורשת הכתר. עם זאת, נאלצה המלכה הצעירה לוותר ויתורים משמעותיים לטובת האצולה. כך, כדי לקבל את תמיכתו של הקתוליקוס מיכאיל, היא נאלצה לתגמל אותו בכך שמינתה אותו לעמוד בראש שתי ההיררכיות, הדתית והחילונית.
אצילי גאורגיה לחצו על תמר לבטל את המינויים של אביה, שהרחיקו אותם ממרכזי הכוח. בין המינויים האלה היה קוּבַּסַר, קצין בכיר קיפצ'קי שהפך לגאורגי ללא ייחוס אריסטוקרטי, שעזר לגיאורגי השלישי במסע הסנקציות כנגד האצילים המרדנים. אחד מאותם פקידים ללא ייחוס אריסטוקרטי, שנמלט מגורל דומה, היה קותלו ארסלן. הוא כיהן כווזיר הראשי ושר האוצר תחת גיאורגי השלישי עד למותו של גיאורגי ומינויה של תמר לשליטה יחידה ב ב-1184. בערך באותה שנה הוא הוביל קבוצת אצילים ואזרחים עשירים במאבק להגבלת את סמכויות המלוכה על ידי יצירת רשות מחוקקת (דַרבַּזִי), ורשות מבצעת (קַארַאווִי), שלחבריה תהיה הזכות הבלעדית לדון ולהחליט על מדיניות. ניסיון זה ל"חוקה פיאודלית" נכשל. תמר עצרה את קותלו ותומכיו שודלו להיכנע. עם זאת, מאמציה של תמר לצמצום כוחה של האליטה האריסטוקרטית עלו בתוהו. היא נכשלה בניסיונה להשתמש בסינוד הכנסייתי לפיטורי הקתוליקוס מיכאיל ואת מועצת האצילים, דַרבַּזִי, תבעה את הזכות לאשר גזירות מלכותיות. גם נישואיה ליורי בוגוליובסקי נכפו עליה בידי אצילי הממלכה.
האצילים תבעו כי תמר תנשא, בהתאם למקובל באותם ימים, כדי שימונה מנהיג (גבר), שיעמוד בראש הצבא, וכדי להעמיד יורשים לכתר. הבחירה נפלה על יורי, בנו של הנסיך שנרצח, אנדרי בוגולובסקי מנסיכות ולדימיר, שחי כפליט בקרב הקיפצ'קים של צפון הקווקז. הבחירה אושרה על ידי דודתה של תמר, רוסודן בגרטיוני, ובשנת 1185 הובא הנסיך לגאורגיה כדי להינשא לתמר. יורי נמצא כשיר להיות חייל אבל גם אדם קשה. תוך זמן קצר הסתכסך עם אשתו. המתח בין בני הזוג התווסף למאבק בין הפלגים בחצר המלוכה. תמר הגבירה את מעורבותה במאבק בין הפלגים והשתמשה באופן אסרטיבי יותר בכוחה כשליטה. נקודת המפנה בחייה אירעה כשהקתוליקס מיכאיל, רב העצמה, נפטר. היא מינתה את אנטון גנוֹלִיסתַאווִיסדזֶה, שהיה מתומכיה, לווזיר הראשי של הממלכה, שהיה לפני כן כומר בדוד גארג'ה (מתחם מנזרי) (אנ'). תמר הגדילה בהדרגה את בסיס הכוח שלה ורוממה את האצילים הנאמנים לתפקידים בכירים בחצר המלוכה. מבין הידועים שבאצילים האלה הייתה משפחת אצולה ממוצא כורדי, בית מחַארגרדזֵלִי (או זאקאריד-מחארגרדזלי (אנ')).
נישואים שניים
מטבע מתקופת שלטונה של תמר שהוטבעה במטבעה של טביליסי (גאו') בערך בשנת 1200. מצידו האחד (משמאל) מוטבעת המונוגרמה של תמר ובצדדיו ראשי התיבות של תמר ודוד
בשנת 1187, שכנעה תמר את מועצת האצילים לאשר את גירושיה מיורי, שהואשם בהתמכרות לטיפה המרה ובמעשה סדום, והוא נשלח לקונסטנטינופול. יורי ניסה לערוך שני ניסיונות הפיכה כשהוא נעזר במספר אצילים גאורגים שחששו מכוחה הגובר של תמר. הוא נכשל בשניהם ונעלם בחשכת האלמוניות לאחר 1191. המלכה בחרה את בעלה השני בעצמה. היה זה דוד סוסלן, נסיך אלאני, שעל פי ההיסטוריון הגאורגי בן המאה ה-18, וחושטי (אנ'), היה נצר לגיאורגי הראשון מבית בגרטיוני, משפחת האצולה של תמר. הוא היה מפקד צבאי מוכשר, שהפך לתומך הראשי של תמר וסייע להביס את האצילים המורדים שהתייצבו מאחורי יורי.
לתמר ודוד נולדו שני ילדים. בשנת 1192 או 1194, ילדה תמר את גיאורגי הרביעי לאשה, שירש אותה, ובשנת 1195 לערך היא ילדה את בתה רוסודן, שירשה את אחיה כריבון הממלכה הגאורגית המאוחדת.
מעמדו המשפטי של דוד היה מעמד של מלך מלווה[3] של ממלכת גאורגיה. התואר מתבטא באמנות, במגילות ובמטבעות, ונבע מהצורך בהיבטים גבריים של מלכות, אבל הוא נשאר שליט כפיף שחלק את כיסאו וכוחו נבע מתמר. תמר נקראה "תמר מֶפֶּה" (המלך/המלכה תמר) ונוסף לה התואר "מלך המלכים".[4] בגאורגית המילה מלך מתארת זכר או נקבה והכינוי "מפה" היא ללא קונוטציה גברית שיכולה להתפרש יותר כ"ריבון". המינוח למלכה (דֵדוֹפַּלִי), מקביל לתואר מלכה רעיה או לאישה במעמד גבוה הקרובה למלך. לעיתים מוצגת תמר ברשומות הגאורגיות ובחלק מהמגילות כ"דדופלי". לכן, התואר "מפה", נועד, כפי הנראה, להבדיל את מעמדה של תמר מיתר הנשים בעלי תואר דדופלי.
מדיניות החוץ ומסעות צבאיים
שכנים מוסלמים
הממלכה הגאורגית בתקופת שלטונה של תמר 1184-1230
ברגע שתמר הצליחה בגיבוש כוחה ומצאה תומכים אמינים כמו דוד סוסלן, בית מחארגרדזלי (אנ'), בית תורלי (אנ') ומשפחות אצולה אחרות, היא חידשה את מדיניות ההתפשטות של קודמיה. מאבקי ירושה של שושלות אצולה גאורגיה יחד עם המאבקים של יורשי האימפריה הסלג'וקית הגדולה כמו האטאבגים האילדניזים של אזרבייג'ן (אנ'), שירוואנשאח[5] והאחלטשאש,[6] האטו את הדינמיקה של הישגי הגאורגים שהחלו עוד בתקופת שלטונו של דוד הבנאי, הסבא רבא של תמר אך היו לא רציפים. עם זאת בתקופתה של תמר, שבו הגאורגים להיות פעילים, בייחוד בעשור השני לשלטונה.
בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-12, החל השלטון הגאורגי להתערב ביחסים בין האילדניזים (אנ') והשירוואנים.[5] הגאורגים נעזרו בנסיכים מורדים בני המקום והפכו את שירוואן (אנ') למדינה כפופה שהעלתה מיסים (אנ') לגאורגיה. האטבג (אנ')[7] האילדניזי, אבו בכר (אנ'), ניסה לבלום את התקדמות הגאורגים. הוא עמד בראש קואליציה של צבאות מוסלמיים אבל ספג תבוסה מוחצת מהצבא הגאורגי בראשות דוד סוסלן. בקרב המכריע, קרב שמכור, שהתקיים בשנת 1195, ניצחו הגאורגים ניצחון מוחץ. הגאורגים לקחו שלל ושבויים רבים וכן את דגלו של הח'ליף (אשר הועבר למנזר חאחולי (אנ')). הם השתלטו על עיר הבירה שמכור (כיום שמקיר (Şəmkir) בטורקיה) והאזורים הסמוכים אליה. השטחים הכבושים הועברו לשירוואנשאח[5] בתנאים של וסאליות. משם צעד הצבא הגאורגי בראשות תמר לגנג'ה. אף על פי ששנה לאחר מכן הייתה לאבו בכר האפשרות להחזיר לידיו את השלטון הוא ויתר על כך משום שהבין שלא יוכל לשרוד גיחות גאורגיות נוספות.
בשנת 1199 זכו צבאותיה של תמר בניצחון גדול נוסף כאשר שני האחים זכריה (אנ') ואיוון מחארגרדזלי (אנ') הצליחו לנשל את שושלת שאדאדיד (אנ')[8] מאני[9] וקיבלו אישור מהמלכה להחזיק בה כנחלתם. מבסיסם באני התקדמו האחים מחארגרדזלי לשטחי מרכז ארמניה וכבשו מידי השושלות המוסלמיות מצודה אחר מצודה: בג'ני (אנ') נכבשה ב-1201 ודווין (אנ') ב-1203.
סולימאן השני (אנ')[10] סולטאן סולטנות רום, חשש מההצלחות הגאורגיות של הממלכה הנוצרית. הוא אסף חילות מהאמירויות הווסליות שלו באזור וצעד בראש כח של כ-300,000 חיילים סלג'וקים לכיוון גאורגיה. אולם המחנה שלו הותקף והושמד בקרב בסיאן בשנת 1203 או 1204. ההיסטוריון של תמר תיאר כיצד הצבא הגאורגי בראשות דוד סוסלן שמנה כ-80,000 חיילים התארגן לפני צעידתו לבסיאן בעיר החצובה בסלע, ורדזיה, ואיך תמר המלכה נאמה בפני צבאה ממרפסת הכנסייה בוורדזיה.
בשנת 1206 כבש מחארגרדזלי את קארס בשם הכתר הגאורגי, אולם בשנת 1209 נהדפו כוחותיו מחומות אחטל.[11] זה עיכב את המאבק על אדמות ארמניה, והותיר את אזור ימת ואן, בעמדה מוגנת יחסית תחת אדוניהם החדשים מהשושלת האיובית. בשנת 1209, החריבו האחים מחארגרדזלי את ארדביל. הרשומות תולדות גאורגיה וגם הרשומות של תולדות ארמניה מספרות כי הסיבה לכך הייתה נקמה כנגד השליטים המוסלמיים המקומיים על תקיפת העיר אני[9] וטבח האוכלוסייה הנוצרית שבה. בפרץ האחרון הגדול, גייסו האחים מחארגרדזלי צבא בכל האזורים שבהם שלטה תמר כולל שטחי הווסלים, וצעדו דרך נחיצ'יבאן וג'ולפא (אנ') למאראנד (אנ'), תבריז וקזווין בצפון איראן. בדרכם בזזו כמה יישובים.
מנזר איווירון בהר אתוס, מרכז גדול של התרבות הנוצרית שהועדף על ידי הכתר הגאורגימנזר המצלבה בירושלים שאוכלסה על ידי נזירים גאורגים בעבר. הייתה תחת חסותה של תמר המלכה
האימפריה של טרפזונטס והמזרח התיכון
בין האירועים הראויים לציון של שלטונה של תמר היה ייסוד האימפריה של טרפזונטס, לחופיו הדרום-מזרחיים של הים השחור, בשנת 1204. ממלכה זו הוקמה על ידי אלכסיוס הראשון (אנ') ואחיו דוד קוממנס (אנ'), בסיוע הכוחות הגאורגיים, והתקיימה במחוזות הצפון-מערביים, של האימפריה הביזנטית המתפוררת באזור פונטוס. אלכסיוס ודוד, קרובי משפחתה של תמר, היו נסיכים ביזנטיים נמלטים, שגדלו בחצר הארמון הגאורגי. על פי היסטוריון החצר של תמר, נשלחה משלחת גאורגית לטרפזונטס במטרה להעניש את קיסר האימפריה הביזנטית, אלכסיוס הרביעי אנגלוס (אנ') על כך שהחרים את משלוח הכסף ששלחה תמר למנזרים של אנטיוכיה ולמנזר איווירון שבהר אתוס. עם זאת, סביר יותר כי תמר רצתה לנצל את מסע הצלב הרביעי המערב אירופי כנגד קונסטנטינופול, ולהקים ממלכה ידידותית בגבול הדרום-מערבי של גאורגיה. כפי הנראה תרמה לכך גם הסולידריות המשפחתית לקומננים המנושלים.[12]
תמר ביקשה לעשות שימוש בחולשתה של האימפריה הביזנטית ותבוסת הצלבנים לסולטאן האיובי, צלאח א-דין, במטרה להעלות את מעמדה של גאורגיה בזירה הבינלאומית ולמלא את התפקיד המסורתי של הכתר הביזנטי כמגן הנוצרים במזרח התיכון. מיסיונרים נוצרים גאורגים היו פעילים בצפון הקווקז, וקהילות של נזירים גאורגים היו מפוזרות בכל רחבי המזרח התיכון. הרשומות ההיסטוריות של תמר משבחות את ההגנה האוניברסלית של הנצרות ותמיכתה בכנסיות ומנזרים ממצרים ועד לבולגריה וקפריסין.
חצר המלוכה הגאורגית דאגה בעיקר למרכזים הנזיריים הגאורגיים בארץ הקודש (אנ'). עד למאה ה-12 נרשמו שמונה מנזרים בירושלים. הביוגרף של צלאח א-דין, באהא א-דין איבן שדאד (אנ') דיווח כי לאחר הכיבוש האיובי של ירושלים, בשנת 1187, שלחה תמר שליחים לסולטאן וביקשה שיוחזר הרכוש שהוחרם מהמנזרים הגאורגים בירושלים. תגובתו של צלאח א-דין לא נרשמה אולם נראה כי בקשתה נשאה פרי. ז'אק דה ויטרי, שמונה להגמון של עכו זמן קצר לאחר מותה של תמר, נותן עדות נוספת לנוכחות הגאורגית בירושלים. הוא כתב כי הגאורגים, בניגוד לצליינים הנוצרים האחרים, זכו למעבר חופשי לתוך העיר בדגלים מונפים. איבן שאדאד דיווח כי תמר הציעה לצלאח א-דין 200,000 מטבעות זהב במאמציה להשיג את שרידי הצלב האמיתי, שצלאח א-דין לקח כשלל בקרב חיטין. הצעת המחיר הייתה גבוהה יותר מהצעת הקיסר הביזנטי אולם מאמציה לא נשאו פרי.
תור הזהב
דגל ממלכת גאורגיה בתקופת תמרמטבעות מתקופת שלטונה של תמר ( - המונוגרמה של המלכה תמר המורכבת מהאותיות Θ ו־Δ) ועליהם כיתוב בערבית: ملكة الملكات جلال الدنيا والدين تامار ابنة كيوركي ظهير المسيح
התואר המלכותי של תמר הביא לידי ביטוי לא רק להשפעתה על המחוזות המסורתיים של הממלכה הגאורגית, אלא כלל תארים נוספים, תוך שימת דגש על ההגמוניה של הכתר הגאורגי על האדמות השכנות. לפיכך, תמר מזוהה במטבעות ובמסמכים רשמיים בתואר: "בהתאם לרצונו של האל, מלך המלכים ומלכת המלכות של האבחזים, הכרתוולים, האראנים[13]קאחתים והארמנים; שירוואנשאח[5] ושאהנשאה; שליטה יחידה של כל המזרח והמערב, תפארת העולם והאמונה; אלופתו של המשיח".[14]
המלכה מעולם לא הצליחה להיות שליטת יחיד ומועצת האצילים המשיכה לתפקד. יוקרתה של תמר והרחבת ה"פַּטרוֹנקמוֹבָּה",[15] הגדילה את סמכות נסיכי השושלות ושמרה על הממלכה מפיצול. זו הייתה התקופה הקלאסית בהיסטוריה הפיאודלית של גאורגיה. תמר הצליחה ליישם את השיטה הפיאודלית גם במקומות שלא הייתה מוכרת לפני כן, הגם שנתקלה בהתנגדות. בשנת 1212 מרדו תושבי ההרים של גאורגיה בפחובי (אנ') והדידו (צאזים) (אנ') בגבול הצפון-מזרחי של הממלכה (צפון הקווקז). המרד דוכא בידי איוון מחארגרדזלי (אנ') לאחר שלושה חודשים של קרבות קשים.
עם פריחת המרכזים המסחריים שהפכו להיות תחת שליטת הממלכה הגאורגית, התעשייה והמסחר הביאו עושר חדש לכס הגאורגי. מיסים שהועלו מהשכנים ושלל המלחמות הוסיף לאוצר המלוכה, והוליד את האמרה כי "איכרים היו כמו אצילים, האצילים כמו נסיכים והנסיכים כמו מלכים".
תרבות
עם השגשוג הגיעה גם פריחת התרבות הגאורגית הייחודית, שנוצרה מתערובת של תרבות נוצרית וחילונית, מערבית ומזרחית. עם זאת, הזדהו הגאורגים עם המערב הביזנטי ולא עם התרבות האסלאמית המזרחית. המלוכה הגאורגית ביקשה להדגיש את הקשר לנצרות ולהציג את סמכותם המלכותית כזכותם האלוהית של מלכים. באותה תקופה עוצב מחדש הקאנון של האדריכלות הגאורגית האורתודוקסית, ונבנו סדרה של קתדרלות-כיפה גדולי מידות. הביטוי של הכוח המלכותי שנגזר מהאימפריה הביזנטית שונה בצורות שונות כדי לתמוך במעמדה חסר התקדים של תמר כשליטה אישה בזכות עצמה. חמשת הדיוקנאות המונומנטליים של תמר המונצחים בציור קיר בכנסיות הגאורגיות ערוכים באופן ברור על פי הדגם הביזנטי, ומדגישים תמות גאורגיות מסוימות וסגנון פרסי של יופי נשי. למרות הנטייה התרבותית לכיוון ביזנטיה, קשרי הסחר האינטימיים של הממלכה היו במזרח התיכון. עדויות לכך ניתן למצוא במטבעות גאורגיים מאותה תקופה, שהכתובות עליהן נכתבו בגאורגית ובערבית. סדרה של מטבעות נטבעו בשנת 1200 לערך בשם המלכה תמר מתארת גרסה ביזנטית של פני המטבע וכתובת בערבית על גב המטבע המתארת את תמר כ"אלופתו של המשיח".
הרשומות הגאורגיות של אותה תקופה ראו את המוסר הנוצרי כקדוש וספרות אבות הכנסייה פרחה, ומצד שני היא איבדה את מעמדה הבכיר לספרות החילונית, שהייתה מקורית אף על פי שהושפעה מהתרבויות השכנות. המגמה הגיעה לשיאה בפואמה האפית של שותא רוסתוולי, "עוטה עור הנמר", שהעלה על נס את האידיאלים של "תקופת האבירות". היצירה נחשבת בגאורגיה כהישג הגדול ביותר של הספרות המקומית ומתייחסים אליה ביראת כבוד.
מותה וקבורתה
תמר האריכה ימים מבן זוגה, דוד סוסלן, ומתה ממחלה קטלנית לא רחוק מבירתה, טביליסי. לפני מותה הכתירה את בנה, גיאורגי הרביעי לאשה, כשליט משותף. ההיסטוריון של תמר תיאר בכתביו כי תמר נפלה למשכב בפתאומיות בעת דיון בענייני הממלכה עם שריה בטירת נַאצַ'ארמַאגֵווִי (גאו') ליד העיר גורי. היא הועברה לטביליסי ולאחר מכן לטירת אַגַרַנִי (אנ') הסמוכה. שם נפטרה ונתיניה התאבלו עליה. עצמותיה הועברו לקתדרלת סווטיצחובלי במצחתה ולאחר מכן לחלקת הקבר המשפחתית של שושלת המלוכה הגאורגית במנזר גלאתי. הדעה הרווחת בקרב החוקרים היא שתמר נפטרה בשנת 1213, אם כי ישנן אינדיקציות מעורפלות שמהן נובע ייתכן כי נפטרה מוקדם יותר, בשנת 1207, או ב-1210.
בתקופות מאוחרות יותר צצו מספר אגדות לגבי מקום קבורתה של תמר. על פי אחת מהאגדות, היא נקברה בגומחה סודית במנזר גלאתי, כדי למנוע את חילול גופתה בידי אויביה. על פי גרסה אחרת, נקברו שרידיה במיקום חדש ורחוק ואולי אף בארץ הקודש. בתחילת המאה ה-13 האביר הצרפתי גיום דה-בואה (אנ') מזכיר את המלכה תמר במכתב שכתב בפלשתינה לבישוף בזאנסון. במכתב הוא מדווח כי שמע שמלך הגאורגים שם פעמיו לכיוון ירושלים בראש צבא גדול וכבר כבש ערים רבות של הסרצנים (הערבים). הוא נשא, כך נאמר בדיווח, את שרידיה של אמו "תמר המלכה האדירה" ("regina potentissima Thamar"), שלא יכלה לעלות לרגל לארץ הקודש בימי חייה וביקשה להיקבר ליד הקבר הקדוש.
החיפוש אחר קברה של תמר הפך במאה ה-20 לנושא למחקר אקדמי כמו גם למוקד עניין לציבור הרחב. הסופר הגאורגי, גריגול רובכידזה (אנ'), כתב במאמרו בשנת 1918 על תמר: "איש אינו יודע איפה קברה של תמר. היא שייכת לכולם ולאף אחד: הקבר שלה הוא בלבם של הגאורגים ובתפיסה הגאורגית. זה לא קבר אלא אגרטל יפה שבו פורח פרח השומר על רעננותו, המלכה תמר, פורחת". הסברה הרווחת באקדמיה היא שתמר קבורה במנזר גלאתי, אולם סדרה של מחקרים ארכאולוגיים, החל מתאקאישווילי (אנ'), לא הצליחה לאתר אותו במנזר.
במשך מאות בשנים, התפתחה דמותה של תמר כדמות דומיננטית בפנתאון ההיסטורי של גאורגיה. מספר משוררים מימי הביניים כולל שותא רוסתוולי, ראו בתמר מקור השראה ליצירותיהם. ישנה אגדה על כך שאהבתו הבוערת של רוסתוולי לתמר היא שהביאה לכך שהוא סיים את ימיו במנזר. הסצנה הדרמטית בפואמה של רוסתוולי, בה המלך רוֹסטֶוואן מכתיר את בתו טינאטין, הוא אלגוריה לשיתוף השלטון בין גיאורגי השלישי לתמר בתו. על פי רוסתוולי: "גור אריות הוא טוב באותה מידה בין אם הוא זכר או נקבה".
המלכה הפכה לנושא בשירי הלל עכשוויים, כמו "תמריאני" (גאו') של צ'אחרוחאדזה (אנ') ו"עבדול-מסיאני" ("עבד המשיח") (גאו') של יואנה שאוותלי (אנ'). הרשומות הגאורגיות כוללות דברי הספד לתמר. העיקריים שבהם הם שני מקורות שהתרכזו בתקופת שלטונה - "חיי תמר, מלכת המלכות" ו"ההיסטוריה וההספדים של ריבונים" - שהפכו למקורות העיקריים לקדושתה של תמר בספרות הגאורגית. כותבי הרשומות של גאורגיה רוממו אותה כ"פרוטקטור האלמנה" ו"שהתברכה שלוש פעמים". הם שמים דגש מיוחד על מעלותיה כאישה: יופי, ענווה, אהבת חסד, נאמנות ותום. אף על פי שעברה קאנוניזציה כקדושה מאוחר יותר על ידי הכנסייה הגאורגית, היא נקראה קדושה אף במהלך חייה בקולופון הדו לשוני יווני-גאורגי שצורף לכתב היד של הבשורות מוואני (אנ').
האידיאליזציה של תמר הודגשה ביתר שאת בעקבות האירועים שהתרחשו בעת שלטונם של יורשיה; בתוך שני עשורים ממותה, הביאו הפלישות החווראזמית והמונגולית, לסיומה הפתאומי של הדומיננטיות הגאורגית באזור. תחיות לאומיות שחלו בתקופות מאוחרות יותר היו קיקיוניות בהשוואה להישגי שלטונה של תמר. כל אלה תרמו לפולחן של תמר שטשטש את ההבחנה בין האידיאליזציה של מלכה לאישיותה האמיתית.
בזיכרון העממי הגאורגי, כרוכה דמותה של תמר בהילה אגדית ורומנטית. שירי עם, פואמות וסיפורים מציגים אותה כשליטה אידיאלית, אישה קדושה כפי שמתוארים לעיתים אלים פגניים וקדושים נוצרים. לדוגמה, באגדת אוסטית עתיקה, המלכה תמר מתעברת מקרן שמש הזורחת מהחלון. במיתוס אחר, מהמחוזות ההרריים של גאורגיה, מתארים את תמר כשווה לאלוהות מזג האוויר, פרימיזה, השולטת בחורף. באופן דומה, במחוז ההיסטורי ההררי פשאבי, דמותה של תמר מזוהה עם אלת הריפוי ופוריות האישה.
אף על פי שמעולם לא הייתה מעורבת באופן ישיר בלחימה, זכר הניצחונות הצבאיים בתקופת שלטונה תרם לדמותה הפופולרית כדמות המלכה הלוחמת. דמות זו באה הדהדה לסיפור על צארינה דינארה (אנ'), סיפור פופולרי רוסי מהמאה ה-16 על מלכה גאורגית דמיונית הנלחמת כנגד הפרסים.
חלק גדול מהתפיסה המודרנית על המלכה תמר עוצב תחת ההשפעה של התנועה הרומנטית של המאה ה-19, ועם התעצמות הלאומיות בקרב האינטלקטואלים הגאורגים של אותה תקופה. בספרות הרוסית והמערבית של המאה ה-19, שיקפה דמותה של תמר את התפיסות האירופאיות לגבי המזרח, שגאורגיה נתפסה כחלק ממנו, ואת מעמדן ומאפייניהן של הנשים במזרח.
הסופר הטירולי (אנ') יוזף פיליפ פלמרייר (אנ'), תיאר את תמר כ"סמירמיס הקווקזית". המשורר הרוסי, מיכאיל לרמונטוב, שהוקסם מהקווקז ה"אקזוטי", כתב את הפואמה הרומנטית "טמרה" (רוסית: Тамара ;1841), שבה הוא משתמש באגדה גאורגית עתיקה על נסיכה הררית דמוית סירנה, לה קרא המלכה תמר. אף על פי שתיאורו של לרמונוטוב את המלכה כמפתה וקטלנית, לא היה מבוסס היסטורית, הוא השפיע מספיק כדי להעלות את הנושא של מיניותה של תמר, שאלה שבה עסקו חוקרים אירופאיים מהמאה ה-19. המחזה של קנוט האמסון, משנת 1903, "דרונינג טמרה" ("המלכה תמרה"), היה מוצלח פחות; מבקרי תיאטרון ראו את דמותה של תמר כ"אישה מודרנית לבושה בתחפושת של ימי הביניים" וראו במחזה כ"דבר פרשנות על האישה החדשה של שנות ה-90 של המאה ה-19". המלחין הרוסי מילי באלאקירב כתב פואמה סימפונית שכותרתה "טמרה" (נדפסה לראשונה בשנת 1884).
דמותה של תמר עבר רומנטיזציה גם בספרות הגאורגית, אולם באופן שונה לגמרי מנקודת המבט הרוסית והמערבית. הרומנטיקנים הגאורגים הלכו בעקבות המסורת של ימי הביניים, שגילמו את דמותה כאישה עדינה וקדושה, ששלטה בממלכה שהייתה במצב קבוע של מלחמה. סנטימנט זה גבר בהשראת הגילוי מחדש של ציור קיר של תמר במנזר בתניה (אנ'), מנזר הרוס באותם ימים, שנחשף ושוחזר בידי הנסיך גריגורי גגארין (אנ') בשנות ה-40 של המאה ה-19. הפרסקו הפך למקור לתחריטים רבים שנפוצו בגאורגיה באותו זמן, ולהשראתו של המשורר, גריגול אורבליאני (אנ'), שהקדיש לו שיר רומנטי. סופרים גאורגים שהשוו את מצבה של גאורגיה באותם ימים (המאה ה-19) של שליטה רוסית בגאורגיה ודיכוי המוסדות הלאומיים, ביכו בכתביהם את העבר שאבד לבלי. תמר הפכה להאנשה של ימי הזוהר של גאורגיה, שנמשכת עד היום.
^שליטי האימפריה אמצו לעצמם את התואר "קומננוס גדול" על שם השושלת הביזנטית הקוממנית (Κομνηνός או Κομνηνοί), שנושלו מהשלטון על האימפריה הביזנטית בשנת 1185. על כן לעיתים נקראת הממלכה "האימפריה הקומננית".
^"მეფეთ მეფე და დედოფალთ დედოფალი აფხაზთა, ქართველთა, რანთა, კახთა და სომეხთა, შირვანთა და შაჰანშათა და მბრძანებელი ყოვლისა აღმოსავლეთისა და დასავლეთისა, დიდება ამა სამყაროსა და სარწმუნოებისა, მესიის მოვლენილი"; בגאורגית אין הבדל בכתיבה בין לשון זכר ונקבה לכן שליט/שליטה, אלופו/אלופתו וכיוצא בזה.
^פטרונקמובה (პატრონყმობა) (אנ') היא הגרסה הגאורגית לפיאודליזם
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.JPG)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.JPG)
