לרמונטוב נולד במוסקבה למשפחה ממעמד מכובד, וגדל בכפר טרחאני (Тарханы) שבמחוז פנזה של היום. משערים שמוצאו ממשפחת אציליםסקוטית (Earls of Learmont). לפי עדויות, שירת אציל סקוטי ממשפחה זו בצבא הפולני, נשבה במהלך הקרבות, עבר לשירות הצאר הרוסי ונהרג בקרב ליד סמולנסק בשנת 1633.
כיוון שלא עלה בידי משפחתו להסתדר כלכלית, נאלץ אביו של לרמונטוב, כמו אביו שלו לפניו, להתגייס לצבא. בעלותו לדרגת קפטן, הוא נישא למריה ארסנייבה בת השש עשרה. שנה לאחר נישואיהם, בליל ה-3 באוקטובר 1814 (לפי הלוח היוליאני), נולד מיכאיל לרמונטוב. זמן קצר אחרי לידתו, פרץ ריב בין אביו לבין סבתו מצד אמו. האם, אשר לא הצליחה לעמוד בעין הסערה, נפלה למשכב ומתה ב-1817. לאחר מות בתה, הקדישה סבתו יליזבטה אלכסייבנה את כל זמנה ללרמונטוב הפעוט, בפחדה כי במוקדם או במאוחר יילקח הילד ממנה בידי אביו. ייתכן כי בשל הדאגה היתרה או בשל המתחים המתמשכים במשפחתו בימי צעירותו, פיתח לרמונטוב מזג שהיה יהיר ופחדני גם יחד, ואף משיכה להרס.
כילד, האזין לרמונטוב לסיפורי נוכלים וגנבים ודמיונו נשבה בידי אופיים הגס, אומץ לבם ומקומות מחייתם הפראיים. בגיל 10 הוא חלה, וכדי לרפא את מחלתו לקחה אותו סבתו אל חבל הקווקז. שם אהב לרמונטוב ילדה אשר תיאר אותה מאוחר יותר כבעלת שיער זהוב ו"זוג עיניים מלאכיות".
בילדותו המוקדמת התחנך לרמונטוב בידי צרפתי בשם ז'אנדרו; כשהתברר שאותו ז'אנדרו היה מחנך לא מוצלח, החליטה סבתו לקחת את נכדה למוסקבה. תחילה התחנך לרמונטוב בידי מחנך גרמני בשם לוי ואז נחשף לגתה ושילר, וזמן קצר אחר כך החל בלימודיו בגימנסיון אקדמי. הוא הוכיח עצמו כתלמיד מוכשר מעבר למקובל. בגימנסיון הכיר את שירתם של פושקין ושל ואסילי ז'וקובסקי. אחת מחברותיו תארה אותו כ"נשוי לכרך עבה של ביירון". אותה נערה, יקטרינה חבוסטוביה, הייתה לאחד ממושאי תשוקתו של לרמונטוב ועליה כתב את השיר הבלתי רגיל "У Врат Обители Святой" ("בשערי משכן הקדושה"). אותה עת, יחד עם תשוקתו הפואטית של לרמונטוב, התעוררו בקרבו השנינות הארסית וההומור האכזרי. כישרונו לצייר קריקטורות תאם את יכולתו לצלוף בתלמידים בכינויים שונים.
בשנת 1830 עבר לרמונטוב ללמוד באוניברסיטת מוסקבה. באותו קיץ התרחש אסון נוסף במשפחתו: מוכה יגון בשל הריחוק מצד בנו, עזב אביו את הבית ומת זמן קצר אחר כך. מותו היווה אובדן כבד ללרמונטוב, כפי שבא לידי ביטוי בכמה משיריו: "סלח לי, הניפגש שוב?", ו"הגורל הנורא של אב ובן".
בזמן לימודיו בלט לרמונטוב בהתבדלותו היהירה והמתנשאת. הוא הקפיד להתייצב להרצאות, אך לרוב היה קורא ספר באחת מפינות האודיטוריום, ורק לעיתים רחוקות לקח חלק בחיי החברה של הסטודנטים. תקופת לימודיו באוניברסיטה תמה כשלקח חלק במעשה קונדס מחוצף כנגד אחד הפרופסורים.
אירועי האוניברסיטה גרמו ללרמונטוב לשקול מחדש את בחירת הקריירה שלו. בשנים 1830–1834 התחנך במכללת חיל הפרשים, בסיום הלימודים הוסמך לקצונה והוצב לשרת ביחידת הוסארים בסנקט פטרבורג. בתקופה זו כתב שירה אשר חיקתה את פושקין וביירון. הוא גם גילה סקרנות עזה לגבי היסטוריה רוסית ואפוסיםימי-בינימיים אשר השתקפה בשירים אודות העיר מוסקבה: השיר על הסוחר המוצלח קלצ'ניקוב ובשירו הארוך בורודינו, ובסדרת בלדות פופולריות.
תהילה וגלות
לרמונטוב התענג על ציור נופי הרים, כמו בציור התכתשות בהרי דאגסטן (1839)
תהילתו של לרמונטוב באה אליו לאחר שירו "מות המשורר" ("Смерть поэта"), שנכתב לאחר מותו של "שמש השירה הרוסית", א"ס פושקין, בדו-קרב. בשירו טען לרמונטוב, כי לא היה זה דו-קרב אלא רצח, והאשים את הצאר ויועציו בתכנונו. השיר הטיל אשמה גם על החברה הגבוהה ברוסיה על שותפותה ברצח פושקין. השיר צייר חברה זו כ"כת מתייהרת" ו"רוצחי חירות, גאון ושם עולם" ש"סביב הכס אורבים לבלוע נתח" (הציטוטים הם מתוך תרגום השיר, שנעשה על ידי דב גפונוב). השיר ביקע את האווירה המדכאת של רוסיה בשנות ה-30 של המאה ה-19 כברק המכה בשמים צלולים; השיר הכיל כוח של נבואהמקראית, גם אם בני זמנו של המשורר ראו בו אות לאדם שאינו שפוי.
השיר אמנם לא פורסם בפומבי, אלא הועבר מאיש לאיש בהעתקים כתובים, אך הוא הגיע בסופו של דבר אל הצאר, אשר החליט לשלוח את לרמונטוב לאלתר לחבל הקווקז כקצין פרשים. כאמור, שהה לרמונטוב בקווקז כילד בן 10 עם סבתו, וכך מצא עצמו "בבית" עם רגשות סימפתיים יותר מאלו שזכר מילדותו. מידותיהם הטובות והנוקשות של יושבי ההרים אשר נגדם היה עליו להילחם, כמו גם נוף הסלעים וההרים, התבררו כקרובים לליבו. הצאר הגלה אותו אם כן, אל ארץ מולדת, אם כי סבתו לא סברה כך, והצליחה לגרום לקיצור תקופת גלותו.
לרמונטוב שהה בסנקט פטרבורג בין השנים 1838–1839, והתבוננותו הזועמת בהווי האריסטוקרטי, שם קיבלו אותו הנשים האופנתיות כידוען, הביאו לכתיבת מחזה הביקורת "נשף המסיכות". לאחר מכן הוחזר לצבא הקווקזי.
עד 1839 השלים את הרומן היחידי שלו באורך מלא, "גיבור דורנו", אשר תיאר באופן נבואי את הדו-קרב בו קיפח את חייו ביולי 1841. יש הטוענים כי גם דו-קרב זה היה רצח שהוזמן על ידי הצאר, שרצה להיפטר מהמשורר המרדן, אך יכול להיות כי גם אופיו היהיר של לרמונטוב תרם להחשת הסוף. רבים מפיוטיו המעולים נתגלו לאחר מותו בספרון הכיס שלו.
מותו
לרמונטוב מת בדו-קרב ביולי 1841. הלווייתו התקיימה ב-17 ביולי (29 ביולי) 1841 בבית העלמין הישן של פיאטיגורסק. 250 יום לאחר מכן, ב-21 בינואר1842 האציל ארסנייב פנה אל הצאר בבקשה להעביר את גופת המשורר לכפר טרחאני. לאחר שהצאר אישר זאת, הועברה גופתו ב-21 באפריל (3 במאי) 1842 לכפר טרחאני. הוא נקבר סמוך לקבר סבו והוריו ב-23 באפריל (5 במאי) 1842.
יצירות
שד יושב בגן (1890), ציור של מיכאיל ורובל ליצירתו של לרמונטוב "שד".
במהלך חייו פרסם לרמונטוב רק כרך דק של אוסף שירים (1840). שלושה כרכים, אשר קוצצו בידי הצנזורה, פורסמו שנה אחרי מותו. שיריו הקצרים נעים בין יצירות פטריוטיות זועמות כמו ארץ אבות ועד הערצה פנתאיסטית של הטבע החי (אני יוצא לבדי אל הדרך). לרמונטוב "הואשם" בכך שפיוטיו המוקדמים היו נגועים ילדותיות, מפני שעל אף שליטתו המיומנת ברזי השפה, היא פונה יותר אל צעירים מאשר אל הבוגרים. אולם האווירה הרומנטית של ההתפכחות הייתה אשליה שבה היה שקוע יתר על המידה בעצמו. הוא ניסה לנתח ולהביא אל האור את הסיבות העמוקות ביותר לאי שביעות הרצון המטפיזית שלו עם החברה ועם עצמו.
שורשים פטריוטיים ופנתאיסטים בשירתו הביאו לתהודה בלתי צפויה בספרות הרוסית המאוחרת. בוריס פסטרנק לדוגמה, הקדיש את אוסף שיריו מ-1917 לזכר שיר אחד חשוב של לרמונטוב, שד. זהו שיר ארוך ובו כמה משורותיה היפות ביותר של השפה, אשר לרמונטוב שיכתב מספר פעמים עד מותו. השיר מהלל את הלהט של "הרוח האינסופית של האתאיזם" אל "עלמת ההרים", והוא נאסר לפרסום במשך עשורים. אופרה עשירה של אנטון רובינשטיין על נושא זהה נפסלה גם כן בידי צנזורים שסברו כי יש בה חילול הקודש.
בזכות הרומן היחיד שכתב, לרמונטוב נחשב אחד האבות המייסדים של הפרוזה הרוסית. גיבור דורנו הוא למעשה אוסף סיפורים תפור היטב הסבים סביב דמות יחידה, פצ'ורין. הסיפורים הקצרים קשורים בצורה מורכבת כך שהקורא יכול לעקוב אחר מעשיה השטחיים של הדמות ועד להבנת הפילוסופיה שלה ושורשי התנהגותה המסתורית לכאורה. מבנהו החדשני של הרומן עורר השראה במספר יצירות, כמו ברומן פנין (1955) של ולדימיר נבוקוב.
שירי מיכאיל לרמונטוב; תרגום מרוסית לעברית: דב (בוריס) גפונוב; סידור והכנה והוצאה לאור על ידי לזר לוברסקי, תל אביב: ברטה גפונוב, 1986. (עברית ורוסית, עמוד מול עמוד)
