דב גפונוב נולד בחצי האי קרים שבאוקראינה, והגיע לכותאיסי שבגאורגיה עם אביו כפליט.[3] בילדותו למד מעט עברית ויהדות מסבו, שהיה רב. בזמן מלחמת העולם השנייה גויס אביו לצבא האדום. גפונוב, אמו, סבו, סבתו ואחיו הפעוט ברחו מזרחה והגיעו לגאורגיה. הקשר עם אביו נותק, ורק בסוף שנות השבעים, לאחר שגפונוב כבר לא היה בין החיים, הצליח אביו ליצור שוב קשר עם משפחתו. גפונוב נשא לאישה יהודייה ממוצא גאורגי, ממנה נולדה לו בת, ולבסוף התגרשו.
בשנים הבאות המשיך ללמוד עברית מקריאה ומהאזנה לקול ישראל בלבד, כיוון שלא היה בנמצא מילון. במקביל למד גם גאורגית ושפות נוספות. לאחר שנות עבודה רבות, שלח לישראל את התרגום לאפוס הגיאורגי "עוטה עור הנמר". התרגום יצא לאור בעזרת אברהם שלונסקי.
התרגום יוצא דופן משום שעבור גפונוב הן עברית והן גיאורגית היו שפות נרכשות.
בעקבות תרגום היצירה זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת,[4] אך לא הורשה לצאת מברית המועצות כדי לקבלו. למרות זאת, התרגום עורר הדים בגאורגיה. העיתונות הגיאורגית דיווחה בהרחבה ובגאווה על התרגום. בעקבות הפרסום, הפך גפונוב לסמל בעיני הציונים במדינה ועורר יהודים רבים לעלייה. בכותאיסי הוקם אתר הנצחה על שמו, ברחוב שנקרא אף הוא על שמו.
גפונוב נמנה עם מנסחי המכתב ששלחו 18 פעילי עלייה מגאורגיה בשנת 1969, ביחד עם כמה מראשי המשפחות לגולדה מאיר ולוועדת זכויות האדם של האו"ם. המכתב, בשל פרסומו ברחבי העולם, גרם לשליטי ברית המועצות לאפשר את עליית יהודי גאורגיה לישראל, הסדק הראשון בהתנגדות הסובייטית ליציאה יהודית מהמדינה. יחסיו של גפונוב, שהיה יליד קרים וממוצא אשכנזי, עם היהודים המקומיים לא תמיד היו חמים.[5]
בחודשים שלאחר שליחת המכתב התדרדר מצבו הרפואי. בעודו חולה, קיבלו הוא ואמו היתר יציאה, והוא הוטס לישראל כשהוא שוכב באלונקה. בישראל הוא אושפז בבית חולים תל השומר, שם שהה חסר תנועה ודיבור במשך כשנה. בקיץ 1972 נפטר. הוא נטמן בבית העלמין בקריית שאול.[6]
אהבתו של דב גפונוב לשפה העברית משתקפת במכתב שכתב לאברהם שלונסקי: "דעתי האיתנה היא שהעברית היא כלי כזה, שאין לך דבר בעולם שלא יראה בו כמו בכליו הראשון, ואולי יפה מזה".
יצירתו
פסלו של גפונוב ליד בית הכנסת ברחוב הנושא את שמו בכותאיסי שבגאורגיה
עבודתו הגדולה, היצירה המשמעותית היחידה שהספיק לתרגם לעברית, היא הפואמה הגדולה שכתב במאה ה-12 שותא רוסתוולי, "עוטה עור הנמר". הוא תרגם את היצירה בהצלחה רבה, על אף ששתי השפות לא היו שפות אם שלו, ועל אף שסבל ממחלה ומתנאי מחיה קשים. עם זאת היה פרט חשוב שבלעדיו ככל הנראה לא היו עבודותיו הגאונות של בוריס גפונוב יוצאות אל הפועל: התמיכה הכלכלית והידידות האמיצה בין בוריס גפונוב לבין איליה (אילושה) וסוניה באטונישוילי, מאחר שלא הייתה לגפונוב הכנסה כלשהי ויכולת לכלכל עצמו. עדות לתמיכה שנתנו איליה וסוניה באטונישוילי מופיעה בראיון שנתן בקול ישראל בשפה הגאורגית ב-2 באוקטובר1982:
גפונוב הקפיד לשמור על מקוריות השיר מהבחינה התוכנית ומהבחינה האמנותית כאחת. כן הקפיד לשמור על המשקל המקורי, ומאפיינים אחרים, כמו מילה מלעילית במרכז כל שורה ומשחקי הד ומצלול. עם זאת, הוא קשר את היצירה לתרבות העברית על ידי שילוב יסודות מן המקרא ומשירת ימי הביניים.
התרגום יצא לאור במרץ 1969.[7]
לוחית זיכרון לגפונוב ליד בית הכנסת ברחוב הנושא את שמו בכותאיסי שבגאורגיה
שלונסקי העיד על התרגום כי:
...ועבריות שרשית כזאת, שבקיאות ואינטואיציה, שאיבה מן המקורות וקשב ל"מעודכן" מפעילים בה שפעת כוחות חיוניים עד כדי שליטה וירטואוזית בסגנונות, שבלעדיה לא הייתה מתאפשרת מלאכת-מחשבת זו.
