שלמה אורן ויינברג (מרץ 1889 – 16 במאי1955) היה אדריכל נוף ישראלי. במשך כשלושים שנות פעילות עיצב ויינברג עשרות גני נוי ציבוריים ופרטיים, ותוכניות נוף סביב מבנים שונים[1].
אחרי המלחמה למד ויינברג בבית הספר הגבוה לגננות בפילניץ, דרזדן, וקיבל את התואר "רב גנן מדופלם"[7][9]. בעקבות עיסוקו החקלאי והתגברות האנטישמיות בגרמניה התקרב ויינברג לרעיון הציוני, ולאחר הצעה של פרנץ אופנהיימר ושלמה דיק החל לעבוד כמדריך חוות הכשרה במפעל הפליז 'מסינגוורק' באברסוולדה[10][8],שהיה בניהול יהודי[11]. שם, נישא ויינברג לאלישבע והוליד את שני ילדיו[4][12]. בשנות העשרים יצא ויינברג לסיור מקצועי בתוניס, אלג'יריה ודרום צרפת, בסופו, בשנת 1925, עלה לישראל[3]. לאחר העלייה עבד ויינברג לתקופה קצרה כמורה בבית הספר החקלאי מקוה ישראל, ולאחר מכן לימד חקלאות בבית הספר החקלאי לנערות בנהלל (כיום כפר הנוער ויצו נהלל).
באותה תקופה ויינברג עדיין לא שלט היטב בשפה העברית. ועל כן כתב ויינברג את הרצאותיו בגרמנית, ותלמידה שדיברה את השפה תרגמה אותן לעברית בתעתיק לטיני אותו ויינברג הקריא[4]. הדבר עורר התנגדות בעיתונות, כאשר אברהם ברוך פרסם בעיתון הארץ מכתב פתוח המגנה את ויינברג[13]. מספר ימים לאחר מכן שלח שאול אביגור מכתב למנהלת בית הספר חנה מייזל שוחט בו הוא קרא לפעולה בנושא, ונציגי הסתדרות המורים קראו לפיטוריו[4]. מייזל התנגדה לכך בשל מומחיותו של ויברג בחקלאות, וטענה כי הוא שוקד על לימוד העברית[14]. לבסוף רכש ויינברג את השפה, ונשאר ויינברג ללמד בנהלל עוד כחמש שנים.
בשנת 1934 היה ויינברג שותף בהקמת ארגון הגננים הראשון בישראל, ובשנת 1943 הקים בתוך הארגון סקציה המוקדשת למתכנני נוף, שהפכה ב-1951 לאגודת אדריכלי גנים בישראל, ובהמשך לאיגוד הישראלי של מתכנני נוף[29]. במסגרת הארגון היה ויינברג שותף להקמת כתבי העת 'עלון לגנן' ו'בשדה לגן ולנוף', בהם פרסם רבות[30].
בערוב ימיו, כשהוא מתמודד עם מחלה ממושכת[31] עסק ויינברג בתכנון פארק רמת הנדיב בזכרון יעקב[32], יחד עם אוריאל שילר[33]. תכנון הגן היה מורכב ודרש שילוב בין צמחייה זרה לחורש שבמקום לבין הטבע של זכרון יעקב, תוך שילוב בין יסודות בנייה מלאכותיים ליסודות טבעיים[8].
