קירישימה היא האונייה השלישית מתוך ארבע אוניות בסדרת סיירות המערכה קונגו שתכנן המהנדס הבריטי ג'ורג' ת'ורסטון. היפנים הזמינו את בניית אוניות הסדרה בתגובה להשקת סיירת המערכה הבריטית אה"מ אינווינסיבל ב-1908, כדי לשמור על מאזן הכוחות בימים. תכנון האוניות נבנה על שאיפת היפנים לבנות אונייה שתוכל להתמודד עם סיירות המערכה הבריטיות, ובשל חימושם והשריון הכבד שלהן היו אוניות סדרת קונגו אוניות המלחמה היפניות הגדולות ביותר באותה עת.
סוללת התותחים הראשית של קירישימה כללה שמונה תותחי 360 מ"מ (14 אינץ') בארבעה צריחים – שניים בקדמת האונייה, ושניים בחלקה האחורי. תותחים אלה יכלו לירות תחמושת חודרת שריון או תחמושת מרסקת לטווח מקסימלי של 19.14 מילים ימיים (35.45 ק"מ), בקצב של שני פגזים בדקה. מחסני התחמושת של האונייה איפשרו אחסנת תשעים פגזים לכל תותח.
סוללות התותחים המשניות כללו שישה עשר תותחי 150 מ"מ (6 אינץ') שנפרסו לאורך גוף האונייה, שמונה תותחי נ"מ 76 מ"מ (3 אינץ'), ושמונה צינורות טורפדו. במהלך סבב השיפוצים השני של קירישימה הוסרו כל תותחי ה-76 מ"מ ובמקומם הותקנו שמונה תותחי 130 מ"מ (5 אינץ'), וכן נוספו מספר תותחי נ"מ 25 מ"מ (1 אינץ').
שירות
1927-1914: סיירת מערכה
קירישימה נכנסה לשירות ב-15 באפריל 1915 ביחד עם האונייה-האחות שלה הרונה, ויחד הן יצרו את פלגת אוניות המערכה הראשונה. לאחר שבעה חודשים של מבחני ים עברה קירישימה לפלגת אוניות המערכה השלישית, וקפטן שימה טקאשי קיבל את הפיקוד עליה. באפריל 1916, במסגרת מעורבות האימפריה היפנית במלחמת העולם הראשונה עזבו קירישימה והרונה לראשונה את יפן והפליגו לסיור בים סין המזרחי, ועד סוף המלחמה ערכו מספר סיורים לאורך החוף הסיני.
אמנת וושינגטון, שנחתמה ב-1922, הגבילה את גודלו של הצי הקיסרי היפני ונקבעה בה הקפדה על יחס של 5:5:3 במספר ספינות המלחמה בין ארצות הברית, בריטניה והאימפריה היפנית. באמנה אף נאסר על היפנים לבנות אוניות מערכה חדשות, אך שיפורים לאונית קיימות הותר.
1934-1927: אוניית מערכה
תחת מגבלות אמנת וושינגטון, פנו היפנים לשפר את אוניות המערכה ואת סיירות המערכה שהיו ברשותם. קירישימה נכנסה לשיפוצים בראשית 1927: שריון נוסף הגן על מחסני התחמושת ואמצעים נגד טורפדו נוספו. מערכת דוודים חדשה העניקה לקירישימה מהירות גבוהה יותר, והמבנה העילי של הספינה נבנה מחדש בצורת פגודה על מנת לאפשר מקום להתקנת אמצעי לחימה נוספים. כמו כן, לקירישימה נוספו מתקנים שאיפשרו לה לשגר ולקלוט מטוסים ימיים. עבודות השיפורים שנערכו בסיירות הקרב מסדרת קונגו הסתיימו באפריל 1930, ובסופן נוספו כ-4,000 טון לכל אחת מהספינות.
ב-1931פלשו היפנים למנצ'וריה, ובתגובה הכריז חבר הלאומים ב-1933 שהאימפריה היפנית הפרה את הריבונות הסינית בפלישתה למנצ'וריה. בתגובה להכרזה פרשה האימפריה היפנית מחבר הלאומים באותו יום, ומיד התנערה אף מאמנת וושינגטון ומאמנת לונדון, ובכך למעשה התנערה מכל ההגבלות על החימוש שהוטלו עליה.
1941-1934: אוניית מערכה מהירה
קירישימה עם נושאת המטוסים אקאגי
בנובמבר 1934 עלתה קירישימה על מבדוק יבש לסבב שיפוצים נוסף, שנועד להתאימה לפעילות עם נושאות המטוסים היפניות המהירות. לירכתי האוניה נוספו 8 מטרים, ומערכות בקרת אש נוספו למבנה העילי. דוודיה הוסרו ובמקומם הותקנו שמונה דוודים המופעלים בשמן ומערכת טורבינות חדשה. מערכות שיגור מטוסים ימיים חדשות איפשרו לקירישימה לשאת את המטוסים הימיים המתקדמים ביותר של הצי הקיסרי, וסוללות תותחי 130 מ"מ ותותחי נ"מ 25 מ"מ הוסיפו לכוח האש שלה.
גם שריון האונייה עבר מקצה שיפורים. חגורת שריון בעובי 320 מ"מ הקיפה את גוף הספינה, לוחות שריון בעובי 254 מ"מ הגנו על צריחי התותחים, ושריון בעובי 102 מ"מ הגנו על הסיפונים. מקצה השיפורים הסתיים ביוני 1936, ובסופו סווגה מחדש קירישימה כאוניית מערכה מהירה, עם מהירות של 30.5 קשרים (56.5 קמ"ש).
מ-1936 ועד 1939 פעלה קירישימה עם אוניות מערכה אחרות מול חופי סין, ושימשה בעיקר כנושאת חיילים במהלך מלחמת סין–יפן השנייה. בנובמבר 1939 שבה קירישימה ליפן כדי לעבור שיפוצים נוספים.
ב-8 בינואר1942 עזבה קירישימה את יפן והפליגה לבסיס הצי הקיסרי בלגונת טרוק שבאיי קרוליין. לאחר מכן ליוותה את מבצעי כיבוש בריטניה החדשה, ובסופם שבה לטרוק. בחודש מרץ השתתפה קירישימה בפעולות הצי הקיסרי באיי הודו המזרחיים, ובמהלכן הפגיזו קירישימה והיאיי את המשחתת האמריקנית אדסול, אך לא פגעו בה. לאחר שמטוסים מנושאות מטוסים יפניות הסבו למשחתת נזק כבד, המשיכו אוניות המערכה להפגיזה, ובסופו של דבר טיבעו אותה.
באפריל הפליגה קירישימה כחלק מכוח משימה שכלל חמש נושאות מטוסים ושתי סיירות בהתקפות על בסיסים בריטיים באוקיינוס ההודי. ב-5 באפרילתקפו מטוסי נושאות מטוסים את נמל קולומבו שבציילון, ולאחר מכן טיבעו שתי סיירות בריטיות. ב-8 באפריל תקפו מטוסים יפנים את הבסיס הבריטי בטרינקומלי, אך כל הספינות הבריטית נסוגו משם מבעוד מועד. למרות זאת, טיבעו מטוסים יפנים את נושאת המטוסים אה"מ הרמס. בסוף הפשיטה שבה קירישימה ליפן לטיפולים תקופתיים, ותוחי נ"מ נוספים הותקנו על סיפונה.
ביוני 1942 הפליגה קירישימה בכוח החיפוי של כוח נושאות מטוסים בפיקודו של צ'ואיצ'י נגומו במסגרת ההתקפה על אטול מידוויי הסמוך להוואי. בקרב מידוויי שהתפתח איבדו היפנים ארבע נושאות מטוסים, ותרומה היחידה של קירישימה בקרב היית במשיית ניצולים מהמים לפני ששבה ליפן.
באוגוסט 1942 העביר הצי הקיסרי היפני את קירישימה, את היאיי, שלוש נושאות מטוסים, שלוש סיירות ו-11 משחתות לאיי שלמה בתגובה לנחיתת בעלות הברית בגוודלקנל. קירישימה ליוותה את נושאות המטוסים בקרב איי שלמה המזרחיים, במהלכו איבדו היפנים את נושאת המטוסים הקלה ריוג'ו. לאחר הקרב שבה קירישימה לטרוק, אך שבה לאזור איי שלמה כדי להשתתף בקרב איי סנטה קרוז, במהלכו הייתה חלק מכוח החלוץ שחיפה על כוח נושאות המטוסים של נגומו. ב-26 באוקטובר תקפו אותה מפציצי צלילה אמריקנים, אך לא הסבו לה כל נזק.
אוניית המערכה האמריקנית וושינגטון יורה על קירישימה בקרב הימי על גוודלקנל
ב-10 בנובמבר 1942 עזבה קירישימה, עם היאיי ו-11 משחתות, את טרוק במטרה להפגיז את שדה הנדרסון — שדה התעופה האמריקני בגוודלקנל — כהכנה לנחיתת כוחות הצבא היפני הקיסרי באי. האמריקנים, שגילו את פרטי התוכניות היפניות, הציבו בדרכן כוח שכלל שתי סיירות כבדות, שלוש סיירות קלות ושמונה משחתות תחת פיקודו של אדמירל משנה דניאל קאלהן. בשעה 01:24 ב-13 בנובמבר זיהה הכוח האמריקני את הכוח היפני במרחק 26 קילומטרים, ומספר דקות לאחר מכן זיהו היפנים את הספינות האמריקניות, אך מפקדי שני הצדדים היססו לפתוח באש. בשעה 01:48 היו שני הכוחות בטווח קרוב מאוד, והאמריקנים פתחו באש לעבר אוניית המערכה היאיי. הדבר איפשר לקירישימה לפגוע מספר פעמים בסיירות הכבדות "סן פרנסיסקו" ו"הלנה" ולהסב להן נזק כבד, שאף הביא למותו של קאלהן. בסוף הקרב, ולאחר שהיאיי ספגה נזק למערכת ההיגוי שלה, נסוגו קירישימה ושאר המשחתות צפונה. בבוקר 13 בנובמבר שבה קירישימה כדי לגרור את היאיי בחזרה לנמל, אך בשל התקפות אוויר מגוודלקנל בוטלו ניסיונות הגרירה והיאיי טובעה.
בערב 13 בנובמבר חברה קירישימה לכוח סיירות ומשחתות בפיקודו של אדמירל נובוטאקה קונדו שהפליג לגוודלקנל במטרה להפגיז את שדה הנדרסון בלילה הבא, ובאותו לילה הפגיזו את שדה הנדרסון כוח אחר של סיירות ומשחתות. מפקד כוחות בעלות הברית בדרום האוקיינוס השקט, אדמירל ויליאם הלסי, חיזק את כוחותיו באזור גוודלקנל בכך ששלח לאזור את אוניות המערכה דקוטה הדרומית ווושינגטון. שני הכוחות איתרו זה את זה ב-14 בנובמבר בשעה 23:01, וכרבע שעה לאחר מכן פתחו הצדדים באש תותחים וטורפדו. בקרב שהתפתח ספגו ארבע משחתות אמריקניות נזק כבד (שלוש טבעו מאוחר יותר) ומשחתת יפנית טבעה.
בשעה 23:40 דקוטה הדרומית סבלה מבעיות במערכת החשמל שהותירה אותה ללא מכ"ם וללא מערכת בקרת אש. היא הפליגה בין אחת מהמשחתות האמריקניות הבוערות לבין הכוח היפני, והיא בלטה היטב על רקע הלהבות. האוניות היפניות, וקירישימה בראשן, החלו להפגיז אותה ולשגר לעברה מטחי טורפדו. כל הטורפדו החטיאו את מטרתם, אך דקוטה הדרומית ספגה פגיעות פגזים רבות, בהן לפחות שלושה מטחים של פגזי 360 מ"מ, שהסבו לה נזק כבד. הספינות היפניות המשיכו להתמקד בדקוטה הדרומית ולירות לעברה, בזמן שוושינגטון התקרבה למרחק 5 קילומטרים. אוניית המערכה האמריקנית קירישימה ספגה לפחות תשעה פגזים מהסוללה הראשית של וושינגטון, וכארבעים פגזים מהסוללות המשניות, שהעלו אותה באש והוציאו את מרבית תותחיה מכלל פעולה. אוניית המערכה נפגעה מתחת לקו המים, וכן הגה הכיוון נפגע, דבר שגרם לה לשוט במעגלים לצד שמאל. ניסיונות לגרור את קירישימה הרחק משדה הקרב עלו בתוהו, מכיוון שהנזק שספגה היה כבד מדי. לפיכך ננטשה קירישימה, והכוח היפני נסוג חזרה צפונה. קירישימה התהפכה ושקעה בשעה 03:25 ב-15 בנובמבר, יחד עם 212 מאנשי הצוות שלה.
Andrieu D'Albas, Death of a Navy: Japanese Naval Action in World War II, Devin-Adair Pub, 1965
Paul S Dull, A Battle History of the Imperial Japanese Navy, 1941–1945, Naval Institute Press, 1978
Richard B Frank, Guadalcanal: The Definitive Account of the Landmark Battle, Penguin Group, 1990
Eric Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea: The Naval Battle of Guadalcanal, November 13–15, 1942, Pacifica Press, 1998
Eric Lacroix & Linton Wells, Japanese Cruisers of the Pacific War, Naval Institute Press, 1997
John B. Lundstrom, First Team And the Guadalcanal Campaign: Naval Fighter Combat from August to November 1942, Naval Institute Press, 2005
Samuel Eliot Morison, The Struggle for Guadalcanal, August 1942 – February 1943, vol. 5 of History of United States Naval Operations in World War II, Little, Brown and Company, 1958
Strategi Solo vs Squad di Free Fire: Cara Menang Mudah!
_firing_during_the_Second_Naval_Battle_of_Guadalcanal,_14_November_1942.jpg)
