קבורה במדינת ישראל נעשית ברובה על ידי גופים דתיים, וממומנת בבסיסה על ידי המוסד לביטוח לאומי. בתי העלמין מופעלים, בעיקר, על ידי ארגוני קבורה דתיים (חברה קדישא ליהודים והגופים המקבילים בעדות הדתיות האחרות), ומיעוטם על ידי חברות קבורה חילוניות אשר פועלות בבתי עלמין אזרחיים.
נכון ל-2020, בישראל כ-44 אלף נפטרים בשנה, ו-940 בתי עלמין פעילים[1].
הבסיס החוקי
אין במדינת ישראל חוק מפורש המחייב קבורה של גופות או בכלל מסדיר את דרך הטיפול בגופות[2]. אולם ישנם הרואים[3] חובה כזאת בסעיף 8(2) של פקודת בריאות העם 1940, הקובע:
"אין קוברים מת לפני עבור שלוש שעות משעת פטירתו, ולא אחרי עבור ארבעים ושמונה שעות לאחר פטירתו, אלא אם התיר רופא ממשלתי במפורש קבורה מאוחרת יותר"[4].
רוב מוחלט של תושבי ישראל מביאים את מתיהם לקבורה. ישנם מעטים הבוחרים בתרומת גופה למדע או בשרפת גווייה. בקשה של אדם שלא להיקבר אלא להיות מושלך על פני השדה טרף לחיות נדחתה על ידי בג"ץ[5]. בפסק דין מאוחר יותר של בית המשפט המחוזי, ניתנה הרשות להשליך את גופתו לים (על מנת שתהיה מאכל לדגי הים), בתנאי שיתקבלו כלל האישורים על פי החוקים הרלוונטיים[6].
החוק העות'מאני שהתגלגל למשפט המנדטורי וממנו לתוך המשפט הישראלי, קבע כי כמו ביתר נושאי הדת, קבורתו של אדם תתבצע על פי השתייכותו הדתית. בשנת 1971 חוקק חוק שירותי דת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א-1971, המתייחס בין השאר לשירותי קבורה, ואף הוא מסדיר את הקבורה בהתאם לדתו של אדם. בהתאם לכך, קבורת יהודים בערי ישראל נערכת על ידי חברה קדישא מקומית, שדורשת שהקבורה תעשה על פי ההלכה. עם זאת, לקיבוצים ומושבים רבים יש בתי קברות משלהם, וחלקם מקיימים טקסי קבורה לא דתיים, בהתאם לאופי היישוב. חלק מיישובים אלו מסכימים לקבור נפטרים שלא מאזור מגוריהם (לעיתים תמורת תשלום).
בשנת 1986 הוקמה עמותה לקבורה אזרחית בשם "מנוחה נכונה", שמטרתה בין היתר לאפשר לכל אדם בישראל להיקבר בטקס ובצורה התואמים את רצונו, בסמוך למקום מגוריו. בשנת 1992 קבע בג"ץ בדיונו בעתירה של העמותה כי על המדינה להכיר בעמותה כחברת קבורה ולהקצות לה קרקע עבור בית עלמין[7]. בשנת 1996, לאחר מאבקים של העמותה, נחקק חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, התשנ"ו-1996, שבו נקבע כי אדם זכאי להיקבר על פי השקפתו בבית עלמין אזרחי חלופי אם בחר בכך, וכי הבחירה יכול שתהיה בצוואה או בכל דרך אחרת. עוד נקבע בחוק כי המדינה תקים בתי עלמין לקבורה אזרחית חלופית או תקצה לכך שטחים בבתי עלמין קיימים. ככל קבורה אחרת, הקבורה בבתי העלמין האזרחיים ממומנת על ידי המוסד לביטוח לאומי. בהמשך הוקמה ועדת שרים בין משרדית לענייני קבורה, המקצה קרקעות לבתי קברות יהודים ולמי שאינם יהודים ולקבורה אזרחית חלופית. עד כה הוקמו שלושה בתי עלמין אזרחיים: הראשון בבאר שבע, שנחנך בשנת 1999, והשני בקריית טבעון, שנחנך בשנת 2005, בית העלמין השלישי, מנוחה נכונה כפר סבא, נחנך בשנת 2009 והוא הראשון שהוקם בתוך עיר גדולה. עם זאת, פסיקות שונות של בתי המשפט ומספר דוחות של מבקר המדינה לאורך השנים טענו כי המדינה לא השכילה להביא את החוק לכדי מימוש כך שאף שעברו למעלה מעשרים שנים מאז עבר החוק בכנסת הרי שהאפשרויות לקבורה אזרחית במימון המדינה הן מעטות מאוד[8], ובשנת 2014 אף חייב בשל כך בית המשפט את המשרד לשירותי דת להשתתף במימון קבורה אזרחית של שני תובעים[9].
מימון
תושב ישראל זכאי להיקבר במימון המוסד לביטוח לאומי בסמוך לאזור מגוריו, בין אם נפטר בישראל ובין אם נפטר בחוץ לארץ. המוסד לביטוח לאומי מעביר סכום של דמי קבורה לארגון הקבורה, כדי לכסות את מלוא ההוצאות בגין הקבורה:
לארגון קבורה מותר לגבות תשלום נוסף כאשר הנפטר או בני משפחתו מבקשים "חלקה מוגדרת" או "חלקה חריגה", למשל בבית עלמין שאינו בתחום מגוריו של הנפטר, בחלקת קבורה שנשמרה לנפטר בימי חייו או בבית עלמין שהוכרז כבית עלמין סגור.
עד שנת 2005 דמי הקבורה ששולמו על ידי הביטוח הלאומי היו תלויים בגודלו של היישוב, כך שיישובים קטנים קיבלו פחות כסף על קבורה. בשנה זו, בעקבות עתירה לבג"ץ, הוחל בתהליך שינוי כללי התשלום והושוו דמי התשלום ליישובים גדולים וקטנים[10].
בשנת 1949 החל משרד הביטחון לפעול להקמתם של מספר בתי קברות צבאיים מרכזיים שבהם יובאו לקבורה חלליה הרבים של מלחמת העצמאות. במספר ערים נבחרו שטחים שבהם יוקמו בתי הקברות הצבאיים. בירושלים יועדו לכך מורדותיו הצפוניים של הר הרצל, שבראשו קבור חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, מתוך מודעות לסמליות הרבה בבחירת האתר. לאחר שנבחר האתר, החליטו ראשי מערכת הביטחון להפוך את המקום לבית העלמין הצבאי הממלכתי ובכך לחזק את הקשר הסמלי החזק בין הנופלים במערכות ישראל לבין המדינה הריבונית המיוצגת באמצעות הר הרצל. בתוך כך נקברו במקום גם נופלים מהתקופה שלפני הקמת המדינה – נופלי המחתרות, לוחמי הבריגדה היהודית, צנחני היישוב באירופה הכבושה וכדומה, והוקמו בו אנדרטות מרכזיות לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע.
בשנת 2010 התקיימו בישראל 42 בתי קברות צבאיים, וב-93 בתי קברות אזרחיים בה הוקמו חלקות מיוחדות לקבורתם של חללי מערכת הביטחון.
הכשרת קברנים בישראל
הכשרת קברנים בישראל נערכת על ידי משרד הדתות ופורום חברות קדישא[11]. החל משנת 2014 פועלת בארץ תוכנית "מורשת בנימין" כמסלול לימודי תעודה ללימוד מקצוע הקבורה[12]. בקורס נלמדים נושאים הלכתיים רלוונטיים לתחום הקברנות וכן מיומנויות רגשיות ובינאישיות הנחוצות לעוסקים במקצוע. בפורום חברות קדישא עורכים מחזורי קורסים שנתיים במסגרת התכנית, להכשרת עובדי שטח ומשרד וכן להכשרת מנהלים בתחום הקבורה[13]. העובדים יכולים גם ללמוד בהשתלמויות וימי רענון לאחר תום לימודי התעודה המוצעים על ידי פורום חברות קדישא.
מצוקת מקומות קבורה
כבר בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 עלה החשש שתוך שנים ספורות יהיה בישראל מחסור בשטחים לקבורה, כאשר המקום הפנוי בבתי הקברות הקיימים בערים ירושלים, תל אביב, חיפה וטבריה החל לאזול[14][15][16]. הפתרון שנבחר היה הרחבת שטחי בתי הקברות הקיימים או בנייה של בתי קברות חדשים[17].
ב-1985 התבקשה הרבנות הראשית לפסוק האם להתיר לקבור בקומות[18]. פסיקת הלכה משנות ה-70 קבע שהדבר נוגד את ההלכה[19]. הרבנות פסקה שמותר לקבור בקומות וחברה קדישא תל אביב החל לקדם תוכנית להקמת בית קברות חדש ברמת אביב, שיהיה מבוסס על קבורה בקומות, אך ראש העירייה שלמה להט התנגד לתוכנית[20]. ב-1987 הודיע יגאל ביבי ראש עיריית טבריה כי בית הקברות החדש המתוכנן בעיר יכלול קבורה בקומות[21].
בתחילת 1989 הייתה חברת־קדישא קהילת־ירושלים הראשונה לבנות קיר קבורה בקומות בישראל, בהר המנוחות, בעקבות פסיקת הרבנים הראשיים והרבנים הראשיים לירושלים[22]. אולם בשנים הראשונות סירבו משפחות לקבור את יקריהם בקיר והמתחם שימש לקבורה לנפטרים שנוטל ספק ביהדותם[23]. באוגוסט 1989 הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה אישרה הקמת מתחם של קבורה בקומות גם בבית העלמין קריית שאול[24].
ב-2012 אושרה הקמתו של מתחם קבורה תת-קרקעי שנחצב בהר המנוחות בירושלים[25]. המתחם נחנך ב-2019[26].
על פי תחזיות מ-2019, תוך כ-40 שנה לא יהיה מספיק מקום לקבור את כל מי שמת בישראל, ונדרשים פתרונות קבורה חדשים[27]. בין החלופות האפשריות: קבורה רוויה[28], קבורה של מספר אנשים באותו קבר[29], מתחמי ליקוט עצמות או שרפת גופות החוסכת שטחי קרקע רבים ויקרים שמוקצים לבתי קברות[30].
