אוהלי הראשונים בהר כנרת, 1920 צולם על ידי יואל ולבה
קבוצת הר כנרת הייתה קבוצת התיישבות במעלה רכס פוריה, מצפון מערב למושבת כנרת וכק"מ אחד מזרחית ליישוב פוריה עילית. הקבוצה התקיימה בשנים 1920–1925, ובהמשך התגוררה קבוצת טבעונים בצריפים עד 1929. אחר כך, האתר ננטש ולא התקיימה התיישבות.
רכישת הקרקעות והכשרת הקרקע
אדמות "הר כנרת" נרכשו עבור המשרד הארצישראלי ובמימונה של חברת יק"א. את הרכישה ביצע חיים מרגליות קלוורסקי שעסק ברכישת קרקעות בגליל התחתון ובעמק הירדן. בשנת 1920 עלו חלוצים אנשי העלייה השלישית להתיישבות במדרון הר פוריה שנקרא אז "הר הכנרת" (וגם "הר כנרת"). האתר שנקבע למחנה ההתיישבות נמצא חצי קילומטר מדרום לעין פוריה. הפעילות הראשונה במקום הייתה הכשרת הקרקע בעבודות שבוצעו עבור קק"ל. אנשי הקבוצה היו חברי מפלגת הפועל הצעיר ולרשותם נמסר שטח של 2,300 דונם, כדי להכינו ולהכשירו לייעור. תקופת ההכשרה נמשכה כחצי שנה, שבה סופקו לחלוצים כסף למזון לביגוד ולכלי עבודה. הכשרת הקרקע הייתה עבודה קשה. בקרקע צמחו שיחי שיזף מצוי (שנקרא אז בשם העממי "סידריה"), וכדי להכשיר את הקרקע לנטיעות היה צורך לעוקרם. בנוסף, נדרשה עבודת סיקול סלעים וסידורם במדרגים (טרסות). אולם שכבת העפר במדרון ההר הייתה דקה, ולא התאפשר חריש עמוק.[1].
אנדרטה לזיכרון החלוצים ב"הר כנרת"
קבוצות החלוצים שהגיעו להכשרת הקרקע
ב"הר כנרת" התיישבו שלוש קבוצות של חלוצים, וכן חלוצים בודדים שחלקם השתייכו בעבר לקבוצות אחרות של חלוצים, כגון מקרקוב, אושוויינצ'ים ולבוב.[2]
קבוצת אחווה
קבוצת אחווה (הידועה גם בשם "קבוצת קובנה") הייתה הקבוצה השיתופית הראשונה בתנועת "החלוץ" בליטא. הקבוצה נוסדה בעיר קובנה בשנת 1919ועלתה לארץ ישראל בקיץ 1920. יוסף ברץ מדגניה א' שכנע את חברי הקבוצה להתיישב ב"הר כנרת", אך כבר לקראת סוף 1920 הקבוצה החליטה לעזוב את האתר, ולהצטרף לגדוד העבודה שאחת מפלוגותיו, שכנה באותה תקופה במגדל. קבוצת אחווה ניהלה יומן קבוצתי, שבו תוארה פעילותה עד לאחר התיישבותה בקיבוץ שריד בשנת 1927.
קבוצת וילנה
קבוצת וילנה התארגנה בחלקה במסגרת "החלוץ" וחלקה על ידי מפלגת צעירי ציון, וקיבלה הכשרה בחווה חקלאית בווילנה. הקבוצה הגיעה ארצה ב-10 באוגוסט1920, והצטרפה לתנועת הפועל הצעיר. ב-31 בדצמבר בעקבות החלטת המוסדות, עזבה הקבוצה את הר כנרת ונדדה ברחבי הארץ. חברי הקבוצה עסקו בעבודות שונות כגון סלילת כבישים, בנייה, חציבה ונגרות. בעקבות עזיבת חברים רבים מכנרת לגדוד העבודה ולהתיישבות החדשה בעמק יזרעאל, פנה בנציון ישראלי מכנרת לקבוצה והציע להצטרף ליישובו. לאחר התלבטות קצרה ובגלל הרצון לחזור לעבודה החקלאית, נתקבלה החלטה לקבל את ההצעה ובראש השנה תרפ"ג (1922) הצטרפו חבריה לקבוצת כנרת, לאחר כמעט שתי שנות נדודים.[3]
קבוצת שיפיטובקה
קבוצת שיפיטובקה בתקופת ההכשרה, ינואר 1920
חלוצי קבוצת שיפיטובקה (ממחוז לוהנסק) התארגנו בתנועת "צעירי ציון" באימפריה הרוסית. החלוצים היו פעילים גם בהגנת הקהילה היהודית בפרעות 1918–1919. בעקבות סיפור הגנת הגבורה של תל חי ומותו של טרומפלדור, נוצרה התעוררות רבה במחנה החלוצי, וחלוצים רבים עלו לארץ ישראל. הקבוצה מנתה 13 בחורים ו-7 בחורות. קבוצה זו התמידה ונשארה במקום עד להתפרקות היישוב.
שלבים ראשונים של ההתיישבות
קבוצות העובדים עלו על הקרקע ב-א' באלולתר"פ (1920) ובתקופה הראשונה פעלו במקום 75–80 חלוצים. מלבד הקשיים בהכשרת הקרקע, התעוררו קשיים רבים נוספים: העדר באר וצורך בקניית מים והובלתם ליישוב, שטח המגורים לא הוכשר והאוהלים הוקמו בצורה לא מיומנת, חוסר בכלי עבודה, השכר שהתקבל לא הספיק למילוי הצרכים ובעיות בריאות שהחמירו, עקב שתיית מים מזוהמים ועקיצות של זבובים ועקרבים ומחסור בכילות להגנה בפני היתושים .[4]
לאחר זמן קצר עזבה "קבוצת אחווה" ובדצמבר 1920 נותרו במקום 50 פועלים, מרביתם מקבוצות וילנה ושיפיטובקה. בחודש זה נמסרה לחברים החלטת המרכז החקלאי להקים במקום התיישבות קבע. אך מצד שני, מכיוון שתנאי המקום אינם מאפשרים את קיום כל החברים, קבוצת חברים אחת נדרשה לעזוב את המקום. נערכה הגרלה וחברי קבוצת וילנה נאלצו לעזוב.
התפתחות היישוב והקשיים שהתעוררו
ההתיישבות במקום זכורה למתיישבים, כתקופה יפה אך כואבת. החלוצים גילו מסירות רבה והשקיעו מאמצים להפרחת הר כנרת השומם. אוכל כמעט לא היה - המזון כלל רק דג מלוח מהחבית ועדשים וקטניות שגידלו במקום. פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח, המתיישבים אכלו גם בשר. לא היה מקור מים ליישוב. מים הובלו מהכנרת בעזרת חמור שנשא 4 פחים. מי המעיין הקרוב (עין פוריה) היו מלוחים והבדואים נהגו לרחוץ במעין את בעלי החיים שלהם, וכך הם זיהמו את המים האלה. בלית ברירה, סיננו את מי המעיין בעזרת מסננים. חברי הקבוצה התגוררו בצפיפות - 4 אנשים באוהל צבאי קטן. בחורף, העננים כיסו את ההר, והחלוצים התעוררו בבקרים רטובים לגמרי. מחלת הקדחת הכתה שוב ושוב, ותרופת הכינין נאכלה בכמויות. כספים שהובטחו על ידי המוסדות המיישבים, לא התקבלו, והקבוצה נאלצה לקחת הלוואות לכיסוי החובות. מצב הקבוצה נבדק בידי ועדות שונות, והתקבלו המלצות למתן מענקים ליישוב לשם רכישת ציוד ובעלי חיים, אך מרבית ההמלצות לא מומשו. למרות ההחלטה על הקמת יישוב קבע, לא בוצעו מהלכים לקידום היישוב, והחברים המשיכו להתגורר באוהלים. לאחר תקופה קצרה התקבלו צריפים מקבוצת דגניה ב'. בעיית המים עלתה לדיון והוצעו תוכניות שונות לפתרון הבעיה אך גם שלוש שנים לאחר העלייה להתיישבות, לא קודמה אף תוכנית, בעיית המים לא נפתרה ועתידו של היישוב היה "לוטה בערפל". כספים שהובטחו על ידי המוסדות, לא התקבלו, וממש לא ברור איך הצליחו להתקיים ולשרוד למרות המצוקה הכלכלית הקשה. הקשיים הרבים לא ריפו את ידי החלוצים ובתאריך 22 ביוני1923 התקיימה חתונה של שלושה זוגות: מרים דן ויצחק ניב, חוה סמואטיצקי ואליעזר מילרוד, חנה קצקה ויצחק מוצ'ניק. במקום נולדו גם שלושה תינוקות. על פי העיתון דבר, בקיץ תרפ"ג 1923 הקבוצה מנתה 20 נפשות (13 בחורים, 7 בחורות) ובמשך הזמן ניטעו 60 אלף עצים עבור הקרן הקיימת והוכשרו 350 דונם לנטיעות ולפלחה. בסוף תרפ"ד 1924 הקבוצה מנתה 29 נפשות (19 גברים, 9 נשים וילד אחד) והקבוצה עיבדה 650 דונם.[5]
התפרקות הקבוצה
בחודשים יוני-יולי 1924 נערכה בדיקה של בעיות החברה והכלכלה במקום, על ידי "וועדת התוכניות" של ההנהלה הציונית. הוועדה החליטה על השקעה בענף הרפת ונטיעת כרמים מצומצמת, אבל הוועדה החליטה לא לבנות בניית קבע ולא לטפל בינתיים בנושא הספקת המים ליישוב ולשדות. החלטות אלה, שמשמעותן היווצרות קיפאון במקום והפסקת התפתחותו, גרמו לעזיבה לאחר תקופה קצרה, ובסוף אוגוסט 1925 נותרו במקום 7 חברים בלבד. היות שכך, הורו המוסדות על פיזור הקבוצה, והורו על מסירת הבהמות ומכירת הציוד שהיה במקום.[1]
גלריית תמונות
חלוצי הר כנרת בעבודה
אוהלי וצריפי הר כנרת
מראה הכנרת מכיוון הר כנרת
התיישבות הטבעונים בהר כנרת
טבעונים ב"הר כנרת", ברקע נראים צריפי ההתיישבות
בהתאם להחלטות המחלקה להתיישבות, נשארו במקום שלושה חברים (יהושע כהן, שלמה זפרנץ ופריץ גוטמן) אשר התחייבו לעבד את המטעים תמורת תשלום. בהמשך, התלוננו החברים הללו שלא קיבלו את התשלום שהגיע להם, והתעוררו עימותים בינם לבין המחלקה להתיישבות.[1]
בינואר 1926 הגיע למקום ראשון הטבעונים, יעקב לייב מושקוביץ, אשר קיבל כנראה אישור משקולניק להתיישב באחד הצריפים. ביולי 1926 הגיע ישראל שרייבר, וכנראה גם הוא קיבל פתק משקולניק, שמאשר את ישיבתו במקום. בשנת 1927, מסרו יהושע כהן ושותפיו את עיבוד המטעים, לטבעונים יעקב לייב מושקוביץ וישראל שרייבר ואשתו. הטבעונים התלוננו שכהן ושותפיו לא שילמו להם את שכרם, ובסופו של דבר כהן ושותפיו עזבו את האזור. באותה תקופה התגוררו בצריפים פועלים שעבדו בסלילת כביש יבנאל טבריה. אחד מהם, שלמה ברקוביץ, התלהב מרעיון היישוב הטבעוני והחל מקיץ 1928, התגורר במקום.
בסוף שנת 1928 חיו במקום: יעקב מושקוביץ ואשתו עליזה, ישראל שרייבר ואשתו שולמית, שלמה ברקוביץ, ליכטנפלד שלא היה צמחוני ועסק בציד תנים, נפתלי - לא ישב בהר בקביעות והיה כנראה פגוע נפש. החבורה התפרנסה מעבודה שכירה וגם מעיבוד שטחים בהר. בניסיון לפתור את בעיית המים, מושקוביץ ושרייבר בנו בור לאיסוף מי גשמים. אחד מעקרונות הטבעונות של הקבוצה, היה ההתנגדות ללקיחת תרופות מלאכותיות. עיקרון זה הביא למותם מקדחת של ברקוביץ, ביולי 1929, ושל מושקוביץ, בנובמבר 1929. לאחר מותם עזבו את ההר, הזוג שרייבר ועליזה מושקוביץ, והאתר ננטש למעשה.
חברי קבוצת כנרת פרקו את שאריות הצריפים. ועם העברת השטחים של "הר כנרת" לידי קבוצת כנרת, וסיפוח חלק מהאדמות לאדמות איכרי מושבת כנרת, הסתיים למעשה סיפור התיישבות "הר כנרת".[6]
גלריית תמונות
מושקוביץ ואשתו מקבוצת הטבעונים
ישראל שרייבר ואשתו
אנדרטה לזכר הטבעונים מהר כנרת
בור המים של הטבעונים
דמויות מההתיישבות
קברו של שלמה ברקוביץ בבית קברות כנרתקברו של יעקב מושקוביץ בבית קברות טבריהקברו של משה רוזנר בבית קברות כנרתקברו של ישראל לרנר
משה רוזנר - ביומן קבוצת אחווה מסופר על התאבדותו של משה רוזנר מקרקוב. הוא נקבר בבית הקברות של כנרת.[7]
ישראל לרנר - בל"ג בעומרתרפ"ב, מת ישראל לרנר מעקיצת "חרק ארסי".[8] הוא נקבר ליד היישוב, ועל קברו הוקמה מצבה. המצבה ממוקמת בין שני עצי דקל, ליד חלקת מטע "בית ירח" בקרבת הדרך המובילה מכביש 767 לעין פוריה. צילה אירגו, חברת הקבוצה, טענה שלרנר לא היה חבר הקבוצה אלא רק בן עיר לחבריה משיפיטובקה[9], ונפטר בזמן שעבד בכביש טבריה צמח.
אליעזר מילרוד - היה חבר בקבוצת שיפיטובקה. מחומר ארכיוני מתברר שמכתבים רבים של הקבוצה היו חתומים על ידי מילרוד, שהיה כנראה בתפקיד ניהולי בקבוצה. לאחר עזיבתו, עמד בראש מייסדי כפר ביל"ו והקים שם משק חקלאי. עסק בפעילות ציבורית ובשנים 1953-1951 כיהן כראש עיריית מגדל אשקלון. בשנים 1959-1956 כיהן בתפקיד ראש המועצה המקומית בדימונה.
יצחק מוצ'ניק - היה חבר בקבוצת שיפיטובקה. הגיע לכפר יהושע בשנת 1928. כתב מאמרים הקשורים בשפת אספרנטו ובלשנות. תרגם את כתבי שלום עליכם לשפת אספרנטו. גם מוצ'ניק היה כנראה אחד מראשי הקבוצה ומאמר שלו המספר על הקבוצה והתפתחותה, התפרסם בהפועל הצעיר.
יואל ולבה - היה חבר בקבוצת שיפיטובקה. ברוסיה התחבר ולבה ללהקות נגנים ובהמשך, ארגן בקבוצה את ערבי השירה והנציח את חיי הקבוצה בצילומים. ולבה סיפר לצבי אילן על ההתלהבות הגדולה שהייתה לאנשי הקבוצה, וגם על הסבל הגדול שלהם. ולבה ביקש רשות הגירה לארצות הברית וגונה כ"בוגד",[10] אבל נשאר בארץ ישראל. הוא עזב את האתר בשנת 1924, והיה למוזיקאי מפורסם. שחיבר לחנים לשירים עבריים רבים, ובהם: "הלכה ספינתי בלילה כחול", "שיר השבת", "הורה מדורה", "כד קטן" ועוד. ולבה לימד מוזיקה בסמינר לוינסקי, קיבל תואר דוקטור במוזיקולוגיה וזכה בפרס אלקוני ליצירה קולית.
לקריאה נוספת
צבי אילן, קבוצת הר-כנרת, פרשיה נשכחת בתולדות ההתיישבות ההררית, 1925-1920, עם ואדמתו 48, מאי 1984, עמ' 29
.jpg)
.jpg)
.JPG)
.jpg)
.jpg)
